הגיעה העת לנפץ את המיתוס הליברלי של זאב ז'בוטינסקי - הקצה - הארץ

הגיעה העת לנפץ את המיתוס הליברלי של זאב ז'בוטינסקי

אלה שקוראים לחזור לימי הפאר של הרוויזיוניזם צריכים לזכור שבסיכומו של דבר, ז'בוטינסקי ותומכיו בעיקר הפריעו לאלה שבנו — ושמאחורי הפאתוס הלאומי הסתתרה תפיסה אלימה שתבעה הרבה קורבנות

אדם רז
אדם רז
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ראש הממשלה נתניהו על רקע דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי, בוועידת הליכוד ב– 20
אדם רז
אדם רז

ממשלת הימין הנוכחית מעוררת אצל רבים תחושת התרפקות על תקופת הימין האמיתי, הליברלי, שכנראה שלט פה פעם, ושהממשלה הנוכחית סטתה, כביכול, מדרכו. בעיקר ניתן להבחין בערגה משותפת לחלקים בשמאל ובימין, השואפים לחזור לדרכו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית — דרך שלכאורה שלטו בה מתינות, ליברליות, הומניזם ושוויוניות, ועוד כל מיני פראזות משוללות יסוד.

ברמה הפומבית, האידיאולוגית, אפשר להבין מאין נובעים הגעגועים: ה"מירי רגביזם" מביא אישים מכל קצוות הקשת הפוליטית לחזור לימים מדומיינים, שבהם היתה כאן פוליטיקה ימנית "נקייה" ו"שפויה". ומכיוון שהימין בשלטון, מתנגדי ה"רגביזם" בשמאל ובימין כאחד רוצים להראות שהיה כאן פעם ימין אחר: ז'בוטינסקי, בגין, לא משנה מי. כחלק מהתגובה הזאת ל"רגביזם", אפשר לתלוש ציטוט מכאן או מכאן, או לטשטש אירוע היסטורי כלשהו כדי ללמדנו שפעם אבות הימין כיוונו לדרך פוליטית אחרת.

ברמה הפוליטית, אפשר להבין את ההיגיון שטמון במהלך: הבה נוכיח שז'בוטינסקי היה איש מדינת רווחה, וכך נצביע על היסחפות ממשלת נתניהו, ממורשת האבא הרוחני שלה אל עבר אחת החברות הלא־שוויוניות ביותר במערב; הבה נדגים כיצד היה ז'בוטינסקי איש מתון ודמוקרט, וכך נצביע על ההקצנה של הימין המודרני במאבקו בחופש הביטוי ובבתי המשפט. ואולם, ניכר שיש חוט מקשר בין האבא הרוחני ובין תלמידיו. דבריו של ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, קולעים כאן: "מבחינה ציבורית — לפעמים נכון יותר לדון על השקפותיו של מורה לפי התלמידים, כלומר: לא לפי דברי התלמידים, כי אם לפי מעשי התלמידים".

מלאכת הרמייה והטשטוש מתרחשת בזירות שונות. בטקס שנערך בראשית ספטמבר במשרד ראש הממשלה, לרגל השקת מדליה על שם ג'ון הנרי פטרסון, מפקד הגדודים העבריים מטעם הצבא הבריטי, אמר בנימין נתניהו: "אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא היתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות. בניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז'בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פטרסון, זה ברור כשמש". האם זה באמת ברור כשמש? לשיטתו של נתניהו, השילוש ז'בוטינסקי־טרומפלדור־פטרסון הוא ש"יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש".

אי אפשר שלא להשתומם על הקביעה החד־משמעית של נתניהו לגבי ההיסטוריה של בניית כוח המגן העברי בארץ. האם נתניהו לא השמיט מרשימת הקרדיטים כמה שמות, אירועים וארגונים? הרי זה ברור כשמש (לאלו שמתעניינים בהיסטוריה, ולא במניפולציה עליה) שעוד לפני פטרסון וז'בוטינסקי, חברי פועלי ציון הקימו ב–1907 את הארגון החשאי בר גיורא כדי להגן על המושבות. כשנתיים לאחר מכן, כשפעולות ההגנה והשמירה התרחבו, בר גיורא הפך להשומר, שהיה דה־פקטו ארגון ההגנה הארץ־ישראלי עד הקמת ההגנה בשנת 1920. גם הפלמ"ח, הכוח הצבאי של ההגנה שהוקם ב–1941 לא הוזכר בטקס. אין לחשוד שנתניהו לא מכיר את ההיסטוריה של הגנת היישוב, ולכן נשאל: מה בדיוק היתה תפיסת כוח המגן של ז'בוטינסקי שהניחה את המסד לכוח הצבאי הישראלי?

ז'בוטינסקי, נזכיר, תבע הסתמכות על הבריטים מתוך חוסר אמונה בכוחם של היהודים להגן על עצמם. אכן, ז'בוטינסקי דרש צבא סדיר, אולם שונה בתכלית מזה שתנועת העבודה כיוונה אליו. הוא חתר לצבא סדיר שישרת תחת הבריטים ויגשים את מדיניותם באזור. הוא החזיק בעמדתו גם לאחר מאורעות 1920–1921, כשהתברר שהכידונים של הבריטים אינם מסייעים לתנועה הציונית אלא מדרבנים את ההקצנה בין העמים היושבים בארץ. כשהיישוב חתר לחיזוק נקודות ההתיישבות בצפון, ז'בוטינסקי פירסם מאמר ב"הארץ" ובו תלה את קיום הגנת היישובים בהימצאותו של שלטון קולוניאלי וב"סדר אירופי ומשמר אירופה" במזרח התיכון.

זאב ז'בוטינסקי

רעיון היסוד של ז'בוטינסקי היה להפוך את הציונות ל"דומיניון שביעי"; כלומר, לשלב את הציונות במדיניות האימפריאלית הבריטית שחתרה להשתלט על המזרח. לפי ז'בוטינסקי, הציונות היתה צריכה להיות "היד הארוכה" של האימפריאליזם באזור. עמדותיו באירועי התקופה ומעשיו לימדו על נכונותו להקריב את הציונות למען הדבר הגדול, המופשט — למען ארץ ישראל הבלתי־ריאלית; לא זו שנבנתה בידי חלוצות וחלוצים ואנשי תנועת העבודה שלב אחרי שלב (שמהם ומשיטתם הוא סלד), אלא זו הממלכתית, שתיוסד "מלמעלה" בידי האנגלים, ובהסכמתם.

אולם, אין להבין מכך שז'בוטינסקי היה אדיש לאובדן חיים. ז'בוטינסקי דווקא היה מוכן לשלם מחיר ולהקריב קורבן, אם הדבר היה מקדם חסות בריטית על ארץ ישראל. בהגנת תל חי, למשל, הוא ראה פרשה מיותרת, שכן דובר על הגנה עצמית. בכלל, הגנה נראתה לז'בוטינסקי דבר חסר טעם כל עוד אינה מקדמת את החסות הבריטית. את ההגנה החליפה הפרובוקציה. דבריו של חיים ארלוזורוב במכתבו לחיים ויצמן ב–1932 מתארים זאת היטב: "אני רואה בתכסיסיו, במדיניותו ובעקרונות החינוכיים שלו (של הרוויזיוניסטיזם — א"ר) ממש טירוף־דעת. אילו היה עלי להמציא תנועה שמטרתה למנוע את הקמת 'המדינה היהודית בשני עברי הירדן', הייתי מקנה לה את הסגולות האופייניות לרוויזיוניסטים, את דרך הדיבור ואת קו הפעולה שלהם".

הטיפוס שלא אכפת לו

אולם לא רק בתחום ההגנה והביטחון חוזרים היום בערגה לז'בוטינסקי, אלא גם בתחום החברתי־כלכלי. מאז המחאה החברתית ב–2011 חוזרים אנשי ציבור בשמאל ובימין כאחד בנאומים ובמאמרים על "חמשת הממים" (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא) של ז'בוטינסקי, כדוגמה לתפיסותיו החברתיות הנאורות ולתמיכתו, לכאורה, במודל מדינת הרווחה. לרוב, אלו שטוענים זאת לא עומדים על ההבדל בין הכרזות שנועדו לציבור ובין מדיניות מעשית. דווקא ההיסטוריון יוסף נדבה, בהקדמה לאחד מאוגדני כתביו של ז'בוטינסקי ("עקרונות מנחים לבעיות השעה", 1981) קבע, ובצדק, שהאחרון "חותר, בעצם, לעצב את מדינת ישראל לעתיד לבוא בדפוסי מדינת סעד". ואכן, למרות השכפול האין־סופי של ציטטות המלמדות לכאורה על הליברליות והחברתיות של ז'בוטינסקי, הוא היה אויב מר של מדינת הרווחה ותמך בחברת סעד. במחצית 1935 הוא אף כתב לדוד בן־גוריון: "בטוחני כי יש טיפוס של ציוני שלא אכפת לו הצבא הסוציאלי של 'המדינה': אני כזה".

בהרצאה בשנת 1928 יצא ז'בוטינסקי במתקפה נגד "הפאתוס הסוציאלי אשר לחלק גדול של היישוב". בעוד שז'בוטינסקי רואה בפאתוס דבר "יפה וקדוש, ובכל ארץ אחרת ודאי הייתי מסכים" לו, הרי שהוא דרש ל"גרש את הפאתוס הסוציאלי מתוך האטמוספירה" של ארץ ישראל. בתנאים של היישוב, פירוש הדבר היה לצאת חוצץ נגד מפעלה הקונסטרוקטיבי של תנועת העבודה.

"כל יחיד הוא מלך" קבע ז'בוטינסקי, אולם מעבר להתחבטויות אידיאיות על היחס בין "מדינה" ו"חברה", בעולם הממשי, דרש מנהיג הרוויזיוניסטים גם "להכניע את היחיד ואת המעמד תחת הפאתוס הלאומי — הפשרה". הפריטה על מיתרי האינדיבידואליזם והליברליזם הישן כיוונה לתודעתם של ציונים, שלמרות ציוניותם סירבו להפוך מן היסוד את המציאות החברתית הגלותית, וחפצו לקיים את התקומה הלאומית בתוך המסגרות החברתיות־פוליטיות הישנות — שהנציחו את הסטטוס־קוו, את שלטון השררה של ההון ואת עליבותו של ההמון.

את "הפאתוס הסוציאלי" שחתר ז'בוטינסקי להחניק, הוא הציע להחליף במאמרו "דו־שיח" ב"סיסמה חדשה בשביל בני הנוער היהודים. שובו אל החנויות, שובו אל הבנקים, אל הבורסה". ז'בוטינסקי לא התכחש לקיומם של מעמדות (גם אם ראה במעמדות דבר ריאקציוני), אולם תבע להכחיד את תביעותיהם. המצב "היוצא מן הכלל" של היישוב בארץ, הסביר, מחייב להשלים עם המציאות הקשה והתנאים הכלכליים האלימים, שכן החלוץ עולה ארצה לשם "בניין המדינה העברית" ולא לשם "הטבת מצבו האישי".

הפאתוס "הלאומי" של ז'בוטינסקי, שכביכול התעלה מעל מעמדות ואינטרסים, היה מסכה שמאחוריה הסתתרה תפיסה אלימה ומתנשאת הדורשת מהיחיד קורבן, למען כלל מופשט שאינו מהווה חלק מחייו. במאמרו "בעיות מעמדיות" (1933) כתב: "עת בונים מקדש כזה אין להימנע מקורבנות; ובעת זו אין מונים את הקורבנות... אנשים לאין־ספור מוכרחים לאבד בתהליך זה את הונם... להפקיר את בריאותם ואת חייהם, ואם אינך מוכן לכך — אל נא תלך. אולם, באם הנך הולך, אל נא תעשה טרגדיה מההכרח להביא קרבן את הכל; וגם את האינטרס המעמדי". למעשה, הרוויזיוניזם דרש לדחות ולהחניק את "הפאתוס הסוציאלי" באמצעות כפייה צבאית, ובעזרת משטר ממלכתי של שליט בלתי־מוגבל דיו בכוחו.

ישנו דיון אם תפיסתו הכלכלית של ז'בוטינסקי היתה של כלכלה מתוכננת או שוק חופשי. קיים מפעל מחקרי וספרותי שמטרתו להראות שז'בוטינסקי תמך במדינת רווחה, והשיא הוא בהעמדתו של ז'בוטינסקי בשורה אחת עם וויליאם בוורידג', מאבות מדינת הרווחה הבריטית. אולם למעשה, תפיסתו של ז'בוטינסקי היתה שונה: הוא תבע להתערב רק ביחסי העבודה (על חשבון הפועלים), ולא חתר לשינוי סטרוקטורלי של המשק הארץ־ישראלי; חשוב להזכיר שז'בוטינסקי תלה יהבו בהתיישבות בנוסח רודזיה ודרום־אפריקה, שתיהן משטרים קולוניאליים גזעניים, שבהם ללבנים היתה פריבילגיה שתוחזקה באמצעות השוט והרובה.

על אף הניסיונות האין־סופיים של ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים להיתלות בנאומיהם ובכתביהם בתיאודור הרצל (הם קראו ל"שיבה להרצל"), הם היו רחוקים מאוד ממייסדה של התנועה הציונית, שקו יסודי בחזונו הסוציו־אקונומי דגל במונופול של המדינה על כל עסקי הכספים, הבנקים, הבורסה והביטוח. העיקרון ההרצלאי, שתנועת העבודה אימצה, היה שמשלטי הכלכלה נמצאים בידי הציבור ולא בידיים פרטיות. ז'בוטינסקי, שעמדתו המעשית (ולא זו האידיאולוגית, שעליה הכריז חזור ונשנה) היתה מנוגדת לזו של הרצל, חשש מאוד שאישים כמותו יהפכו ל"לאזרחים מסוג ב'" במדינה העתידית וקבע בהרצאתו "על בניין ציבור ותיקון ציבור" (1928) שאם "הפאתוס הסוציאלי" ישלוט, אז "אצא ואסית למרד לשם הוד מעלתה הבורז'ואזיה" — הבורגנות.

העובדה שכוחם של הפועלים נעוץ בארגונם וליכודם לא היתה זרה למתבונן כז'בוטינסקי, שחתר ליישם את עקרון "הבוררות הלאומית" — מעין בית דין העומד מעל למפלגות, ושיכריז "איסור עליון וקלון על כל שלוש צורותיו של הריב המעמדי: א. השבתה ב. שביתה ג. החרמת העבודה העברית". ז'בוטינסקי, אם כן, היה חסיד של "שוק חופשי" רק במידה שעקרה אלמנט בולט מבסיסיה של תנועת העבודה הארץ־ישראלית: התארגנותם החופשית של הפועלים אל מול המעסיקים. לא פלא שהתנועה הרוויזיוניסטית מצאה עצמה במהרה כאויבת של "הסתדרות העובדים הכללית", שהוקמה עוד ב–1920.

בשונה מהפרשנות הרווחת לרוויזיוניזם, לא מדובר היה בחטיבה אידיאולוגית סדורה. למעשה, הרוויזיוניזם היה ריאקציה לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה, שביטוייה המובהקים היו משק קואופרטיבי, קבלת הכרעת הרוב, הגנה עצמית וביטול משטר הטפילות הכלכלית. הרוויזיוניזם לא היה הרבה יותר מאשר תגובת נגד (כמו תגובות נגד אחרות באירופה של התקופה) למפעל הקונסטרוקטיבי היישובי. כצנלסון התייחס לכך בישיבה של הוועד הפועל הציוני ב–1934: "שנוכחו הרוויזיוניסטים כי קצרה ידם מלכבוש את הפועל בדרך של הוכחה ותעמולה, וכי תנועת הפועלים עומדת להם למעצור... נקבע הקורס של 'שבירה': לשבור את ההסתדרות, ובכוח שבירה זו לכבוש את שלטון הציוני".

אין הכוונה לומר שלא היה תוכן בדברי ז'בוטינסקי — בהחלט היה. אולם צריך להציגו ללא כחל וסרק: יחס של ביטול למשטר הדמוקרטי, רומנטיקה של דמות המנהיג, קדושת הקניין הפרטי, פרקטיקה של עריצות מדינית, חינוך מיליטריסטי ותפיסה שלפיה בבסיס הלאומיות ניצב הגזע. אלו שקוראים היום למנהיגים דוגמת ז'בוטינסקי ולליכוד לחזור לימי הפאר של הרוויזיוניזם צריכים לזכור שבסופו של דבר הם, ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים, בעיקר הפריעו לאלו שבנו. כך, כשמתבוננים בפועלם של מנהיגיה הנוכחיים של הליכוד, לא נותר אלא להיזכר בקביעה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, קודם כטרגדיה ולאחר מכן כפארסה. לצערנו, גם הפארסה הנוכחית טרגית במיוחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ