שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סוף סוף הפסקנו לסתום את הפה. נשים, תמשיכו לחשוף אותם

האם החלוק של טייקונים מקשישים הוא הגירסה הקדומה של שליחת דיק-פיק, רק בלייב? ושאלה חשובה קצת יותר: האם אנחנו בנקודת מפנה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך הפרויקט "Wax That Ass" 
של האמנית האמריקאית אליסון בוגנים
(פסלי ישבנים על מגלשה בגינת ילדים)
מתוך הפרויקט "Wax That Ass" של האמנית האמריקאית אליסון בוגניםצילום: Allison Bouganim
צפי סער
צפי סער

הטעות הגדולה, הראשונית, החטא הקדמון, היתה לאפשר לנשים לצאת וללמוד. מרגע שניתנה למחצית המבשלת־כובסת של האוכלוסייה האנושית נגישות לידע, זה היה רק עניין של זמן – מה זה 200־שנה־פלוס־מינוס ביני לביניכןם – עד שהסדר יתחיל להתערער. והוא מתערער, תודה לאלה, ובימים אלה אנחנו שומעות ושומעים את האדמה שמתחת לרגלינו מתחילה סוף סוף לזוז.

אם היה צריך מקרה שיבהיר בצורה המובהקת ביותר את האופן שבו משתנה (גם אם לאט מדי) היחס של החברה והתרבות העכשוויות להטרדה מינית, הרי באה פרשת אלכס גלעדי וסיפקה אותו. כי איך זה התחיל, לפני שבוע? כו־לה אושרת קוטלר סיפרה שגלעדי הבהיר לה, בשיחת טלפון, שלבלות איתו את הערב זו הדרך להתקדם. נו, היו מי ששאלו, מה היא עושה עניין? נגע בה? – לא. אפילו לא נאלצה לראות אותו, או את המיקרופון שלו, תוך כדי ההצעה המגונה. הנשים האלה, מכל דבר עושות עניין. השלב הבא היה הדיווח של נרי ליבנה. גם כאן עוד היו מי שתהו מה כבר קרה, הנה היא אמרה לו לסגור את החלוק (מה יש להם, לטייקונים מקשישים, עם חלוק, אתמהה. כנראה מין גרסה קדומה של שליחת דיק־פיק, רק בלייב). הוא סגר והיא הלכה הביתה. אין נזק, אפשר להתפזר. החשיפות האלה סיפקו אומץ לשתי נשים נוספות, שהעידו כי גלעדי אנס אותן.

כך זה עובד. נשים חוששות להתלונן, ובצדק רב, כי נהוג לא להאמין להן ולהטיח בהן רפש. מאחר שמטרידנים ותוקפים הם סדרתיים, הרי הראשונות שמתלוננות סוללות את הדרך לנשים אחרות, וכך האמת יוצאת לאור. מי שבוחר להאמין למואשמים שזועקים "עלילת דם", גם אם נשים שונות, ממקומות וזמנים שונים, מתארות דפוס פעולה דומה שלהם – כדאי שיחשוב היטב מה עומד מאחורי הבחירה הזאת שלו.

טענה שנשמעת לא מעט, מגברים ואף מנשים, היא שעדויות על הטרדה מינית מילולית, או מינורית יחסית, יוצרות זילות של נפגעות אונס או תקיפה מינית חמורה אחרת. אז הנה, מתברר שלא. אבל הטענה הזאת מופרכת לא רק משום שתלונה אחת מובילה לתלונות נוספות על אותו מטרידן או תוקף.

עד כמה תהליך השינוי החשוב כל כך הזה הוא ממושך ומלא מעקשים מעידה העובדה שגם נשים חזקות בעליל, כמו העיתונאיות אושרת קוטלר, סילבי קשת, נרי ליבנה ודנה ויס, או השרה יעל גרמן, שסיפרו השבוע על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו – סופגות קיתונות של ביקורת, לעג, פקפוק והסגברה כללית.

סילבי קשת
סילבי קשת. חץ למקום הנכוןצילום: חלי גולדנברג

המעשה האמיץ שעשו חשוב מאין כמותו: הן העלו על פני השטח סירחונות שהחברה שאנחנו חיות וחיים בה מקפידה שירחשו בסתר ואף גורמת לנשים לחשוב שמשהו אצלן לא בסדר, שהן אולי תרמו לזה איכשהו, שאולי זה בעצם לא כל כך נורא ולא צריך לעשות עניין ועוד כהנה וכהנה.

מצד אחד, עצם המעשה הזה הוא כאמור בבחינת סלילת דרך לנשים אחרות לפתוח את הפה ולספר על הטרדות ותקיפות שהן חוו. העדויות אכן הולכות ומתרבות, וכמובן לא רק בישראל: בארצות הברית ובאנגליה הן מקיפות תעשיות רבות יותר ויותר – מהוליווד דרך תעשיות האופנה, התיאטרון, התקשורת ועד עולם הפוליטיקה (בעולם האמנות, למשל, מופצות עצומות המוחות על האלימות המינית הרבה בתחום ויש גם לא מעט יצירות מחאה. הפרויקט "Wax That Ass" של האמנית הקליפורנית אליסון בוגנים, שהציבה פסלי ישבנים במקומות המועדים להטרדה ותקיפה מינית - ותכלס, מדובר בכל מקום - הוא רק דוגמה אחת מרבות).

אבל מצד שני, אם נשים כאלה סופגות רפש כזה כשהן מפוצצות את המוגלה הזאת – מה יגידו מי שאינן מחזיקות בעמדות השפעה? יש תחום שבו לא מאוד משנה אם את מנקה או רופאה, זבנית או שרה, מהנדסת מכונות או פועלת ייצור, מגיהה במקומון או טאלנטית טלוויזיונית – תמיד יימצא איזה גבר־גבר שיגרום, או ינסה לגרום לך, להבין מה מקומך האמיתי בשרשרת המזון.

דנה ויס
דנה ויס. גם נשים חזקות בעליל סופגות רפשצילום: אייל טואג

מסתובבת לה אשה בעולם, עיתונאית בעלת ניסיון ומוניטין, וסבורה לה לתומה שהיא יכולה להתנהל באופן מקצועי, לעבוד, להצטיין, לחקור, לכתוב, לשדר, להתקדם. אבל בין שהיא אושרת קוטלר הצעירה, יחסית בתחילת דרכה אז; בין שהיא נרי ליבנה, שכבר בעת ההטרדה בידי אלכס גלעדי היתה בעלת־טור ידועה; בין שהיא דנה ויס, שגם היא כבר היתה בכירה למדי כשגבי גזית הטריד אותה כפי סיפרה;ובין שהיא אפילו סילבי קשת, שקשה למצוא אשה אמיצה, חדת לשון, הבחנה וחִצים כמותה, אז כהיום, וסיפרה כי טומי לפיד ניסה לאנוס אותה לפני שנים – בכל שלב ושלב בקריירה יכול לצוץ דון־ז'ואן־דה־לה־שמאטע, שמשוכנע שמעמדו המקצועי והניהולי הרם מוּחל גם על האיבר החשוב (לו) ביותר בגופו.

אשכרה, לא קרה כלום? כל ההשכלה, הניסיון והיוקרה שתצברי בעמל רב במשך חייך, גם אם תהיי כוכבת הוליוודית שמשתכרת עשרות מיליוני דולרים לסרט (ועם זאת פחות מהכוכב שלצדך), לא ימנעו מאיזה ראש־זין לראות בך צֶבֶר של איברים נאים לשימושו. שלא לדבר על מצב שבו את תסריטאית צעירה ומתחילה ומבהירים לך שהסיכוי שלך ליצור נמצא בין הרגליים שלך.

וזה מהצמרת ומטה: אם הארווי ויינשטיין, בנוח עליו הרוח והזיקפה, יכול "לסדר" לשחקנית תפקיד ראשי בשובר־קופות, אז משה כהן, אחראי משמרת במפעל, יכול לסדר לפועלת ייצור עוד משמרת בשבוע, שתאפשר לה לקנות ספרי לימוד לבת שלה. או אוכל. בשני המקרים, לאור הזרקורים או ליד פס הייצור, האשה נשארת במקום הטבעי שהסדר והגבר מייעדים לה.

לכן זה כל כך חשוב. חשוב שקוטלר סיפרה על ההצעה המגונה מגלעדי, חשוב שליבנה סיפרה על הקורות אותה איתו. זה תמיד לא רק סיפור אחד וגם לא שניים.

ולא זו בלבד שלנשים אין לגיטימציה להתלונן, אלא שרבות מאיתנו מדחיקות אף בפני עצמנו את מה שקרה. מי רוצָה להתעסק בזה. די, היה, עבר. לכן ראויות לכבוד אלה שבכל זאת יוצאות עם הסיפורים, גם במאוחר. זה דורש אומץ – בכולנו או ברובנו עדיין טבועה הנטייה ההרסנית, שהקפידו להשריש בנו, להתבייש במה שנעשה לנו, למרות שהבושה אינה שלנו כלל וכלל.

זה מתחיל מוקדם מאוד בגיל ההתבגרות. גברים בגילים שונים, מנערים ועד זקנים דרך כל מיני באמצע, מעירים לך הערות, מדווחים לך מה הם היו עושים לך, מצמצמים בשפתיהם בתנועות וצלילים שלא משתמעים לשני פנים כשהם עוברים על פנייך ברחוב, ואלה עוד המקרים הפחות גרועים. את בת 12, או 10, או 14, והרבה פעמים לא ממש ברור לך מה בדיוק הם רוצים ממך, וגם אם זה ברור זה תמוה, ובכל מקרה זה משפיל מאוד, לעומק – ומאותת לך בצורה ברורה מאוד אילו תפקיד מועידים לך הגברים האלה ובמידה לא־מבוטלת המבנה החברתי שאת גדלה ומתבגרת בו.

התגובות של נערות ושל נשים למצב הזה שבו הן בהכרח חיות מגוונות מאוד: מניסיונות הסתתרות וביטול עצמי ועד התרסה, מחאה ופעולה. יש אינספור דרכים לשרוד והן תלויות מן הסתם בנסיבות החיים, במידת התמיכה המשפחתית והחברתית, באישיות, בדימוי העצמי ועוד ועוד. לא כולנו סילבי קשת שנועצת עקב מחודד היטב במקום המתאים. אבל זה לא העניין: השאלה הגדולה היא, האם אנחנו צריכות וצריכים לקבל את המציאות הזאת, או לצאת נגדה ולפעול כדי לשנות אותה.

נגד כמה מהנשים שחשפו עתה כי הוטרדו מינית היו מי שטענו, כי בעבר הן לאו דווקא תמכו בנשים אחרות שנהגו כך, למשל כשמושא התלונה היה עמית או חבר שלהן. בעיני אלה דווקא חדשות טובות: יותר ויותר נשים מבינות, שכולנו יחד בסירה הזאת. לכל אחת נופל האסימון בקצב אחר, ומותר לקוות שהיקף המשת"פיוּת של נשים עם הפטריארכיה יירד עוד ועוד.

גם טענות שנשמעות ולפיהן לפעמים יש אינטרסים תאגידיים, או פוליטיים, מאחורי חשיפות של הטרדה ותקיפה מינית אינן חשובות בעיני. וגם לא משנה שלדעתי אין קשר בין ניסיון האונס של טומי לפיד, שעליו סיפרה סילבי קשת, לבנו הפוליטיקאי יאיר לפיד (שכאשר כינה אותו מישהו נסיך יצאה קשת בסיפור על אודות אביו, שכדבריה לא היה מלך). כל עוד הסְחי הזה נחשף, בתקווה שייעלם סוף סוף מן העולם, מצדי שהסיבה תהיה השקת ליין קוסמטיקה.

כי אחת מתוך אחת היא לא סיסמה, לא מטאפורה ולא רק שם הארגון החשוב שהקימו שלומית הברון וגל שרגיל ואוסף עדויות על מטרידים ותוקפים: אין, או כמעט אין, אשה שלא עברה הטרדה מינית, רובנו עברנו הרבה כאלה ואף רבות מספור. אחת מבין שלוש נשים עברה או תעבור תקיפה מינית. אלה הנתונים. בארץ ובעולם. והמטרידים והתוקפים של נשים, של ילדות ושל ילדים הם, ברוב המוחלט של המקרים, גברים.

ועכשיו קריאה לגבר

אז מה בעצם גברים צריכים לעשות עכשיו? הרי לא כולם תוקפים ולא כולם מטרידים. רבים מהם אינם כאלה.

את הנטייה הצפויה לתגובה אנו רואים מיד. נתעלם מעלובי־נפש של ממש שיוצאים נגד המתלוננות במתקפות סקסיזם ואייג'יזם מבחילות (ע"ע מאיר ויזלטיר). נסיר מעל סדר־היום הרלוונטי גם את אלה שבדיוק נזכרים לציין שגם גברים סובלים, לטעון שבכלל נשים מופלות לטובה בכל מיני תחומים, ולהשוות תופעה חברתית רחבת היקף, שכאמור אין אשה שלא חווה אותה, לתופעות כמו סכסוכי גירושין, שלא נרחיב עליהן הפעם, אבל מדובר בהשוואה שמציירת את הקוזק הנגזל כגור־כבשים פועה.

ואז נפנה לגברים שתוהים, מה זה קשור אליהם. לא הטרדתי, לא תקפתי, תעזבו אותי באמאשלכן.

או־קיי. לא תקפת, לא הטרדת (אם יורשה לי, תקדיש רגע קט למחשבה אם אמנם זה לא קרה אף פעם, גם בלי שהיית מודע לכך).

גם כך, האם לא כדאי לעצור לרגע ולשאול את עצמך, באיזה מין עולם ובאיזה מין חברה גדלת, שכמעט כל הסובבות אותך הוטרדו מינית וחלק לא מבוטל מהן אף הותקפו מינית? לאיזה חינוך וחיברות אתה וחבריך זוכים? לאיזה חינוך וחיברות זוכים או יזכו הבנים שלך, אם בחרת או תבחר להביא ילדים לעולם? מה משמעות העובדה, שבדרך כלל אתה מרגיש די בטוח כשאתה הולך בלילה ברחוב, בעוד עמיתה שלך, ובת הזוג שלך, ובתך ואמך והשחקנית האהובה עליך והמוכרת בקיוסק – לא מרגישות כך? האם יש לך שמץ של אחריות, או חלק, או קשר, לכך שאשה שעובדת באותה משרה כמוך, אותן שעות, עם אותם השכלה וניסיון, רוב הסיכויים שתשתכר פחות ממך?

בהנחה שאתה אדם סביר, אתה עשוי לומר לעצמך: רגע, יכול להיות שאני צריך לעשות משהו בקשר לזה. אולי כבר יש לך אפילו רעיון מה זה יהיה, הדבר הזה שתעשה כדי לתקן את המצב.

כאן אפשר שוב לעצור. אולי המחשבה האוטומטית – אני יודע מה צריך לעשות! אני יכול לתקן את זה! – יכולה לחכות רגע. אולי הנשים שסביבך עשויות להכיר את הבעיה קצת יותר לעומק? אולי הן כבר פועלות ואתה יכול להיות בעל ברית שיתמוך ויסייע, בלי להשתלט על העניין אלא מהשורה השנייה? אולי, במקום למהר להסביר לנשים איך הן צריכות לנהל את המאבק שלהן לדעתך, תפנה את מרצך להעביר את התורה החדשה והחשובה לגברים אחרים? (כאן עלי להתנצל על ההסגברה הנשית שלי עצמי. כן, האשה שוב חשה צורך להתנצל).

שאלה נוספת שעולה עכשיו היא, האם אנחנו מצויות ומצויים בנקודת מפנה? הרי גלים של עדויות על אלימות מינית כבר היו, פרסומים כאלה כבר פרצו ושככו. אולי כך יהיה גם עכשיו, אבל בכל זאת יש תחושה אחרת. שכלו הקצין. ש – איך נאמר את זה בפשטות – הגזמתם, חבר'ה. העם נקעה רגלה. אפשר לסתום לכל הנשים את הפה חלק מהזמן, אפשר לסתום את הפה לחלק מהנשים כל הזמן, אבל אי אפשר וגו'. בין שזה משום שכל גל הצטרף לקודמו עד ליצירת המיני־צונמי העכשווי, בין שבזכות הרשתות החברתיות המאפשרות שיתוף, תמיכה, הזדהות, ידיעה שאת לא לבד, התארגנות, שבירת החומה הפטריארכלית של שומרי סף למיניהם בעלי אינטרסים ברורים – משהו משתנה.

זה תהליך מתמשך, ארוך טווח. הוא לא לינארי: עם כל התקדמות במודעות למבני הכוח ולהשלכות שלהם באה תגובת־נגד שמנסה לסובב את הגלגל לאחור. מותר לשער שלא במקרה פרשיות של אלימות מינית מתפוצצות בארצות הברית דווקא בימי נשיאותו של אדם כמו דונלד טראמפ, ובישראל – כשברקע שערוריות כמו הנצחה של אדם כמו רחבעם זאבי, למשל. בעִתות כאלה, כך מסתמן, האמת (שלא לומר הטינופת) צפה ועולה אל פני השטח. היא מכוערת, מגעילה, מעציבה בדברים שהיא מגלה על טבעם של חלק מבני האדם ועל אופיים העגום לא פעם של היחסים בין המינים במבנה החברתי הקיים. אבל גם כאן, אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ