מה באמת יש לרגב נגד "פוקסטרוט" - דעות - הארץ

מה באמת יש לרגב נגד "פוקסטרוט"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם שרת התרבות והספורט, מירי רגב, גלויה עם עצמה ועם צבא מעריציה, כאשר היא אומרת שמה שקומם אותה בסרט "פוקסטרוט" הוא בעיקר הסצינה המופיעה באמצעיתו, שבה חיילי צה"ל השומרים במחסום מרססים בכדורים רכב עם שני זוגות פלסטינים צעירים, ולאחר מכן מטשטשים את עקבות המעשה? לפי רגב, הסצינה הזאת, והסרט בכללותו, מטילים דופי ב"צבא המוסרי בעולם", ומוציאים את "דיבתם של חיילי צה"ל רעה".

אלא שהאמת היא שהחיילים הישראלים, המאבטחים מחסום צה"לי נידח במקום שכוח אל בין גבעות ארץ הקודש, עשויים לעורר אצל הצופים אף יותר אמפתיה מאשר ההרוגים הפלסטינים, והם מצטיירים — לא פחות מקורבנותיהם הפלסטינים — כקורבנות הכיבוש הישראלי.

כך, הצעירים הפלסטינים, לבושים יפה, חוזרים ככל הנראה מבילוי לילי, מתפקעים מצחוק מתגלגל תוך כדי הבידוק הביטחוני בשל איזו בדיחה משעשעת, ונראים מרוצים מהחיים חרף מציאות הכיבוש. לעומתם, הוויית היומיום של חיילי המחסום "פוקסטרוט" (שם צופן של המוצב), המבלים בו ימים ולילות במשך שבועות ארוכים, נטולה כל סממן של חיים נורמליים, ולעתים מזכירה בית סוהר לכל דבר, אם לא את מושבת העונשין הקפקאית.

הדרך מהמחסום לביתן מגוריהם עוברת בבוץ טובעני, שבו הם שוקעים עד הברכיים שוב ושוב, יום אחר יום. הביתן שלהם נוטה אט אט על צדו, והמחשבה שיום אחד יתהפך כליל אינה מרפה מהם. הם פוחדים מהצל של עצמם — אכן, זעקת האימה "רימון!!!", שמשמיע אחד מהם כשהוא רואה פחית שתייה מתגלגלת לעברו מתוך רכב של צעירים פלסטינים, לבטח קורעת את לב הצופים. למעשה, היא נועדה לנקות בעינינו את "הילדים של כולנו", המותשים והמפוחדים עד מוות — וכל כך לא דומים לרוצח השבוי אלאור אזריה — מכל אשם על הירי הקטלני שבא בעקבותיה.

ואולם, חשוב מכל —- החיילים מתקשים להבין לאיזו תכלית הם נמצאים במחסום הארור הזה, ומשמיעים את תהיותיהם על כך בקול רם, צלול וברור. מי הוא אותו אויב הלא־נודע שבו הם אמורים להילחם, הם שואלים את עצמם? ככל הנראה — איזו אירוניה אכזרית, ואיזו תשובה גאונית של הבמאי — זה אותו גמל בודד ונודד, שרק לו שמורה הזכות למעבר חופשי במחסום, ושבעקבות התאונה שנגרמה בגללו נהרג, בסצנה האחרונה בסרט, החייל יונתן פלדמן "בעת מילוי תפקידו", כשהיה בדרכו הביתה.

אין ספק כי המסר הזה — חוסר התכלית המשווע שבהמשך הכיבוש — הזועק לשמים גם אם צופים רק בחלקים מהסרט, הוא שעורר יותר מכל את חמתה של רגב. אך אין זה רק המסר גופו — אלא גם ובעיקר אוזלת ידה הרעיונית־פוליטית של רגב עצמה, בבואה להתמודד מולו. רגב, בניגוד לדימוי המתינות המזרחית השורשית שמנסים להדביק לה כמה מלהטוטני פוליטיקת הזהויות שלנו, היא מן הפוליטיקאים הימנים הפנאטיים ביותר של ממשלת המתנחלים הנוכחית. היא נמנית עם התומכים הקולניים ביותר של "זכויות היהודים בהר הבית" — מושג מכובס בעבור חתירה לריבונות יהודית על מתחם המסגדים — ובתור שכזאת היא בין אלה הנושאים באחריות הראשית לדם שנשפך כאן מאז "אינתיפאדת הסכינים", על רקע הגברת שיח ההשתלטות היהודית על ההר. ברור, לפיכך, שרגב היתה משתוקקת להתייצב מול יוצרי "פוקסטרוט" ולהטיח בפניהם בקול ענות גבורה: "אתם חבורת שקרנים! חיילי צה"ל יודעים בדיוק לשם מה הם נמצאים בחברון, בבית אל, בשילה, וליד כל מאחז ומאחז בארצנו הנצחית הקדושה ביהודה ושומרון!"

ואולם, רגב מבינה היטב, כי את הדברים האלה לא יקנה אפילו חבר תומכיה הקנאים במרכז הליכוד. האספסוף הימני הישראלי, המורכב ממגוון עדות ישראל, רווי בשנאת ערבים וזרים, שעל גליהן נישאת בגאון הממשלה הזאת — אבל גם הוא, כמו רוב אזרחי ישראל, אדיש לחלוטין לאותן גבעות קדושות, שביניהן כלוא המוצב "פוקסטרוט", ורובו לא ביקר ולא יבקר בהן לעולם. שום טקס משיחיסטי לציון יובל "השחרור" של השטחים אין בכוחו לשנות עובדה זו. מכיוון שהיא מודעת לכך שלסחורה הפנאטית שלה אין דורש של ממש אף בקרב נאמניה הקרובים, לא נותר לרגב אלא לרתוח מזעם של חוסר אונים אידיאולוגי, להפיץ לכל עבר את ארס השנאה כלפי המחריבים המדומים של "החגיגה הכי גדולה של המאה ה–20, מדינת ישראל", ולהמציא שקרים על גבי שקרים על יוצרי סרט המעורר בעיקר חמלה כלפי חיילי צה"ל.

העובדה שרגב נמנעת מלהניף בגלוי את דגל הקנאות המשיחיסטית המתנחלית נגד המסר של "פוקסטרוט" בדבר חוסר התכלית של הכיבוש, יש בה, כמובן, כדי לעורר מידה לא קטנה של אופטימיות בקרב כל מי שחפצים לגאול את ישראל מקללת הכיבוש וההתנחלות. שכן משמעותה של עובדה זו היא, שחרף 50 שנות הכיבוש הדגל הזה לא בהכרח מדבר אפילו ללבו של חלק מאותו הימין הנוהג להריע לכל מלה של רגב.

ואולם, לא אלמן ישראל. הממשלה הימנית הקיצונית ביותר שכיהנה כאן תעשה הכל כדי שבניגוד לגיבורי "פוקסטרוט", הדורות הבאים של חיילי צה"ל לא ישאלו יותר שאלות לגבי המשמעות והתכלית שבהמשך הכיבוש וההתנחלות. אם רגב וחבריה יצליחו — הדבר באמת ימיט חורבן על מדינת ישראל, ו"החגיגה הכי גדולה של המאה ה–20" (אכן חגיגה גדולה בעבור היהודים) תירשם בזיכרון ההיסטורי כאחת הטרגדיות הגדולות של המאה ה–21.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ