שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נרי ליבנה
נרי ליבנה
אלכס גלעדי, ב-2012
אלכס גלעדי, ב-2012 צילום: מוטי קמחי
נרי ליבנה
נרי ליבנה

התלבטתי קצת לפני שהחלטתי לכתוב את הדברים הבאים. אבל אז הגיע המאמר של איתי שטרן בעיתון זה, על כך שבקשת לא מתייצבים כראוי מאחורי אושרת קוטלר ולא מגנים את אלכס גלעדי שניסה להסביר לה "איך מתקדמים בהוליווד", כלומר דרך המיטה. והחלטתי שכבר מזמן הגיע הזמן. אני משוכנעת שאין אף אדם סביר שמפקפק בנכונות דבריה של אושרת קוטלר. אני מקווה שאין איש שאיננו נגעל מהתנהגותו של מי שהיה אז איש מפתח בקשת, אייקון תקשורתי שהשתן עלה לו לראש עד כדי כך שלא רק דימה לעצמו שהוא מפיק מהוליווד, אלא גם האמין שהוא אמור להתנהג כאחד כזה.

לא שהדברים שקוטלר מספרת חדשים לי. הצטערתי מאוד שזה קרה גם לה. אבל אני יודעת, מגוף ראשון כמו שאומרים, שכך אכן התנהג גלעדי, ואני יכולה רק להעריך את קוטלר על כך שניסתה לשים קץ לסיפור שנמשך שנים רבות והיה ידוע לרבים וטובים שהעדיפו למלא את פיהם מים. אם משום שהתנהגו באורח דומה לגלעדי ואם משום שידעו "איך מתקדמים בהוליווד".

האמת, גם אני ניסיתי, בתמימותי, לשים סוף לסיפור הזה. זה היה לפני 18 שנים וחצי, בחודש מארס של שנת 1999, בתוכנית "מבט נשי" שהיתה תוכנית פמיניסטית בהגדרתה ובייעודה והנחתה אותה העיתונאית והבמאית אורנה בן דור. זו היתה תוכנית מיוחדת לרגל יום האשה. בחדר האיפור סיפרתי לבן דור ולחברותיי לפאנל מה קרה לי עם אלכס גלעדי כמה ימים קודם לכן. "אז תדברי על זה בשידור", אמרה בן דור, "אבל בשום אופן אל תגידי את שמו". שאלתי מדוע לא, ובן דור נימקה זאת בעניינים משפטיים. כך מצאתי את עצמי מספרת במשך דקות ארוכות על מפגשי עם מי שכיניתי "איל תקשורת מזדקן ורב סנטרים".

חמישה ימים לאחר שידורה של התוכנית כתב עליה יורם ברונובסקי בעיתון זה כך: "כל אחת מן הנשים תרמה אנקדוטה נאה לדיוקן הזה (דיוקן הגבר הישראלי — נ"ל), אך דומה שהמעשה שהיה בפיה של נרי ליבנה, הכותבת בעיתון זה, היה המרתק מכולם, אולי גם החידתי מכולם. ליבנה, עיתונאית ואשה מצודדת (איני מכיר אותה אישית, ושופט על פי ההופעה בטלוויזיה בלבד), סיפרה איך הוזמנה זה לא כבר על ידי איל תקשורת ישראלי נודע לארוחה. שם הוא הציג אותה לפני חבריו ('נרי ליבנה, הארץ', אמר, לדבריה השנונים, כמי שאומר 'יואב טוקר, פריז'), ואחר כך גרר אותה לביתו, שהיא נתנה סימנים בסגנונו ואף בריהוטו. שם, בבית, מקץ שעה קלה, הוא פתח את מכנסיו, הוציא מתוכם מה שהיה לו להוציא, ואמר לעיתונאית, המצטיינת בראיונות כהאי לישנא: 'עכשיו דברי אתו' ורמז לעבר איברו הנכון לראיון. אגב, המראיינת הנודעת לא מצאה בו עניין".

הסיפור עם גלעדי התחיל בקטע שכתבתי במדור שהיה פעם במוסף וקראו לו "מלח הארץ". הנושא היה חונטת ותיקי ערוץ 1, ה"אולד בויז" כפי שכיניתי אותם, והאופן שבו הם מגבים זה את זה. יומיים לאחר שהתפרסם הקטע התקשרה אליי מזכירתו של גלעדי, אז בעל מניות בקשת ודמות מרכזית בחברה, ואמרה שהוא רוצה לדבר איתי. האמת, התרגשתי. הנה, הנה, אמרתי לעצמי, מזדמנת לי כאן תוכנית טלוויזיה. גלעדי שאל אותי מתי אוכל לפגוש אותו משום שהוא רוצה להציע לי משהו שיעניין אותי. הוא הציע שניפגש מחוץ למשרד, כדי לשמור על דיסקרטיות בנוגע להצעה, שעדיין האמנתי בתום לב שהיא הצעת עבודה. הוא הציע שניפגש לדרינק ואחר כך נלך לארוחת ערב.

בשש או שבע בערב נפגשנו בבית קפה שהתגלה כמקום המפגש של ההון־שלטון־עיתון. "מה תשתי", שאל אותי גלעדי ואני הזמנתי דיאט קולה. הוא הציג אותי בפני אנשים שידעתי שאני אמורה להכיר, כאילו אני הרכש החדש שלו. לאחר מכן הוזמנתי על ידי גלעדי להצטרף אליו ואל הנהג לנסיעה למסעדת "מול ים". גם שם חזרה תרגולת ה"את/ה מכיר/ה את נרי ליבנה... הארץ?". הרגשתי כמו בת טובים שמוצגת בחברה. השעה היתה שמונה וחצי, גלעדי אמר שבאחד הערוצים משודרת תוכנית אקטואליה חדשה שהוא חייב לראות וביקש שאצטרף אליו לנסיעה לביתו. לא ראיתי שום סיבה לסרב. הגענו לביתו, הוא הציע לי לשתות. ביקשתי דיאט קולה. הוא הושיב אותי על ספה מול קיר מרובה מסכים, אמר שהוא הולך "להתרענן" ועלה אל הקומה השנייה בגרם המדרגות המפותל עם מעקה הברונזה.

כשירד משם, הוא לבש חלוק משי שאותו תיארתי בתוכנית כחלוק בסגנון פוקה הירש במערכון של גדי יגיל. מתחת לחלוק הוא לבש חולצה מכופתרת עד הצוואר וגופייה לבנה. משום מה החליט לפרוש לפתע את שולי החלוק, חשף את עצמו בפני ואמר לי "דברי אליו". זה לא היה המיקרופון שרציתי, כמובן. צעקתי עליו שיסגור מהר את החלוק וביקשתי שיזמין לי מונית. "מה את הולכת לעשות עכשיו?", הוא שאל. אמרתי לו שאני הולכת לפגוש את כל החברות הפמיניסטיות שלי, ולספר להן בדיוק מה הוא עשה. הוא לחץ על איזשהו מספר בחייגן האוטומטי ואמר לי שהנהג שלו מחכה לי בחוץ. "מה, כבר?", שאל אותי הנהג, שידע כנראה בדיוק מה קורה שם בווילה, "בדרך כלל זה לוקח כמה שעות".

התגובות לשידור היו מהממות. נדהמתי לגלות שכל מי שהיה אז מעורה בברנז'ה התל אביבית ידע בדיוק במי מדובר. אולי בגלל יכולת התיאור שלי, אבל סביר יותר להניח שמשום שכולם ידעו מי מתנהג כך. ברגע שהסתיים השידור התקשר אליי עורכי דאז אודי אשרי ושאל אותי "מה עשית אצל אלכס גלעדי?". גם ברונובסקי זיהה אותו, וגם עליו נאסר לפרסם את שמו. וכך כתב אז: "החידה בעינה עומדת, ואילו אני אחד האילים בני החוג הצר הייתי תובע מן העיתונאית לגלות את השם, כדי שלא יהיה כאן מקרה של חטא היחיד שכל העדה לוקה בגללו". אז הנה, יורם, גיליתי. ומה קרה לאלכס גלעדי? כלום, כפי שלא קורה לו כלום עכשיו, לאחר שסיפרה קוטלר את מה שסיפרה.

גלעדי מסר בתגובה: "דבריה של נרי נכונים בעיקרם. לא הייתי אז בתפקיד בקשת ולא מזכירתי התקשרה אליה אלא אני. מה שאנשים מבוגרים עושים בחייהם, בבתיהם הפרטיים במסגרת מערכת יחסים אישית, זה עניינם הפרטי. באשר לטענותיה של אשרת קוטלר, בשנת 94' לא היתה לקשת תוכנית בוקר וגם לא ב-95' כשעזבתי את תפקידי, כמנכ"ל קשת. לא ערכתי לה אודישן ואיני זוכר ששוחחנו, כפי שציינה. בכל המקרים, לא היתה כוונה לפגוע ואם התנהגותי גרמה לעגמת נפש, אני מצטער מעומק ליבי".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ