השחקן היחיד במינו שיכול להיות כל־אדם

השחקן הצרפתי דניאל אוטיי מקנה לנו את התחושה שהוא לא משחק בסרטיו אלא מתנהג בהם. בכך הוא מצליח לא רק להביע את האנושי על כל מרכיביו, אלא גם להציל סרטים כמו "בשם בתי", העולה כעת בישראל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל אוטיי
דניאל אוטיי. מהות גברית ישירה ונגישהצילום: MARTIN BUREAU / AFP
אורי קליין
אורי קליין

ב-2005, בזמן שהותי בפסטיבל קאן, מצאתי את עצמי בוקר אחד מחכה למעלית במרכז העיתונות של הפסטיבל, כשלצדי ניצב השחקן דניאל אוטיי. זה היה בשנה שבה "מחבואים", סרטו של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה שבו כיכב אוטיי לצדה של ז'ולייט בינוש, השתתף בתחרות על דקל הזהב ונחשב לאחד המועמדים המובילים לזכייה בפרס (בסופה של התחרות זיכה הסרט את האנקה בפרס הבמאי הטוב ביותר). העפתי מבט קצר באוטיי, בכל זאת הוא אחד השחקנים הצרפתים המוערכים ביותר וגם המועדפים עלי, אך למרות שרציתי להחמיא לו על הופעתו בסרטו המשובח של האנקה לא אמרתי לו דבר. עמדנו שותקים זה בצד זה, מבטנו נעוץ בדלתות המעלית, שתקנו גם אחר כך, כבר בתוכה, ומשנפתחו דלתותיה פנה כל אחד משנינו לדרכו.

אני מספר אנקדוטה טריוויאלית זו מסיבה אחת בלבד. מרכז העיתונות של הפסטיבל הומה אדם, והמבט הקצר שהעפתי באוטיי הספיק כדי להוכיח לי עד כמה היה יכול, לולא היה שחקן קולנוע מפורסם שפניו מוכרות, להשתלב בהמון זה ככל־אדם. ביכולת זו טמון במידה רבה כוחו של דניאל אוטיי כשחקן קולנוע. לאוטיי אין התוקפנות שהיתה לז'אן גאבן, למשל, ולא הכריזמה המיידית שהיתה לאלן דלון או לז'אן־פול בלמונדו. מאז תחילתה של הקריירה הקולנועית שלו, בסוף שנות ה-70, הוא הביא לבד הקולנוע הצרפתי מהות גברית ישירה ונגישה יותר, שהאיפוק הוא אחד מסימניה הבולטים. חזותו אינה כשל כוכב, אך אנחנו נמשכים אליו בשל אותה מהות גברית מאופקת המעניקה לו מידה של יציבות ועוצמה, גם כאשר הוא מגלם, כמו בסרטו של האנקה למשל, דמויות שהיסוד שלהן מעורער.

דניאל אוטיי כמנחה תוכנית טלוויזיה בסרט "מחבואים"
אוטיי ב"מחבואים", 2005. יציבות ועוצמה גם כאשר הוא מגלם דמויות שהיסוד שלהן מעורערצילום: Les films du losange

כשאנו צופים באוטיי בסרטיו אין לנו תחושה שהוא משחק בהם אלא מתנהג בהם, והתנהלותו זו מול המצלמה היא שמשווה להופעותיו אמינות. תכונה זו היא בעיני אחד המאפיינים המייחדים שחקן קולנוע טוב. במקרה של אוטיי היא איפשרה לו להופיע באותה מידה של מיומנות בסרטים עכשוויים ותקופתיים, בדרמות ובקומדיות, ובעיקר – לגלם בכל אלה דמויות, שכאשר הן מעוררות את אהדתנו אנו מודעים גם לצדן הפגוע, וכאשר הן עמומות מבחינה מוסרית אנו נחשפים גם לממד האמביוולנטי של עמימותן. במלים אחרות, בסרטיו הטובים ביותר ובקשת התפקידים שגילם בהם הצליח אוטיי להביע את האנושי על כל מרכיביו, בין שאלו משלימים זה את זה ובין שהם מתנגשים זה בזה.

אוטיי שיחק ברשימה ארוכה של סרטים מאז הופעתו בלהיט "ז'אן דה פלורט" (1986) בבימוי קלוד ברי, שהפכה אותו לכוכב וזיכתה אותו בפרס הסזאר, ובסרט ההמשך שלו, שיצא לאקרנים באותה שנה. אך כמו רוב הסרטים הצרפתיים המופקים מדי שנה, מרבית סרטיו לא הופצו בישראל. עם כמה מיוצאי הדופן ברשימה זו שכן הגיעו למסכינו, והם אמנם מסרטיו הטובים ביותר של אוטיי, נמנים "לב בחורף" של קלוד סוטה מ-1992, שבו כיכב לצד עמנואל ביאר, שהיתה אשתו בין השנים 1993 ל-1995; "יחסים משתנים" של אנדרה טשינה, אף הוא מאותה שנה, שבו כיכב לצדה של קתרין דנב; "המלכה מרגו" של פטריס שרו מ-1994, שבו כיכבה איזבל אדג'אני; "החיים על פי ז'ורז'" של הבמאי הבלגי ז'אקו ואן דורמל, שזיכה אותו ב-1996 בפרס השחקן הטוב ביותר יחד עם עמיתו לסרט, פסקל דיקן המאותגר מנטלית וחסר הניסיון הקולנועי; "הנערה על הגשר" של פטריס לקונט מ-1999, שבו הופיע לצד ונסה פאראדי; "האלמנה מסן פייר" מ-2000, אף הוא של לקונט וגם הוא עם ז'ולייט בינוש – וכמובן "מחבואים", שבו גילם מנחה טלוויזיה של תוכנית ספרות, שאלמוני מניח סדרה של קלטות וידיאו בפתח ביתו, וזו מתחילה לפרום את חייהם היציבים והשאננים לכאורה שלו ושל אשתו. בנוסף לסרטים אלה ראינו את אוטיי גם בקומדיות כגון "לצאת מהארון" של פרנסיס ובר מ-2001 ו"חברי הטוב ביותר" (לקונט), שנוכחותו הצילה אותם במידה רבה מהטריוויאליות שאיפיינה אותם.

בימים אלה ניתן לראות את אוטיי על מסכי הקולנוע בישראל בסרטו של ונסן גארנק "בשם בתי", שבו הוא מגלם את דמותו האמיתית של אנדרה במברסקי, אשר במשך קרוב ל-30 שנים נאבק בממשלות גרמניה, אוסטריה וצרפת כדי להביא לדין את הרופא הגרמני דיטר קרומבאך (סבסטיאן קוך), שאנס ורצח את בתו בת ה-14. "בשם בתי" מצטרף לגל הסרטים המציף את מסכינו, ומציג סיפורים שאירעו במציאות. ואמנם סיפורו של במברסקי ראוי להנצחה על בד הקולנוע, אך סרטו של גארנק מייצג את כל מה שעלול להכשיל סרטים מסוג זה. הסיפור הוא רב עוצמה כשלעצמו; הנחישות שבמברסקי מפגין במאבקו רב השנים ברשויות החוק והצדק במדינות שונות אינו יכול שלא לגרוף אותנו לתוכו. ואולם, גארנק – שמידה של שטחיות וחוסר השראה מאפיינים את עבודתו, כפי שהעיד גם סרטו "כמו כולם" מ-2008 שעסק במאבקו של זוג הומואים להיות לאבות – מעביר את סיפורו של במברסקי אל הבד כאילו היה אחת מאותן אילוסטרציות המלוות לעתים קרובות תחקירים המשודרים בטלוויזיה.

"בשם בתי" הוא סרט חסר כל ערך קולנועי, ללא הופעתו של דניאל אוטיי. בתפקידו כבמברסקי, שאשתו עזבה אותו למען קרומבאך ובתו מתה בזמן שבילתה את חופשת הקיץ שלה אצל אמה ובן זוגה, מצליח אוטיי להפגין נחישות המעוררת הערכה אך אינה חפה מפגיעות ושבריריות. מובן שאנו מזדהים עם מאבקו של במברסקי לעשות צדק עם בתו, מאבק שלעתים נדמה כי נקלע למבוי סתום. אך אוטיי נמנע מלעצב את דמותו של האב כאותה דמות הרואית שהסרט היה עלול לפתות אותו לגלם, דמות שראינו כבר בסרטים שבהם אב יוצא לעשות צדק עם מי שפגעו במשפחתו ואף לוקח את החוק לידיו כדי לנקום בהם.

למרות שמניעיו של במברסקי במאבקו נהירים לנו לחלוטין, ואנו מעריכים אותם ומזדהים איתם, אוטיי מבליט היטב את הפן האובססיבי שבהתנהלותו מאז האונס והרצח של בתו. אך הוא אינו מתמקד באובססיה זו, אלא אורג אותה אל תוך עיצוב הדמות, ובכך הוא מעשיר אותה ואת סיפורה, מה שהסרט עצמו אינו מצליח לעשות. אילולא הופעתו של אוטיי, המעניקה לדמות במברסקי את מורכבותה האנושית, היתה זו עלולה להפוך לגיבור קולנועי סטנדרטי הנלחם לעשות צדק. ומורכבות זו היא שהופכת את הדמות פעם נוספת לכל־אדם, הנאבק בכוחות שעוצמתם עולה פי כמה על שלו וחולשותיו נחשפות באותה המידה שנחשף גם חוסנו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ