ספר ילדים חדש עוסק באהבה ללא תנאים לחתול - ילדים - הארץ

ספר ילדים חדש עוסק באהבה ללא תנאים לחתול

אחרי ההצלחה של ספרי "שקשוקה", שבמרכזה כלבה, החליטה גליה עוז לכתוב גם על חתולים. ספרה החדש, "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?", מלווה באיוריה של האמנית זויה צ'רקסקי־נאדי. בראיון הן מספרות על שיתוף הפעולה הלא שגרתי

מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מתוך הספר
מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן

כשהבת שלי היתה בת שש בערך היא שאלה ממה החתולה שלנו מתפרנסת. זה היה משפט שנכנס ללקסיקון, כי באופן משונה כלשהו הוא סיכם את תחושת הריבונות העצמית העילאית של חתולים. בעוד שילדים וחיות מחמד אחרות נתונים למרותם של המבוגרים האחראים בבית, חתולים לא מבקשים רשות ועושים מה שהם רוצים. כל מי שאימץ אי פעם חתול, יודע שלמעשה החתול אימץ אותו. זהו קוד בלתי כתוב בין אוהבי חתולים: ההערצה לאווירת ה"אני אעשה מה שבא לי" של החתולים, גם כשהם מאוד נחמדים, היא הערצה חוצת־גילאים ועמים, הערצה שלא היתה מתקבלת כלפי שום יצור אחר בעולם, כך זה נראה.

באחרונה יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן ספרה של גליה עוז (מחברת סדרת ספרי "שקשוקה" המצליחה, שנקראת על שם הכלבה של הגיבורה), "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?", בליווי איוריה של האמנית זויה צ'רקסקי־נאדי. אף שהכותרת עשויה לרמז כי הספר מתייחס לקשיים של ילדים להתמודד עם תכונתם הבולטת של החתולים — חוסר האכפתיות מה חושבים עליהם — ואולי על הדרך להתמודד עם דחיות באופן כללי, למרבה השמחה אין זה המקרה. הספר הוא שיר הלל בדיוק לאותן תכונות נערצות של החתולים ובמידה מסוימת הוא מעין לחיצת יד ספרותית בין אוהבי חתולים. בפכים קטנים מתארת עוז את האופן שבו בני הבית מקבלים באהבה את כל מפגני הרודנות הקיצוניים של החתול ומכירים בעליונותו המוחלטת. כך למשל: "גם אהבה לא מעניינת אותו, וזה חבל מאוד. מלך העולם לא מרשה לנו כמעט אף פעם ללטף אותו. צודק. איך אפשר שכל אחד ילטף מלך מתי שיתחשק לו?"

צ'רקסקי־נאדי היא אחת האמניות הצעירות המובילות בישראל כיום. היא חברת קבוצת "הברביזון החדש", תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות שלה הוצגו במוזיאונים וגלריות בארץ ובעולם. בינואר הקרוב תיפתח תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון ישראל, "פראבדה". בשיחה עמה היא אומרת שעוז פנתה אליה כשהיתה בחודש השמיני להריון עם בתה הבכורה. "כבר לא חשבתי שאכנס לאיזשהו פרויקט חדש בקרוב אבל ממש אהבתי את הטקסט. איירתי קצת לעיתונים וגם עשיתי איורים מסחריים אבל גם זה היה מאוד מזמן. זה הספר הראשון שאני מאיירת".

על השאלה איך היתה התחושה לעבוד בשיתוף פעולה עם כותב, בתוך מסגרת של יצירה המיועדת לילדים ועם דדליין אולי נוקשה יותר מאשר בעבודותיה כאמנית עצמאית, עונה צ'רקסקי־נאדי: "דווקא הדדליין היה מאוד נוח. זה היה מאתגר לעבוד עם עוד מישהו שיש לו השפעה על התוצאה הסופית — בתור אמנית אני הבוס היחיד של עצמי. אבל גם בספר קיבלתי המון חופש, גליה תמיד הדגישה שהאיור חשוב לא פחות מהטקסט מבחינתה". לדבריה, החתול המאויר בספר התבסס על החתול המנוח שלה פאבליק (שלו הקדישה מצדה את האיורים, לצד ההקדשה של עוז ל"מיצי הרשע"), שמת חודשיים אחרי שהחלה לעבוד על הספר, בגיל המכובד של 13 שנים.

"אני אף פעם לא חושבת מראש על גילם של הקוראים שלי", אומרת עוז בשיחה, "אולי כי אני יוצאת מנקודת הנחה שילדים מבינים הכל. הספר הזה נוגע בצורך של כולנו לאהוב ללא תנאים את מה שיפה ומתוק, ולא חשוב מה נקבל בחזרה. החתול הוא ההתגלמות של החוויה הזאת, הוא מקסים ולא תמיד נגיש. זה לא ספר על אהבה נכזבת, אלא ספר על איך אהבה גדולה משאירה אותנו תמיד רעבים לעוד. אז נכון שהאיורים הגדולים והפורמט מכוונים לגילאים צעירים, אבל גם הקוראים הקשישים בני השמונה־תשע שצלחו את סדרת שקשוקה יבינו על מה אני מדברת".

נראה שאת אוהבת לעסוק בחיות מחמד. יש לזה הסבר או שזו פשוט נטיית לב?

"כולם כתבו על בעלי חיים, מאיזופוס ועד לאסי. פעם האמנתי במה שלימדו בשיעורי ספרות, שאנחנו עושים לכלבים וחתולים האנשה כדי להשליך עליהם באופן פואטי את הרגשות שלנו. עכשיו ההסבר הזה נראה לי מוגבל. הכלב שלי הוא לא משל ולא השתקפות של תכונות אנושיות. הוא אישיות ייחודית עם טעמים והעדפות. והחתול שלי הוא נזר הבריאה, בדרכו הייחודית. אני כותבת על החד פעמי, לא על תופעה. ההכללה היחידה שאני מוכנה להסתכן ולחתום עליה היא זאת: ילדים שגדלים בסביבה שיש בה חמלה כלפי בעלי חיים, מרוויחים אינטליגנציה רגשית וחום וביטחון שאי אפשר להשיג בדרכים אחרות".

ואיך היה לעבוד עם זויה? האיורים נפלאים בעיני אבל האם זה שונה לעבוד עם מאייר שרגיל לשתף פעולה עם כותב מול לעבוד עם אמן שרגיל לעבוד לפי הקצב ובתנאים שלו?

"זויה היא בעיני כמו המאסטרים הגדולים, היא כוח טבע. העבודות שלה שופעות חן ועליצות אבל יש בהן גם משהו טעון ורדיקלי, כמו שרק אמנות גדולה יודעת לעשות. חשבתי שמגיע גם לילדים לפגוש את האיכויות האלה, אבל הנחתי שאין סיכוי שהיא תסכים לאייר ספר ילדים. למזלי היא אהבה את הסיפור, והפרשנות שלה היתה כל כך מצחיקה ומדויקת, ממש מהסקיצה הראשונה, עד שלא היו שום דילמות. אמרתי לה: אני כתבתי את הספר במלים, עכשיו זה שלך, קחי ותכתבי אותו בציורים. היה מדובר בחופש אמנותי מלא, בגיבוי של המו"ל. היו דברים שהתלבטנו עליהם ביחד לאורך הדרך, אבל רוב הזמן פשוט חיכיתי לאיורים שינחתו בתיבת המייל שלי, וכל איור היה פצצה של יופי ורגש".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ