פבלו רוזנברג וגל תורן נפגשים על גדות הגאנגס עם ויסקי חם ותובנות חברתיות - טלוויזיה - הארץ

פבלו רוזנברג וגל תורן נפגשים על גדות הגאנגס עם ויסקי חם ותובנות חברתיות

צחוק מתגלגל והלם תרבות ליוו את "טיול אחרי צבא", סדרת־המסע להודו עם פבלו רוזנברג וגל תורן, שתעלה היום בכאן 11. בראיון הם מסבירים איך נמנעו מקלקול קיבה, ומה ההבדל בין הישראלים שרק באו לטייל לאלה שכבר יישארו שם

איתי שטרן
איתי שטרן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
פבלו רוזנברג וגל תורן
איתי שטרן
איתי שטרן

הנחיתה בדלהי, יודע כל מי שנחת בתת־היבשת ההודית, כרוכה בהלם ראשוני. מפגש מיידי עם נערי רחוב שרוחצים בתעלות ביוב, פיח סמיך ועגלות אננס וצ'אי שמציעות לך ממרכולתן בזמן שאתה מנסה להתחמק מריקשה שועטת. כל אלו ועוד מתערבלים לקליידוסקופ חושי מסחרר, שהופך עבור מרבית הישראלים לזיכרון מודחק ברגע שהם נודדים ליעדים פסטורליים יותר בדרומה או בצפונה של הודו.

לעומת רוב הישראלים, גל תורן ופבלו רוזנברג, שמככבים החל מאתמול בתוכנית מסע חדשה בערוץ כאן 11, נשלחו בהוראת חברת ההפקה לווראנסי — אולי העיר הכי קשוחה בהודו ויעד בעייתי בעליל למי שעוד לא התרגל למדינה. "רצו לזיין לנו את הצורה על ההתחלה" אומר רוזנברג בחיוך, "כל אחד מאתנו עוד הופיע באותו יום שלפני הטיסה. הגענו לנתב"ג, ישבנו ושתינו שם אלכוהול בטרקלין, אחרי זה טסנו בביזנס. ואז אתה מגיע לדלהי ויושב במונית פח בלי וישרים ואתה אומר לעצמך: מה זה החרא הזה? ואז למחרת — הגענו לגאנגס של וראנסי. היה לא פשוט".

למרות זאת, הנימה הכללית של התוכנית "טיול אחרי צבא" נטועה עמוק באזורי הצחוק המתגלגל, והיא נשענת בעיקרה על החיבור המופלא שבין רוזנברג, עם תשוקת החיים הגדולה והלב הפתוח לבין תורן, השומר על מופנמות יחסית ביחסיו על העולם.

לשניים הרבה במשותף: תורן (42) מוביל כמעט 20 שנה את "מרסדס בנד", להקת הרוק שלו, בעוד שרוזנברג (53) התפרסם כסולנה של להקת "סטלה מאריס" ומאז מתחזק קריירת סולו. באגף המשחק השתתף תורן בשנים האחרונות בשורת תפקידים טלוויזיוניים — ה"אחיות המוצלחות שלי", "לצבי יש בעיה", "להרוג את הסבתא" ועוד — שבהם הדגים עד כמה נכונה האמירה שאין תפקידים קטנים. המפגש בין השניים התרחש על הסט של סדרת הטלוויזיה "אורי ואלה": רוזנברג מילא בתפקיד נפלא של שף מלא חיים, חרמן וחינני שמבקש לנהל רומן עם גיבורת הסדרה, ואילו תורן גילם את אחיה.

החיבור המשמעותי ביניהם נוצר בארבעה ימים בצימר בכדיתא לצורך השלמות הצילומים של "אורי ואלה". הכימיה הטובה המשיכה איתם להודו, שלא הצליחה לשבור את רוחם למרות אתגרי הדרך. מה עזר להם להישמר מקלקולי קיבה ושאר קטסטרופות? תורן: "עשינו כמה החלטות קולינריות בקטע בריאותי. אמרנו שלא אוכלים פירות וירקות ולא שותים דברים עם קרח, אז שתינו ויסקי חם. וזהו. זו היתה הדיאטה שלנו".

רוזנברג: "עליתי שני קילו כי לא חליתי שם ולא הקאתי. אכלנו כל היום דאל ולחמים למיניהם ובירות וכאמור ויסקי. גם הפסקתי לעשן בטיול. זה קרה כשהגענו לפושקאר ב–2:30 בלילה וישנו באיזה מלון קולוניאליסטי שמשקיף על האגם. באתי להדליק סיגריה אבל לא היתה לי אש וקלטתי שאני תלותי בחרא הזה. אז הפסקתי. היו לי כמה ימים של עצבים, מין קריז, אבל הזמן עבר ואני לא מעשן עד היום. אני חושב שבהודו אתה מתמלא מדברים אחרים ואתה כבר לא צריך את הטקס הזה של הסיגריה. חוץ מזה, יש להם סיגריות שהורגות לך את הגרון".

מחכים למותו

אחת הסצינות המרתקות בפרק הראשון היא כאשר השניים נכנסים לאשראם בווראנסי שאליו מגיעים זקנים הינדים כדי למות. חלקם חיים בו גם 13 ו–15 שנים — אך הם גוזרים על עצמם פרישות מן העולם וממעטים לתקשר עם בני משפחתם. לרוזנברג הנזירות הזאת נדמית קצת מיותרת: "היה שם איש אחד שיושב כבר 15 שנה ומחכה למותו, ואני שואל את עצמי: מה רע קצת לזוז, לנסוע למדריד, לראות קצת כדורגל, לעשות סלפי, קצת סטורי באינסטגרם".

בואו נחזור רגע לנחיתה. מה היה ההלם הראשון?

תורן: "לי היה הלם בעיקר מזה שאני הולך לשים את עצמי מול מצלמה דוקומנטרית, בלי אפשרות לחמוק לאיזה תפקיד. זה היה נורא. בפעם הראשונה שהיה צריך לשבת מול מצלמה ולתת עדויות על מה שעברנו, חשבתי שאני מת. גם לא באמת ידענו מה הפורמט. המפיק הראשי שלנו, למשל, הבהיר לנו בערך כל שתי דקות כמה הוא שונא את הודו".

רוזנברג: "כן, המפיק כל היום שטף ידיים. הולך עם מגבונים ועם הסבון הבקטריאלי הזה שעושה קולות משונים".

תורן: "מעבר לזה, אנשים בגילנו, עם כל כמה שאנחנו מפונקים, כבר קשה להפתיע בקשר להודו. גם אם אתה מופתע זה עובר לך אחרי חצי שעה. המוח שלך מעבד את השוק הזה מהר. אתה מבין שיש שם משהו כמו מיליארד איש שצריכים איכשהו להסתדר יחד".

רוזנברג: "בכל דבר שראינו מצאנו יופי וגם כיעור. על כל דבר הצלחנו להסתכל גם בציניות וגם לחפש את הפילוסופיה שמאחוריו. חששנו שידרשו מאתנו לספק מוצר טלוויזיוני שלא נתחבר אליו, אבל זה עבר די מהר".

בתים בווראנסי

תנועה אל האיסלאם

את המסע של תורן ורוזנברג, שעובר בין דלהי, וראנסי, דרמסאלה, פושקאר ויעדים נוספים, מעטרות שיחות עם ישראלים, בהם כאלה שהפכו את הודו לביתם. "יש שני ז'אנרים של ישראלים בהודו", אומר תורן, "אחד זה כאלה שמגיעים להופעות שלנו, כל מיני משוחררים טריים שאתה מוצא בכל מקום: כולם הולכים לאותם מקומות, מעשנים אותם דברים, מנהלים אותן שיחות וחווים אותן חוויות. בצד השני יש את האנשים שנשארו שם קצת יותר מדי זמן וכבר לא בטוח שיחזרו. בעיני הכי מעניינים היו האנשים שהודו נותנת להם מקלט רוחני, מדיני, כלכלי. למשל כאלה עם צורך באקסטרווגנזה מסוג שלא יקבלו בארץ".

רוזנברג: "הודו נותנת לך רשיון להיות מי שאתה רוצה להיות. רק תבחר. או שאתה רוצה להיות טווס או להתערפל או להמציא לעצמך איזו דמות ולנסוע איתה. אני חושב שאם מישהו נשאר שם יותר מדי, כבר יהיה לו קשה לחזור לארץ כי ישראל היא מקום נוקשה ותובעני. כלכלית אתה נרמס פה די מהר. אתה חייב להיות בתלם ולהיות בהגרלה של כחלון כדי להרגיש שיש לך סיכוי. שם, אם יש לך כמה רופיז אתה מסתדר. ואתה יכול לעבור בין נופים ובין עמים שונים. אני נדלקתי על הטיבטים בדרמסאלה. אתה בא להודו ורואה איך עם אחד מקבל עם שכן בלי בעיה: אנחנו לא יודעים לעשות את זה. זה נורא מבאס".

תורן: "צר לי להרוס את המסיבה, אבל יש הרבה דברים שדורשים עיקום רציני של המוח כדי לקבל את דרך החיים של ההודים. יצאתי משם עם תחושה מטרידה לגבי השיטה של הקאסטות. בסופו של דבר זה בנוי בצורה כזו שאנשי הכוח יישארו למעלה ואיש לא יקרא עליהם תיגר".

אנחנו עצמנו לא חיים כאן בעולם של קאסטות?

תורן: "אנחנו כן, אבל לפחות אנחנו אומרים לעצמנו שזה בעייתי. אצלם אי אפשר להגיד את זה, ומה שקורה שם עכשיו זה שיש תנועה המונית לכיוון האיסלאם כי הדת הזו מאפשרת יותר מוביליות בין המעמדות. ברור שעם כמות כזו של אנשים בהודו ובכזה כאוס, קשה ליצור מוביליות, אבל בתחושה שלי זה לא מקום טוב להיות בו".

רוזנברג: "גם במערב אנחנו גם חיים בעולם של קאסטות, רק שזה לא רשמי. מעמד הביניים הולך ונרמס בכל חברה שהייתי בה — מארגנטינה ועד ישראל. גם זוג של רופא ופסיכולוגית יכול למצוא את עצמו יום אחד ברחוב בגלל יוקר המחיה פה. למדינה לא ממש אכפת מהאזרחים — הרי כל מי שעוזר לנזקקים בסופו של דבר זה העמותות וההתנדבויות. ומי שמנהל את המדינה הזאת הן כמה משפחות חזקות וזהו. ראש הממשלה במהותו מאמין בדת הקפיטליסטית והיא השולטת כאן. ככה מדינת ישראל נראית. בהודו פשוט אומרים לך שזה המצב וזהו זה. פה נותנים לך אשליות. הרי אם גדלת בפריפריה, מה הסיכוי שלך לצאת ממנה? לאן תצמח בדיוק?".

מירי רגב טוענת שהיא עובדת על זה ברגעים אלו ממש.

תורן: "כן, היא קוראת לזה 'לא לדאוגוסט'".

רוזנברג: "הציעו לי להופיע שם. הייתי מופיע באהבה, אבל לא הסתדר לי עם התאריכים. אם לשים אותי רגע בצד, הפרופוגנדה הזו של 'אנחנו באים ונותנים לכם כמה ליצנים, קופים ובובות מדברות כדי לשעשע אתכם כמתנה מאתנו' — זה מגעיל".

תורן: "גם הציניות בשם הזה, 'לא לדאוגוסט'. הסאבטקסט הוא שצריך למצוא דרך להסיר את הדאגה הרגעית שלכם. זה כל כך פוליטי שזה דוחה".

באנו לתפוס אותך

רוזנברג מודה כי בכל זאת היה משהו שהשניים נתקלו בו בטיול שהפתיע אותו: איחודי המשפחות. "הורים מבוגרים באים מישראל לבקר את הילדים שלהם שם. מתערבים להם בחיים. כאילו הילד ברח וההורים באים לתפוס אותו", הוא אומר ומיד מציין עוד תופעה מוזרה בעיניו: "ההייטקיסטים שנועלים הכל לשנה בישראל ולוקחים את הילדים הקטנים שלהם למסע בהודו. זה לא בהכרח רע, פשוט מוזר. ואני באמת לא מבין זה את ההורים האלו שבאים אחרי הילדים שלהם — תן לילד לדפוק קצת צ'ילומים. מה קרה?"

התחברתם לקומונות הישראליות? ליושבי שביל החומוס?

תורן: "החונטה הישראלית, שעקרונית עושה לי פריחה — דווקא נפתח לי הלב אליה. בתור תל־אביבים יש לנו נטייה לסלוד מהמוניות ופמיליאריות, אך שם דווקא הבנתי שזו מין חגיגה. היא אולי קצת מוגזמת וחסרת טעם, אבל השמחה והביחד הזה קסמו לי. אני חושב שיש בזה הרבה יותר חיובי משלילי. אנשים אוהבים להיות ביחד ובאותן חוויות ואוהבים לדבר על עצמם".

רוזנברג: "זה נכון, זה מגניב. מה שלא מגניב זה כשהודים מתחילים לקרוא לחנויות שלהם בשמות בעברית. וזה מוזר בעיני, כל הגאווה הישראלית הזאת, כי ברור לי שיש יותר תיירים מארגנטינה או מברזיל בהודו, אבל אף אחד לא עושה מזה כזה עניין. לנו יש ווליום נורא גבוה ויכולת התכנסות והשתלטות על מרחב — אנחנו יודעים לכבוש".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ