"פוקסטרוט" רחוק מלהיות סרט נועז - ביקורת סרטים - הארץ

"פוקסטרוט" רחוק מלהיות סרט נועז

למרות הסערה סביבו, "פוקסטרוט" הוא סרט די שמרני

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
פוקסטרוט
"פוקסטרוט"צילום: גיורא ביח / בתי קו
אורי קליין
אורי קליין

צורה ותוכן, סגנון ומשמעות מתנגשים ב"פוקסטרוט", סרטו העלילתי הארוך השני של שמואל מעוז, ויוצאים ממנו חבולים. אין ספק שמעוז הוא במאי בעל כישרון, כפי שניכר גם בסרטו הראשון, "לבנון", שיצא ב-2009; אך לכישרון זה יש מגבלה.

את שני סרטיו הראשונים בחר מעוז למקם במסגרת מבנית, צורנית וסגנונית ייחודית, המעידה שדמיונו וחזונו כיוצר פועלים במיומנות בכיוון זה. אך מסגרת שכזאת חייבת גם להתמלא בתוכן בעל תוקף, ובנקודה זו "פוקסטרוט" כושל, אף יותר מ"לבנון", שהיה בעיני, למרות הסתייגויותי ממנו, יצירה מאתגרת ושלמה יותר מסרטו הנוכחי. שאלת הקשר בין מבנה, צורה וסגנון לבין תוכן ומשמעות העסיקה את האמנויות מאז ומעולם, ובשני הסרטים שביים מעוז עד כה נדמה שחסרה לו מודעות יצירתית למורכבותה של שאלה זו. יש בעשייתו הקולנועית כדי לסנוור, יש בה משהו ראוותני שבא להבליט את האמנותיות של סרטיו; אך המסד הרעיוני שמניב ראוותנות זו רעוע מבחינות רבות.

הסרט מחולק לשלושה פרקים. לאחר שוט יפהפה שפותח אותו, אולי השוט היפה ביותר ב"פוקסטרוט", שבו הצופים נמצאים בתוך מכונית שאיננו יודעים מי נוהג בה ולאן היא נוסעת, נשמעת דפיקה עזה בדלת ביתה של משפחת פלדמן. דפנה (שרה אדלר), אם המשפחה, פותחת את הדלת, ולמראה נציגי הצבא העומדים בחוץ היא מתעלפת, כי לנוכחותם יכולה להיות רק משמעות אחת, והיא שבנה החייל, יונתן, נהרג. מיכאל (ליאור אשכנזי), האב, נתקף בהלם בעקבות הבשורה, ומעוז אף מקדיש לו קלוז־אפ ארוך שבמהלכו אנו אמורים לעקוב אחר כל נים של רגש שעובר בתודעתו, משימה שאשכנזי מבצע בהצלחה.

זהו חלקו הטוב ביותר של הסרט בתיאורו את הרשמיות הצה"לית הטקסית המאפיינת את אופן מסירתן של בשורות שכאלה. יש בו אף הומור, הבא לביטוי בהתעקשות של נציגי הצבא שמיכאל ישתה הרבה מים, כדי שיתאושש מההלם, והם אף מסדרים את הטלפון כך שיצלצל כל שעה כדי להזכיר לו לשתות עוד. למים, כגורם מחייה, יש כמובן משמעות סימבולית בהקשר של פרק זה של הסרט, והשעון מצלצל גם ברגעים הכי לא מתאימים, כמו, למשל, כשמיכאל מבקר במוסד שבו מאושפזת אמו היקית הלוקה בדמנציה כדי לספר לה על מות נכדה.

אילו ביים מעוז פרק זה של הסרט בפשטות, הוא היה אפקטיבי יותר מכפי שהוא, אך כבר חלק זה, שעיקרו הבשורה להורים שבנם נהרג, מעוטר בגינונים סגנוניים. למשל עיצוב הדירה שבה הוא מתרחש, שחלונותיה עגולים כשל ספינה – טובעת? – ורצפתה מכוסה באריחים מעוינים. צילום הרצפה הזאת מגבוה, בזווית של 90 מעלות – בחירה שמעוז נוקט יותר מפעם אחת – אמור לעורר בצופים תחושה של סחרחורת והזיה, שהיא מיותרת בפרק זה, שממילא האמיתי והלא־אמיתי מתערבבים בו, אך זה אמור להרשים מבחינה האמנותית.

הפרק השני מעביר אותנו למחסום המבודד, אי שם בשום מקום, שבו יונתן (יונתן שיראי) משרת יחד עם קומץ חיילים נוסף. כחלק מאופיו המתעתע במכוון של הסרט, הצופים אמורים לתהות לגבי מיקומו של פרק זה במשך הכרונולוגי של הסרט. תהייה על־זמנית זו אמורה להעצים את הממד ההזוי של הסרט, שחודר לסרט בפרק זה במלוא עוזו, אך אמירה של ממש לא כלולה בו. יש שיגדירו אותו כסוריאליסטי, אף שהתואר הזה מורכב יותר מהשימוש שמעוז עושה בו; שימוש שיש בו לעתים מרכיב יצירתי פזיז.

המכולה שהחיילים שוהים בה היתה בעבר אוטו גלידה, שדמותה הזוהרת של אשה בלונדינית מחייכת מוטבעת עליה. המבנה שוקע בהדרגה בקרקע שעליה הוא ניצב, והחיילים, כדי להפר את שעמומם, בודקים כל זמן מה את זווית השקיעה של המכולה לצד אחד. רק אחת לכמה זמן חולפת מכונית במחסום, שאותו החיילים פותחים גם כדי שגמל יחצה את הפריים בגאון משמאל לימין. פרק זה אף כולל את סצינת הריקוד של יונתן עם רובהו מחוץ למבנה, סצינה שכבר זכתה לחשיפה מרובה, ואף שיש בה משהו סוחף, יש לה גם היבט גימיקי המבליט את שאיפתו של מעוז למצוא חן.

מעוז מנסה לתאר הוויה חיילית זו כמתרחשת מחוץ לזמן, גם המוזיקה המלווה פרק זה מבליטה זאת. ואף אם יש לכך הצדקה עלילתית, המשמעות האידיאולוגית אינה נהירה לי, כי הרי המתרחש בשטחים מתרחש במציאות שבה אנו חיים בכל רגע נתון. יש בפרק הזה, המסתיים באירוע שעורר את המהומה סביב "פוקסטרוט", מידה של סימבוליזם, שמתמקד אף בריקוד שמעניק את שמו לסרט והוא, כפי שמסבירים לנו, ריקוד שבו מגיעים תמיד בחזרה לנקודת ההתחלה. זה אמור לומר לנו משהו על המצב שאנו מצויים בו, אך אין לאמירה זו עומק רב. גם תיאור האירוע מעורר הסערה ותוצאותיו לוקה באסתטיזציה רבה מדי, שהיה עדיף שהיתה מפנה מקום לתיאור חזיתי ונוקב יותר של אותו אירוע.

הפרק השלישי מחזיר אותנו לביתם של מיכאל ודפנה, שנישואיהם במשבר, וכאן הסרט חושף את קלפיו האידיאולוגיים בצורה הגלויה ביותר. כפי ש"לבנון" התרחש כמעט כולו בתוך טנק שבו ארבעה חיילים מבוהלים והתמקד בהיותם קורבנות של המצב שאליו נקלעו – בניגוד לזוועה שתוארה דרך צוהר הטנק באופן מניפולטיבי – כך גם "פוקסטרוט" מתאר את הווייתנו כאן כזו של קורבנות. ולתוך העיסוק בקורבנוּת הוא גם מחדיר רכיב של הפשע ועונשו, שאמור להיות לו ממד אירוני, אך האירוניה נדמית קלה ואף מאולצת.

כמו "לבנון", גם "פוסקטרוט" נעדר כל הקשר היסטורי או פוליטי, ועיסוקו בישראלי כקורבן, תיאור שלבו של הישראלי נוהה אחריו, מקנה לו, למרות מבנהו וסגנונו הלא־שמרניים לכאורה, מהות אידיאולוגית שמרנית בעליל. המחפשים בסרט אמירה משמעותית על מהות הישראליות יתקשו לאתרה בין התחבולות הצורניות, שמסוות אותה ויש בהן מניפולציה שאמורה לכסות על שמרנות ושטחיות.

"פוקסטרוט" איננו סרט טריוויאלי, כי אין טריוויאליות בכישרון מוכח, אך הוא אינו סרט רציני במידה מכרעת במכלול הסרטים הישראליים העוסקים במהות ההוויה והזהות המקומיות. כל ניסיון להשליך עליו אמירה משמעותית בנוגע להוויה וזהות אלה מושפע בראש ובראשונה מהיענות להיבטיו המבניים והסגנוניים הייחודיים והנועזים לכאורה, שיש לעבור מעליהם כדי להגיע ללב לבו של הסרט, ומהאירוע המרכזי בו; התעוזה לכאורה המאפיינת אירוע זה אמורה לעורר בנו את הרושם שזהו סרט חריף ונוקב בהרבה מכפי שהוא באמת.

בניסיונו לסנוור אותנו, ואולי אף למנוע מאיתנו לחקור אותו לעומק, הסרט כולל קטע באנימציה, שמבין גינוניו הסגנוניים הוא המיותר ביותר. יש בו אף וידוי מעברו הצבאי של מיכאל, שאמור להעצים את עיסוקו של "פוקסטרוט" בישראלי כקורבן ולשאת משמעות אלגורית; אלא שזו אינה צלולה דיה ומעיקה על הסרט. הסרט אף כולל סיפור משפחתי עתיר משמעות לכאורה, שמאחד בין ספר תורה לחוברת פורנו. זה נשמע נועז ואמור לשמש כאלגוריה בסרט, אך גם במקרה זה האלגוריה ועיצובה החזותי נדמים כפויים על הסרט ומסרבלים אותו שלא בצורה רעיונית תקפה.

יונתן שיראי סימפטי, ליאור אשכנזי מפגין את נוכחותו הקולנועית המוכחת ולשרה אדלר ניתנת סוף סוף בפרק השלישי של הסרט להפגין את כישרונה (אחרי שבפרק הראשון תפקידה הסתכם ברובו בלשכב מעולפת ואחר כך מורדמת בעקבות זריקת ההרגעה שהוחדרה בה).

הפרדוקס העיקרי של "פוקסטרוט" הוא שלמרות מבנהו וסגנונו הייחודיים לכאורה, במהותו ואמירותיו הוא סרט ישראלי מיינסטרימי לחלוטין. ופרדוקס זה, שיש בו מידה של יומרה והטעיה, הוא שמעורר בי את עיקר ההסתייגות ממנו. הוא הופך אותו לסרט שאולי מעורר עניין מסוים בהקשרו של הקולנוע הישראלי העכשווי, אך איננו מעשיר אותו.

"פוקסטרוט". תסריט ובימוי: שמואל מעוז; צילום: גיורא ביח; מוזיקה: אופיר ליבוביץ', עמית פוזננסקי; שחקנים: ליאור אשכנזי, שרה אדלר, יונתן שיראי, שירה האס, יהודה אלמגור, גפן ברקאי. 113 דקות

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ