שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ג'סיקה בנט, ניו יורק טיימס
שלט מחאה נגד הארווי וינשטיין באנגליה, החודש
שלט מחאה נגד הארווי וינשטיין באנגליה, החודשצילום: BEN STANSALL/אי־אף־פי
ג'סיקה בנט, ניו יורק טיימס

החודש לפני 40 שנה הקדיש שבועון .Ms לראשונה את שער הגיליון שלו להטרדות מיניות. בגלל רגישות הנושא, החליטו העורכים להשתמש בתצלום של בובות — ידו של גבר תחובה לתוך מחשוף חולצתה של אשה — ולא בתצלום של בני אדם. למרות זאת היו מרכולים שסירבו למכור את הגיליון.

בשנת 1977 עדיין לא הוגדר המושג "הטרדה מינית" בחוק, ובקושי נכנס לשפה המדוברת. ואולם עיון בכתבה היום, למרות השינוי העמוק שחל מאז בהתייחסות הציבורית לנושא, מעלה תחושה ידועה ומוכרת.

בכתבה מתוארות עוזרת לפקיד בכיר, שהתפטרה אחרי שהלה ביקש ממנה לקיים יחסי מין אוראליים; סטודנטית שנשרה מלימודיה אחרי שהותקפה על ידי היועץ שלה באוניברסיטה; עובדת אפריקאית־אמריקאית בתחום הרפואה הציבורית שהממונה עליה, גבר לבן, שאל אם הנשים בשכונה שלה הן זונות, ואם כך, האם תואיל לקיים סקס קבוצתי אתו ועם כמה מעמיתיו.

הכתבה מתייחסת לסקר שבו 88% מהנשאלות דיווחו כי הוטרדו במקום עבודתן, ונכתב בה כי הבעיה חלחלה כמעט לכל תחום תעסוקתי, אבל היא נפוצה בעיקר ב"תחום המשחק, שנחשב למקצוע זוהר". השימוש ב"ספת הליהוק", כך נכתב בכתבה, עדיין נחשב לנוהג מקובל. "עד עתה ראינו רק את קצהו של קרחון גדול מאוד והרסני ביותר", נכתב שם.

הטרדות מיניות אינפו

ארבעה עשורים חלפו מאז, גל ההאשמות נגד המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין ושכמותו ממשיך לגאות, ודומה שלא מדובר עוד בקצה הקרחון אלא בהתנגשות בקרחון עצמו. מטאפורות מתחום אסונות הטבע — צונאמי, הוריקן, מפולת — משמשות בזו אחר זו לתיאור התופעה, שבה הקריירה של מספר גדול של גברים בעלי עוצמה מתפרקת לנגד עיניהם בבת אחת.

נשים רבות, וגם כמה גברים, דיברו בגילוי לב ובנחישות גדולים מאי־פעם בנוגע למתרחש מאחורי דלתות סגורות ואפילו בחללים פתוחים של אולפנים, מערכות עיתונים ומקומות עבודה אחרים. חברות שונות מיהרו להדגיש כי הן נוקטות מדיניות של אפס סובלנות כלפי התופעה, ולהעביר לעובדיהן סדנאות הכשרה ייעודיות.

תופעה דומה נרשמה גם בעבר: מספר התלונות על הטרדה מינית לוועדה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה (EEOC) גדל ב–73% בשנה שאחרי עדותה המצולמת של אניטה היל על התנהלותו של המועמד לבית המשפט העליון קלרנס תומאס, ב–1991. למרות עדותה על הטרדה מינית, מונה תומאס לתפקיד שופט בבית המשפט העליון, ואילו אניטה חזרה בשקט לעבודתה כמרצה למשפטים באוקלהומה. בשנים שלאחר מכן נידון הנושא שוב ושוב ברמות שונות של תהודה, אם בכותרות בעיתונים ואם בלחשושים.

ואולם לפרק הנוכחי בסאגה יש סוף מפתיע, או לפחות טוויסט בעלילה. הזעם הציבורי עמוק יותר ומתמשך, ואבני הדומינו ממשיכות ליפול בזו אחר זו. ייתכן שהסיבה לכך היא שהפעם המאשימות הן נשים מפורסמות יותר, מודעות לכוחה של התקשורת (ולבנות ברובן), כוכבות בעלות עוצמה תקשורתית גדולה יותר מהנאשמים (בניגוד, למשל, לפולה ג'ונס, שהתלוננה נגד נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון).

הרשתות החברתיות ההולכות ומתעצמות ממלאות כאן תפקיד חשוב: ההאשטאג MeToo# הופיע במיליוני פוסטים בשבועות האחרונים, תורגם לשפות שונות, ואפילו הוליד ספין־אוף — ההאשטאג #MeTooCongress, המתייחס להטרדות מיניות בקונגרס האמריקאי.

מומחים השוו את התופעה לסכר שנפרץ, ביטוי של הצטברות הטרדות מיניות במשך עשורים, ובאופן מיוחד בשנים האחרונות. אחרים רואים בכך התפתחות מתבקשת, אחרי שהתרברבותו המוקלטת של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בנוגע להתנהגות פוגענית לא חסמה את דרכו לנשיאות. יכול להיות שלו זה הצליח, אבל נשים כבר אינן מניחות לבוס או לעמיתן לעבודה לחמוק ללא עונש.

"אין ספק שיש משמעות לכך שבבית הלבן יושב אדם שהואשם בכך שהוא נוהג להטריד מינית", אומרת ג'קלין פרידמן, מחברת הספר Unscrewed: Women, Sex, Power, and How to Stop Letting the System Screw Us All (כבר לא דפוקות: נשים, סקס, כוח ואיך נפסיק להניח למערכת לדפוק את כולנו), "יש תחושה כאילו אי אפשר לעשות שום דבר נגד התופעה הזו, אבל יש דברים שאפשר לעשות בכל זאת".

"תנועת הנשים של שנות ה–70 השתמשה בביטוי 'רגע הקליק'", אומרת ברברה ברג, היסטוריונית ומחברת הספר "סקסיזם בארה"ב: חי, קיים והורס את עתידנו". "זהו רגע הקליק. הרגע שבו אנחנו אומרות: 'די'. וזה הולך וגדל, כמו כדור שלג. כשרואים נשים מטיחות את האמת בפניהם של מוקדי הכוח ולא נאמר להן: 'את פשוט צריכה להשלים עם זה', זה מעודד נשים אחרות לקום ולפעול".

במקרה של ויינשטיין מדי יום צצה האשמה נוספת, וכך לא נאלצת אף אחת לשאת בנטל לבדה, בדומה להיל. "כשמתייחסים לאנג'לינה ג'ולי ולגווינת פלטרו באותו משפט, אנשים שמים לכך לב", אומר הסוציולוג מייקל קימל.

אם אכן מתחולל עכשיו שינוי חברתי, יש לבחון את הדרך שהובילה לכאן. שנתיים אחרי שפורסם אותו גיליון של .Ms, בשנת 1979, פרסמה החוקרת הפמיניסטית קתרין מקינון טיעון משפטי פורץ דרך: הטרדה מינית נחשבת לסוג של אפליה במסגרת הפרק השביעי של חוק זכויות האזרח משנת 1964. הטיעון המשפטי נבחן בתיק של משל וינסון, שנמנתה עם כמה נשים אפריקאיות־אמריקאיות שהיו מעורבות במשפטי הטרדה מינית מוקדמים — במקרה זה היה מדובר בפקידה בבנק שהעידה כי נאנסה שוב ושוב על ידי הממונה עליה, גבר נשוי. בשנת 1986 היה התיק שלה, בעזרתה של מקינון, חלק מפסיקה של בית המשפט העליון שהפכה את תיאוריית ה"הטרדה כאפליה" לחוק.

בהמשך העידה היל, מול מצלמות הטלוויזיה, על אודות ההטרדה המינית מידי תומאס, שהיה הממונה עליה בוועדה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה. היה זה, לדברי ברג, "בית ספר לדורות של אמריקאים על מהותה של הטרדה מינית". כמעט מיד החל גל של פניות טלפוניות לקו החם 9to5 (09:00 עד 17:00), קבוצת תמיכה לנשים עובדות.

"אנשים הגיבו כמעט בבלבול", אמרה מנהלת הארגון לניו יורק טיימס ב–1992, "זו הטרדה מינית? אני יכולה לעשות משהו בנוגע לזה?" חשוב לציין שסיסמת הקמפיין בשעתו, הסיסמה שהופיעה על סיכות ומדבקות ולא בפייסבוק ובטוויטר, לא היתה "גם אני", אלא "אני מאמינ/ה לאניטה" — מסר של סולידריות ולא חשיפה עצמית.

בהמשך נחשפה ג'ונס, שתביעתה נגד קלינטון נדחתה. אחרות ניצחו בבית המשפט, אבל נתקלו בקשיים לאחר מכן: פולה קוגלין, קצינה בחיל הים האמריקאי שהותקפה מינית על ידי קצינים שיכורים, נדחקה לשוליים ובסופו של דבר התפטרה. רינה ויקס, מזכירה משפטית שהוטרדה על ידי שותף במשרד, לא הצליחה לחזור לשוק העבודה.

"לדעתי הדבר פשוט סתם לנשים את הפיות, למשך תקופה ארוכה, לכל הפחות בכל הנוגע לחשיפה ציבורית", אומר קימל. בספרה Butterfly Politics (2017), מאמצת מקינון מושג מתיאוריית הכאוס שבו תנועת כנפי פרפר יכולה לגרום לסופת טורנדו בחלק אחר בעולם. בתנאים הנכונים, היא אומרת, יכולות פעולות קטנות להוביל למהפכות חברתיות.

"אשלי ג'אד היא הפרפר הנוכחי", אומרת מקינון על השחקנית שהובילה את גל ההאשמות נגד ויינשטיין, "היא זו שפתחה את השער ואפשרה לשאר הנשים לפעול. כל העסק פורץ עכשיו בבת אחת, משום שהיה מודחק במשך תקופה כה ארוכה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ