שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילנה המרמן
אילנה המרמן

לפני כשבועיים נערך בתיאטרון יפו אירוע תרבותי פוליטי ממדרגה ראשונה — "מדינת ישראל נגד דארין טאטור". היה ערב נפלא: מגוּון, קצבי, מפתיע, משעשע, מזעזע — ערב מחאה תיאטרלי במיטבו. בעקבות האירוע הזה פנתה שרת התרבות מירי רגב למפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, בדרישה שיורה לפתוח בחקירה נגד תיאטרון יפו והמארגנים, בחשד להסתה ולחתירה נגד מדינת ישראל. גם היועץ המשפטי של משרד האוצר קבע, ש"עצם קיומו של אירוע תמיכה במי שהוגש כנגדה כתב אישום להסתה בטרור, קריאת הקטעים שכתבה וחלק מהסרטונים שהוצגו באותו אירוע עשויים לעלות, לכאורה, כדי הסתה לאלימות ולטרור או תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור כנגד מדינת ישראל".

עיקר המאבק של המוחים נגד המעצר הממושך של האזרחית טאטור — בכלא, לאחר מכן במעצר בית מחמיר מאוד הרחק מביתה, ועכשיו בבית הוריה — מתמקד בחופש הביטוי בכלל ובחופש הביטוי של אמנים בפרט. המוחים ראויים להערכה גדולה על התמדתם, על המאמצים שהם משקיעים במעקב הפומבי אחרי ההתנהלות המשפטית האבסורדית של מדינה, החמושה בכל כלי הנשק המודרניים שברא השטן האנושי, נגד אשה צעירה אחת חמושה במקלדת, ועל התרומה המקצועית שהם תורמים להגנתה. בייחוד ראויים להערכה אלה מהם שפועלם האמנותי תלוי בתמיכת משרד התרבות, ובראש וראשונה תיאטרון יפו — שנרדף גם על העלאת קטעים מהמחזה "מכתבי אסירים" שנפסל מלהשתתף בפסטיבל עכו — והמפיקה של שני האירועים, עינת ויצמן.

אבל אולי זה הזמן וזה ההקשר הנכון לדון לגופם גם במונחים שמדינת ישראל משתמשת בהם כדי לחוקק את חוקיה, לעצור אזרחים, לאיים על מוסדות תרבות ולקצץ תקציבים. זה מה שאני מציעה פה.

למשל, "טרור". למשל, "מדינה יהודית ודמוקרטית".

אני כופרת בזכותה של מדינת ישראל להגדיר מהו טרור ומהי הסתה לטרור. כי לא זו בלבד שמלחמותיה ומבצעיה הצבאיים בלבנון ובעזה — שהרוב המכריע של אלפי קורבנותיהן היו אזרחים — היו מלחמות טרור, אלא שכל מדיניותה בגדה המערבית היא מדיניות של טרור זה חמישים שנים. שכן אם טרור הוא מלחמה נגד אזרחים, כי אז גם ענישה קולקטיבית, הפקעת אדמות, הריסת בתים, בתי ספר ומקומות יישוב שלמים, מהנגב ודרום הר חברון ועד מרחב ירושלים, מעצר מאות אלפים (יותר ממיליון איש מאז 1967) ושלילה קבועה של זכויות אדם ואזרח בחסות שלטון צבאי — כולם מעשי טרור, הם ולא ההתקוממות נגדם.

"התקומם עמי, התקומם נגדם", פותח וקורא השיר של דארין טאטור. הוא התפרסם לראשונה ביוטיוב על רקע סרטון המראה פלסטינים מתקוממים נגד כוחות הצבא הישראלי בסמטאות של כפר. הם מיידים אבנים ושורפים צמיגים, וחיילים ישראלים יורים בהם. אני גורסת שמעשי הפלסטינים הנצפים בסרט הם התקוממות ולא טרור.

אני כופרת בזכותה של מדינת ישראל לכפות עלי ועל כל המתנגדים למדיניות ממשלתה את האידיאולוגיה הלאומנית־דתית־גזענית שמאחורי מטבע הלשון "מדינה יהודית ודמוקרטית". אין אפילו גרגר אחד של דמוקרטיה בקביעה ובחקיקה שעל פיהן איום על האידיאולוגיה הזאת — החל בציון הנכבה הפלסטינית וכלה בעירום בהופעת מחול — מצדיק רדיפה של ארגונים, מוסדות ויחידים.

אני גורסת שמדינת ישראל כבר מזמן אינה דמוקרטית, וגם עם היהדות שהיא מייצגת אין לי — אזרחית יהודייה חילונית בה — דבר וחצי דבר. אני גורסת שמשעה שהמדינה מסרסת עד לאין תקנה, בהצהרות ובמעשים, את השיטה הדמוקרטית — שכיבוד זכויות האדם הוא בשר מבשרה, הוא ולא שלטון הרוב — זכותי וחובתי האזרחית להתקומם נגד מדיניותה, כלפי פנים וכלפי חוץ. והזכות והחובה האלה מגיעים בימים אלה — שבהם החוקים האידיאולוגיים נחקקים וממומשים — כדי מרי אזרחי.

בראש וראשונה מרי אזרחי נגד השליטה הצבאית והאזרחית בגדה המערבית ובמיליוני תושביה, שכל עניינה אידיאולוגיה צרופה ולא הגנה על ביטחונה של מדינת ישראל: יש להתארגן ולהפר בהמונים — גם מאות הם המונים בנסיבות האלה — את "חוק החרם", האוסר לקרוא לחרם תרבותי, אקדמי או כלכלי על כל אדם או גורם שיש להם זיקה למדינת ישראל, למוסד ממוסדותיה או לאזור הנמצא בשליטתה, כלומר הגדה המערבית. יש להתארגן וללכת בהמונים אל המחסומים ואל היישובים הפלסטיניים ששלטים אדומים אוסרים על הכניסה אליהם — לצְפות במה שקורה שם, לדעת ולהתנגד, ולוּ בעצם הנוכחות שם, האסורה על פי החוק הצבאי.

ואפילו, כמה קל, יש לחפש עוד ועוד דרכים לתמוך אישית וציבורית במוסדות התרבות ובאמנים המאוימים, החל בסינמטקים של תל אביב וירושלים, דרך תיאטרון אל־מידאן שבחיפה ותיאטרון יפו, וכלה בשחקנים המעטים שמסרבים להופיע בהתנחלויות.

ולוואי שיצליחו אלה לשמש מופת לחברה האזרחית הישראלית, העומדת רובה ככולה מן הצד לנוכח הפשעים של המדינה זה עשרות שנים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ