שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עופר אדרת
עופר אדרת
יו הפנר באחוזת פלייבוי בלוס אנג'לס ב–2007. התגשמות "החלום האמריקאי"
יו הפנר באחוזת פלייבוי בלוס אנג'לס ב–2007. התגשמות "החלום האמריקאי"צילום: Jae C. Hong/אי־פי
עופר אדרת
עופר אדרת

בימים הקרובים יסגור יו הפנר מעגל. זה יקרה כשייטמן בחלקת הקבר שבחר וקנה מבעוד מועד: זו הסמוכה לקברה של מרילין מונרו בבית קברות בלוס אנג'לס. השחקנית האמריקאית־היהודייה, שמתה ב–1962, היתה "נערת האמצע" הראשונה של המגזין שייסד הפנר תשע שנים לפני כן. תמונות העירום שלה עיטרו את "פלייבוי" ב–1953.

הפנר, שמת אתמול (רביעי) בגיל 91, זכה להאריך ימים יותר ממונרו, שמתה בגיל 36. גם נסיבות מותו היו טובות יותר. לפי הדיווחים שהגיעו מ"אחוזת פלייבוי" בקליפורניה הוא מת בשנתו. זאת, בשעה שתיאוריות הקונספירציה סביב מותה של מונרו מלוות אותה עד היום.

כתב "ניו יורק טיימס", שזכה לפגוש אותו לפני שש שנים, כתב כי מלבד בעיית שמיעה באוזן אחת ודלקת פרקים בגב המכבידה מעט על הליכתו, הפנר "במצב גופני מעורר קנאה לגילו". העובדה שבחר להסתובב במשך כל היום בפיג'מת משי בצבע ארגמן ובנעלי בית מזמש שחור, לישון עד הצהריים, ולנהל את מרבית חייו מהמיטה לא היתה קשורה בגילו. היא הפכה לסמל "החיים הטובים" שלו כבר לפני עשרות שנים.

סיפורו של הפנר, "האזרח הפ", כפי שכונה באחוזתו, הוא מהסוג החביב על כותבי הספדים. ראשית, כמובן, בשל הפרטים העסיסיים על כיבושיו המיניים. אלה כוללים התרברבות לפיה שכב ב–91 שנותיו עם יותר מאלף נשים. "קיימתי יחסי מין עם כל עובדת המגזין שהיתה מוכנה לשכב איתי", אמר פעם. "עשיתי ניסויים בגבולות המיניות, בדקתי את הגבולות החיצוניים של מה שאתה יכול לעשות, ובכל זאת לראות עצמך כמוסרי", הוסיף.

עם זאת, סיפורו מעניין גם משום שהוא התגשמות מלאה של המושג השחוק המתקרא "החלום האמריקאי". הפנר נולד ב–1926 בשיקגו וגדל "תחת דיכוי גדול", לדבריו. "כל מה שעשיתי בחיי היה תגובה על החינוך של הורי הפוריטנים", אמר לימים. הוריו היו מתודיסטים אדוקים, "חסרי יכולת לבטא אהבה בדרך גופנית או רגשית", כדבריו.

אביו, גלן הפנר, היה צאצא של ויליאם ברדפורד, המושל הפוריטני של מושבת פלימות' במאה ה–17. עם השנים, עם זאת, התרכך אביו, ולימים אף היה מנהל החשבונות של "פלייבוי", אך העיד כי מעולם לא הציץ בתמונות שפורסמו במגזין.

בילדותו נהג הפנר לצייר קריקטורות ולכתוב סיפורי אימה. בהמשך, באוניברסיטה, אחרי שירות צבאי לא משמעותי, הוא ערך מגזין הומוריסטי ואחר כך עסק בעבודות שונות, כולל בניהול ההפצה של כתב עת בשם "פעילויות של ילדים", שחברי המערכת שלו היו ברובם נשים בגיל העמידה. בתחילת שנות ה–50, זמן קצר אחרי שעזב את בית הוריו, "היה תקוע בעבודה מזופתת", כפי שנכתב עליו, והיה מתוסכל בחיי הנישואים שלו לבת כיתתו מהתיכון (שהיתה הבחורה הראשונה עמה שכב, בגיל 22).

את חלומו, "להיות מישהו מיוחד", מימש בייסודו ובהוצאתו לאור של מגזין הגברים "פלייבוי". "זה היה סיכון כפול: חסר לי כסף וגם חסר לי ניסיון. איך אוכל להשיג את כל העזרה, שידעתי שאהיה זקוק לה, למימוש הרעיון הזה? הסיכויים היו נגדי, אבל מכל זווית שבה בחנתי את העניין, נראה לי שאין לי מה להפסיד", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "גם בבית וגם בעבודה הייתי 'מיובש'. לפעמים הייתי מוצא את עצמי במעלית צפופה או באולם הכניסה של בניין, מדוכא מהמחשבה שאני היחיד שעדיין לא 'מחובר' למשהו. רציתי עבודה שאוכל לאהוב", הוסיף.

הצלחה מסחררת

מרלין מונרו על שער המגזין הראשון, ב-1953
מרלין מונרו על שער המגזין הראשון, ב-1953

את הגיליון הראשון של "פלייבוי" הפיק משולחן המטבח בביתו, בהשקעה עצמית של 600 דולרים ולאחר שקושש עוד כסף מאחרים, כולל מאמו ומאחיו. על רוב החומר שם הוא חתם בעצמו. את עיקר תשומת הלב תפסו הצילומים של מונרו, אותם בחר מלוח שנה שהופק ארבע שנים קודם לכן. עבור הזכויות עליהם שילם 500 דולר.

ההצלחה היתה מסחררת — את הגיליון הראשון הפיץ בכ–70 אלף עותקים, ומכר כ–80% מהם. החששות, לפיהן אנשים קנו אותו רק בגלל התצלום של מרילין מונרו על השער, התבדו בגיליון השני, שנמכר טוב מקודמו. על שערי "פלייבוי" כיכבו בעשורים הבאים מדונה, קים בייסינגר, ברברה סטרייסנד, ננסי סינטרה, אנה ניקול סמית', בו דרק ואפילו מארג' סימפסון. לצד תמונות עירום של נשים התפרסמו בגיליון גם סיפורים קצרים, של מרגרט אטווד, סול בלו ואחרים, וראיונות עם אישים בולטים, כמו מרטין לותר קינג וז'אן פול סארטר.

"הייתי האדם הנכון במקום הנכון בזמן הנכון", אמר פעם. "האמנתי שיש שוק גדול ולא מנוצל של גברים עירוניים צעירים, כמוני, שמחכים למגזין לגברים תרבותי", כתב לימים בהתייחסו להולדתו של "פלייבוי". "פניתי אל ציבור צעיר ומודרני: גברים שגדלו בעידן שונה, והחלו להינתק מההשקפות הנוקשות ומהערכים הקונפורמיים של הוריהם".

לדבריו, מגזינים אחרים שראו אור עד אז, "התעלמו ממה שנראה לי עיקר ההתעניינות של רוב הגברים: נשים". כך, לדוגמה, מגזין גברים מצליח בשם "אמת", עסק בהרפתקאות טבע, ודגל בתפיסה לפיה "היאבקות עם תנינים היא בילוי גברי יותר מריקוד עם אשה בדירה פרטית", כדברי הפנר. כשעיין במגזינים מהסוג זה, התרעם על שורות הפתיחה כמו "צריחתה הצורמת של ציפור יער ליד האוהל העירה אותי משנתי. שכבתי על מיטת השדה המתקפלת, מקשיב לדומייה הדרוכה, המאיימת, של הג'ונגל".

במגזיני גברים אחרים הוא מצא, לצד כתבות על רובי ציד, מכוניות ישנות וטיפים לנהיגה בדחפור, גם תצלומי עירום של נשים. ואולם, לדבריו, היה זה באמתלא של אמנות, תוך צירוף פרטים טכניים על התאורה וזווית הצילום. לצד זאת, צילומי העירום הופיעו ב"גטו", לדבריו — ולא זכו להבלטה המתבקשת לטעמו. "רציתי מגזין שיגלה אותה התעניינות חיובית ונאורה במין, שלהערכתי קיננה בלב הקוראים הפוטנציאליים שלי — רעיון מהפכני בעולם המו"לות של 1953. חשבתי שאם התוכן המיני ינוהל בטעם טוב די הצורך, לא יהיה צורך בטיעון ש'הבחורה של החודש' היא אמנות", אמר.

הפנר (משמאל) עם השחקנית ברברה בנטון והבמאי רומן פולנסקי ב-1970
הפנר (משמאל) עם השחקנית ברברה בנטון והבמאי רומן פולנסקי ב-1970צילום: STAFF/אי־אף־פי

את המבקרים תיכנן "לנטרל", כדבריו, בעזרת תוכן איכותי ורמת כתיבה גבוהה. "אשלים את התוכן המערכתי במדורים מלהיבים שעוסקים בסגנון חיים, בנושאים כמכוניות ספורט וג'ז, אוכל ואופנה, שיספקו לגברים צעירים כמוני מראות של החיים המתוקים שזה עתה התחלנו להעריך", תיכנן.

את השם "פלייבוי" העתיק משמה של חברת מכוניות שנשאה את השם הזה וקרסה לאחר זמן קצר. את סמל הארנב הגה בעצמו. "הארנב הוא נער השעשועים של עולם החיות, מפורסם בשובבותו ובכושרו המיני", הסביר.

גם את פרסום התמונות של הבחורות הערומות הוא עטף באידיאולוגיה. "רציתי לקדם את המסר, שגם בחורות הגונות הן יצורים מיניים", הסביר. "נראה לנו שטבעי לחשוב ש'פליימייטס' חיות בעולם נפרד", כתב לקוראיו, לצד הצילומים של בחורה בשם ג'נט, שהראו אותה עובדת במשרד. "למעשה, הפליימייטס נמצאות סביבנו: המזכירה החדשה במשרד, היפהפייה בעלת עיני האיילה שישבה מולך במסעדה אתמול בצהריים, הזבנית שמוכרת לך חולצות ועניבות", הסביר.

ב"דבר העורך" שפירסם בגיליון הראשון, סיפר לקוראים כי מונרו היא "החתיכה העסיסית ביותר שיצאה מגבעות קליפורניה מאז התפוז", והבטיח עמודי אמצע דומים בכל גיליון של "פלייבוי". ב"דבר המערכת" הסביר מה מצפה להם בחודשים הבאים: "אם אתה גבר בגיל שבין 18 ל–80, 'פלייבוי' נוצר בשבילך. אם אתה אוהב שהבידור שלך יוגש עם הומור, עידון ופלפל, 'פלייבוי' יהיה המעדן המיוחד שלך. בעמודי 'פלייבוי' תמצאו כתבות, סיפורים, כתבות מצולמות, קריקטורות, הומור ומדורים מיוחדים מהרבה מקורות, מהעבר ומההווה, שכולם נועדו לענג את הטעם הגברי. לא אכפת לנו לומר לכם מראש — אנחנו מתכוונים לבלות רוב הזמן בבית. אנחנו אוהבים את הדירה שלנו, אנחנו נהנים לערבב קוקטיילים ולטעום מאכלים, להשמיע מוזיקת רקע ולהזמין ידידה לשיחה שקטה על פיקסו, ניטשה, ג'ז ומין".

הוא לא התבייש להודות בכך, ש"פלייבוי" יקדש את הבידור. "עניינים פוליטיים יהיו מחוץ לתחום אצלנו. אנחנו לא חושבים לפתור את בעיות העולם או להוכיח אמיתות מוסריות גדולות. אם נוכל לספק לגבר האמריקאי כמה בדיחות וקצת הסחת דעת מעידן האטום, נראה בזה צידוק לקיומנו", כתב. עד סוף אותו עשור הוא כבר הפך לאיש עשיר מאוד, שחי את החיים שהמגזין שלו הטיף להם. "מר פלייבוי", בשתי מלים. אדם שהפך פנטזיות על מין להון אישי אדיר.

מארג' סימפסון על השער של פלייבוי
מארג' סימפסון על השער של פלייבויצילום: אי־פי

ביג באני

תוכנית הטלוויזיה "הפנטהאוז של פלייבוי", ששודרה בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, תיעדה היטב את החיים הטובים שלו, כולל את המסיבות הנחשקות בהן הופיע בטוקסידו ובמקטרת, נהנה ממוזיקה ומאלכוהול משובחים בחברת סלבריטאים בני תקופתו. בעשור הבא אף התנייד במטוס פרטי אותו כינה "ביג באני". באחוזה שלו, לצד ה"שפנפנות" (הכינוי המקומי לנשים הצעירות שהסתובבו או חיו שם) ביקרו רבים וטובים, בהם שר, מיק ג'אגר, ג'ק ניקולסון ורינגו סטאר. לאורך השנים המותג "פלייבוי" התרחב גם לתחומים אחר, בהם טלוויזיה, קולנוע, בגדים, תכשיטים, מועדונים וקזינו.

בהמשך הגיעו קשיים אישיים, כלכליים ובריאותיים, כולל שבץ בו לקה הפנר וכמה שערוריות בכיכובן של דמויות מהאימפריה שבנה. בין היתר, מזכירתו והמאהבת שלו התאבדה לאחר שהואשמה בסחר בקוקאין ונערת "פלייבוי" דורותי סטראטן, נרצחה.

רבים הספידו את הפנר ואת "פלייבוי" עשרות שנים לפני שמת. היו שטענו שהוא מאובן, שלא השכיל להבין שהמהפכה המינית כבר הסתיימה לפני עשורים. היו שאמרו כי הוא זקן מדי בשביל ליהנות מפירותיה של אותה מהפכה. אחרים הסבירו, כי "פלייבוי" מת עם הולדת האינטרנט, שכן הזמינות של פורנוגרפיה מייתרת את הצורך במגזין מסוגו.

ואמנם, "פלייבוי" המגזין אמנם לא צלח באופן חלק את המעבר לעידן הדיגיטלי, אך כמותג הוא עדיין נחשב יוקרתי. בתו כריסטי, שניהלה את החברה במשך 20 שנה, אמרה ב-2009 בראיון ל"דה מרקר": "המגזין עצמו הוא לא מרכז הרווח שלנו. עיקר רווחי החברה הם מהמדיה הדיגיטלית".

הפנר, בניגוד לתחזיות של רבים, נותר בממלכה שלו עד יומו האחרון. בערוב ימיו אף הצליח לרגע "להמציא עצמו מחדש", כשכיכב בתוכנית הריאליטי "The Girls Next Door", שזכתה להצלחה בין השנים 2005 ל-2010.

מעבר לסיפור האישי, סיפורו של הפנר, כמאמר הקלישאה, הוא גם סיפורה של תקופה. הן הפנר והן המגזין שייסד ראו בעצמם את אחד הסמלים המובהקים של "המהפכה המינית" האמריקאית של שנות ה-60. זו שלאחריה אפשר היה לדבר באופן גלוי ופתוח על מין (בין היתר כשברקע מונחים תצלומים של נשים עם חזה גדול), בלי צורך להדחיק ולדכא אותו. "אני גאה ששיניתי את הגישה למין. שטיהרתי את מושג המין לפני הנישואים", אמר. הפנר והמגזין שלו היו לנושאי דגל המאבק בפוריטניות, בשמרנות ובנוירוזות שאפיינו את התקופה. הם קראו לשחרור ולחופש. מיני, אך לא רק.

בין היתר, הטיף הפנר לזכות לבצע הפלה, לביטול ההפללה על שימוש בסמים קלים ולביטול של חוקים שמרניים בתחום המיני. בשנות ה-60 הדרישות האלה נשמעו נועזות אפילו באמריקה. לצד זאת, הוא תמך בטשטוש גבולות הגזע (ועשה זאת בעצמו, בין היתר על ידי העסקת רקדניות שחורות במועדונים שלו), קרא לשוויון זכויות לכל ותמך בשמאל ובתנועה לזכויות האזרח. "אנחנו פשוט חיים בעולם שונה מאוד, ואני לקחתי חלק בעיצוב שלו. לצעירים אין מושג לגבי זה", אמר לימים.

הדוגמנית השוודית ויקטוריה סילבסטד, נערת פלייבוי לשנת 1997, באחוזה של הפנר בבברלי הילס
הדוגמנית השוודית ויקטוריה סילבסטד, נערת פלייבוי לשנת 1997, באחוזה של הפנר בבברלי הילס באותה שנהצילום: Chris Pizzello / AP

הפילוסופיה של פלייבוי

ואולם שניהם - הפנר ו"פלייבוי", אם אפשר בכלל להפריד בין השניים - נאלצו להתמודד, כצפוי, גם עם ביקורת רבה. לאורך השנים הם הואשמו בסקסיזם, בשוביניזם, בהחפצת נשים ובקידום גישה הדוניסטית ובלתי מוסרית לחיים.

ב-1976 נכתב ב-National Review, כי "פלייבוי" מעלה על נס את החומרנות, נוהג בנשים כבחפצים ובהמות, ומאמץ השקפה "הקורעת את הסדר הסוציאלי ועל ידי כך מורידה אותה לדרגת התחיימות עקרה". ב-1985 הוגדר הפנר בעיתון אחר כ"אחד האנשים השפלים ביותר של הספרות והאמנות האמריקאים".

לא רק פמיניסטיות רדפו אותו. גם שומרי הסדר החברתי בראשות ראש ה-FBI, ג'יי אדגר הובר, לא עשו לו חיים קלים. לימים נחשף, כי אנשי סוכנות הביון הפדרלית האמריקאית עיינו ב"פלייבוי" לא רק בזכות התמונות שלו. התברר, כי הם חיפשו שם בדיחות וקריקטורות שעסקו בהובר השמרן.

עם זאת, אחרים בחרו להדגיש את התרומה החברתית של הפנר, וטענו כי היא היתה משמעותית יותר מהדמות הנוצצת שביקש להציג לעולם. "הפנר ניצח", אמר טוד גיטלין, סוציולוג מאוניברסיטת קולומביה ומחבר הספר "שנות ה-60", בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2015. "הערכים במדינה היום הם במהותם ליברטריאניים. וזו היתה בעצם הפילוסופיה של פלייבוי", הוסיף. ברשימת הערכים האלה נכללים "לסה פר" ("הנח לעשות"), התנגדות לצנזורה, קידוש של חופש הביטוי וכן - גם צרכנות ונהנתנות. או, כפי שהציג זאת הפנר עצמו: המעבר מעידן של חליפות אפורות לחיי תענוגות.

כולם מסכימים שהוא היה שנוי במחלוקת, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח. "פלייבוי" היה לאייקון תרבותי. בשיאו הוא היה מגזין הגברים המצליח ביותר בעולם, ומכר שבעה מיליון עותקים מכל גיליון. הפנר המשיך להיות העורך הראשי של המגזין גם עמוק בתוך העידן הדיגיטלי, כולל ב-2015, כשהתקבלה ההחלטה (ממנה חזר בו לבסוף השנה) להפסיק לפרסם תמונות עירום.

רבים ניסו להסביר את סוד כוחו והצלחתו של המגזין והמותג. ב"ניו יורק טיימס" הגדירו זאת כך: "חלום של 'פלייבוי' לא היה מעולם רק על סקס ללא מגבלות ורגשות אשם. הוא היה חלום על סקס שכזה כהתגשמות של רעיון מרחיק לכת יותר: האפשרות שתוכל לחמוק לנצח מהעניין המביך הזה שנקרא להזדקן".

הפנר היה מודע לכך. "אין ספק, כי אדם המקיף עצמו בנעורים, מזדקן פחות", אמר פעם. "יש משהו נהדר במערכת היחסים של מורה ותלמידה. הגילוי מחדש, ההזדמנות למערכת יחסים עם אשה צעירה. זה מאפשר לך לראות את הדברים שאתה אוהב במבט רענן, והופך אותם למרגשים שוב", הסביר. הוא הותיר את אשתו השלישית, קריסטל האריס (הם התחתנו ב-2012, כשהיה בן 86 והיא בת 23), שלושה בנים ובת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ