ריקוד מושחת - דעות - הארץ

ריקוד מושחת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יחידת ההסרטה של דובר צה"ל לא היתה מעיזה להפיק סרט כל כך פרו־ישראלי ופרו־צה"לי כמו "פוקסטרוט"; הם היו יודעים שאיש לא יאמין לו. היא גם לא היתה מסוגלת להפיק סרט כל כך אסתטי, פואטי, סימבולי ומטפורי. אין גם ספינת שוטים שהיתה מקבלת לסיפונה שיטיון ברמה של התקפותיה הנבערות של שרת התרבות על הסרט, מבלי שצפתה בו. וגם לו צפתה בו, ייתכן שלא היתה תופשת איזה אוצר הסברתי גלום בו.

עמיתה, מצביא המלחמה נגד החרם, גלעד ארדן, היה צריך להורות למשרדו להפיץ מיד את הסרט בעולם במסגרת מאבקו. אין כמו פוקסטרוט לייפות את דימויה של המדינה. תראו מה יפינו, אנחנו הישראלים. איזה קולנוע יפה יש לנו, באיזה בתים יפים אנחנו גרים וכמה יפים הם ניצולי השואה שלנו; אפילו במחסומים המושמצים שלנו יפה כל כך.

שמוליק מעוז עשה סרט יפה — ומתעתע. סרט מוליך שולל. הדבר האחרון שמגיע לו הוא שיוקיעו אותו כפוגע במדינה. ריקוד הפוקסטרוט שלו הוא ריקוד מושחת. מעוז אומר, שסרטו הוא מטפורה לשאלות אוניוורסליות על פטליזם, בחירה, גורל ויכולתו של הפרט לעצב את עתידו. אלה נושאים ראויים ומרתקים. מעוז היה יכול לעסוק בהם באמצעות עלילה על בשורת שווא על מחלה ממארת, דייט גורלי שהוחמץ, או איחור פטאלי לטיסה. תחת זאת הוא בחר למקם את הדיון בהקשר של הכיבוש הישראלי. לכן הוא לא יכול להיתמם ולטעון שמדובר בסרט אמנותי ודמיוני, נטול הקשר או מחויבות למציאות ולאמת. ברגע שבחר בכיבוש כזירת סרטו, הוא הפך אותו לסרט פוליטי ואקטואלי. לא רק שככה לא רוקדים פוקסטרוט, כפי שמעוז גילה באיחור, ככה גם לא נראה הכיבוש — למעשה אין שום דמיון.

ייפוי דמותו של הכיבוש חמור לא פחות מאשר השחרת פניו. לקרוא לחיילי צה"ל נאצים זה דבר נורא, אבל להציגם במחסום כמו שמציגה נעמי שמר את "היאחזות הנח"ל בסיני", שבה ראו עיניה "המון דברים יפים" וגם "ספרי שירה קטנים על מדפים" — זה לא פחות חמור. שקר הוא שקר, מכל כיוון. אין המון דברים יפים במחסום, אפילו לא אחד. מעוז החליט לפרכס אותו. שמורה לו החירות האמנותית לתאר את המציאות כפי שהוא הוזה אותה, אבל הוא לא יכול להתעלם מהשלכות הזיותיו. כשמחסום צה"ל נראה כמו בסצינה סוריאליסטית יפהפייה בסרט איטלקי של פעם — בוונציה אולי מאמינים לו. כאן אי אפשר. אין מחסומים יפים כאלה, עם גמל שעובר דומם ואוטו גלידה שבלונדינית מצוירת עליו.

הוא גם לא יכול להתנער מאחריותו למסר. הוא לא יכול להתנער מהאחריות לכך, שהפלסטינים הם רק ניצבים לרגע בסרטו, וגם אז הם שונים כל כך ממה שהם באמת: ב"פוקסטרוט" הם נוסעים בשברולט של אספנים, עם לוחיות זיהוי ישראליות, לבושים במיטב בגדיהם, בדרך לחתונה, או בחזרה ממסיבה, פוצחים בשירה שמחה ופרועה. אין הרבה דירות מעוצבות כמו זו של הוריו של יונתן ואין חיילים שיושבים במחסומים, מציירים קומיקס בשעות הפנאי הרבות שלהם ובודקים את שיפוע המכולה, שהוא מטפורה למידת שקיעתם בבוץ. החיילים במחסומים פשוט לא נראים ככה. הם לא שולחים מבטים נוגים והם עסוקים בעיקר בבריונות ובקלגסות, לא בקומיקס. רובם לא גדלו בבתים מסוגננים של ארכיטקטים יפים, שהתחתנו עם תלמידותיהם — אלה הולכים ל–8,200. מותר להציגם איך שרוצים, אבל כשבמאי ישראלי בעל מודעות פוליטית עושה זאת, הוא עושה תעמולה, לא אמנות.

לא ה"סצינה" שהכל מדברים עליה הופכת את הסרט הזה למקומם. לא החיסול הקולקטיבי בידי חיילי צה"ל ולא העלמת הראיות בעקבותיו. פוקסטרוט מנסה להעלים דבר אחר לגמרי, חמור הרבה יותר: הוא מנסה להעלים את הכיעור.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ