בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם אפשר לראות בזוהר ארגוב, שהיה אנס מורשע – אייקון תרבות?

סדרה חדשה, שיצרו דליה מבורך ודני דותן, מנסה להציג את זוהר ארגוב לא רק ככוכב שנפל לסמים אלא כתוצר של המקום שבו גדל, אך היא מפספסת את האג'נדה החברתית שלו

148תגובות
מתוך "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש". טוב מאוחר מאף פעם
באדיבות ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון / אוסף במחנה / הוט 8

ישראל היא לא מדינה של כוכבי רוק רוויי הרס עצמי. אין כאן הרומנטיקה של מוזיקאים שמתים צעירים בנסיבות טרגיות. אחד היחידים שהולמים את הדימוי הזה במידת מה הוא זוהר ארגוב. התקשורת אמנם היתה צריכה לשכוח לו את היותו אנס מורשע ולעדן את המקום שהוא בא ממנו, אבל בדיעבד היא הצליחה ליצור נרטיב של גיבור טרגי שעלה ממקום צנוע, הצליח בגדול, והתהילה דירדרה אותו לסמים ולמוות. הסדרה התיעודית החדשה על זוהר ארגוב, שיצרו דני דותן ודליה מבורך ואשר שודרה בערוץ 8 לפני כשבועיים, במלאות 30 שנה למותו, מנסה להציג נרטיב אחר, קרוב יותר למציאות, שבו הפשע והסמים הם חלק מהמקום שממנו הגיע ארגוב, מהחיים שאליהם נולד. בניגוד לנרטיב של כוכב הרוק, הסדרה לא מציגה תמונה שבה ההצלחה הביאה אותו לסמים, אלא נסיבות חייו; ארגוב גדל בשיכון המזרח, שכונה בראשון לציון שהיתה מוקד של עוני ופשע, וארבעה מאחיו היו מכורים לסמים גם הם.

הסדרה, ששמה "סוף עצוב וידוע מראש", מרתקת; היא סוקרת את חייו של אחד הכוכבים המזרחים הכי גדולים בישראל בשילוב קטעי ארכיון נדירים וראיונות עם בני משפחתו וחבריו. הנרטיב שהיא יוצרת הוא בעל חשיבות חברתית, מאחר שארגוב מייצג חוויית חיים של מזרחים רבים שגדלו בגטאות של פשע וסמים בתוך ערים נורמטיביות ואפילו מבוססות. דמותו כפי שהיא מצטיירת בסדרה אכן מוארת מזווית נוספת, אך השימוש בסמים מוצג כתוצר מובן מאליו של השכונה שבה גדל; החלק של הבחירה האישית שלו להשתמש בסמים אינו מובא בחשבון. כך גם בעניין האונס.

הסדרה מציגה את דמותו של ארגוב כקורבן של נסיבות חייו, אבל הוא לא היה רק קורבן, הוא היה גם תוקפן ואנס מורשע. עוד לפני שהתפרסם, הוא הורשע באונס ונגזר עליו עונש של שלוש שנות מאסר, מהן שנה אחת מאסר בפועל. זמן קצר לפני מותו הוא שוב הואשם בניסיון אונס.

האונס הוא דבר שכולם רוצים להדחיק. העיסוק בו מתקיים בסדרה מאחר שהוא בלתי נמנע, אבל הוא לא מוצג כדבר דרמטי או אף משמעותי במיוחד. הסדרה לא עוסקת במניעים של ארגוב לאונס ולפעמים נדמה שאפילו אינה רואה בו אנס; הוא אולי רק "התקשה שם", כפי שמציין רינו צרור שמרואיין שם, ואפילו: "הוא לא זיהה את האונס עד הסוף כפי שאנחנו מזהים אונס היום". היחס של ארגוב לנשים נבחן באופן שטחי, אם לא גרוע מכך: שתי בנות זוג מהעבר מספרות עד כמה הוא היה רגיש ועדין ונדיב, רק אולי קצת קנאי. אחותו של ארגוב, אביגיל עורקבי גוזי, שמרואיינת גם היא, לא נשאלה על נושא האונס, אלא רק הגברים, שהם הרוב המכריע של המרואיינים בסדרה. אם בנרטיב הרווח במיינסטרים האונס הוא מעשה שובבות של כוכב הרסני, אז בנרטיב של הסדרה האונס הוא תוצר של נחשלות, של אותו גורל ידוע מראש.

זוהר ארגוב - דלג

אך מעבר להתייחסות זו לאלימות של ארגוב כלפי נשים, הנרטיב של "סוף עצוב וידוע מראש" לא מצליח לפצח עד הסוף את דמותו של ארגוב. גורלו לא היה כגורלם של שאר הנערים בשיכון המזרח. הוא הצליח. מאוד. למעשה הוא פרץ דרך שאף אחד לפניו לא הלך בה. איך זה קרה?

אשכנזים לא יכולים להבין את המשמעות של ארגוב עבור מזרחים, שזוכרים בדיוק איפה הם היו ומה הם עשו כשזוהר מת. מזרחים מהשכונות, שראו את החברים שלהם מתמכרים לסמים ונדחפים אל הפשע, ראו בארגוב אחד משלהם אבל גם כוכב ענק עם הצלחה פנומנלית. כשהוא מת הם הסתובבו ברחובות, מחפשים לדבר עם מישהו על הדבר הנורא שקרה להם. כך מספר הבמאי בני זאדה, שביים בשנת 2000 את הסרט הדוקומנטרי "בצֵל הזוהר", המוקרן בימים אלה בשירות הווי־או־די של יס. "בשבילי זוהר מסמל את הטרגדיה שעברה על המזרחים בארץ, ובמיוחד על דור הבנים, הדור שלי, שהרגיש ניכור וחוסר שייכות כאילו האדמה נשמטה מתחת לרגליו", הוא מוסיף. "זוהר היה כאילו אחד משלנו אבל הוא היה באמת כוכב־על. מיוחד יותר מכל הזמרים. העניין הוא לא רק המקום שממנו הוא בא או העניין החברתי, אלא זה שהוא באמת שר מתוך הנשמה שלו, שר מתוך כאב, שירים אישיים על היומיום שלנו. מה שבקע מתוכו נגע בנו".

בעיני אשכנזים רבים, ההצלחה הגדולה של ארגוב היתה אחרי מותו, עם ההצגה "המלך" של שמואל הספרי ב-1992, הסרט "זוהר" של ערן ריקליס ב-1993 והקאבר של "אתניקס" ל"הפרח בגני"; אלה הפכו את ארגוב לדמות כמעט מיתית, מנותקת לחלוטין ממציאות חייהם. אבל המזרחים העריצו אותו עוד בחייו. הם ליוו אותו משנת 1979, אז החל לעבוד כנהג של להקת "צלילי העוד" ושר במופעים שלהם באירועים את השירים "ברצלונה" ו"עת דודים כלה". ב–1980 יצא התקליט "אלינור" ונחל הצלחה מסחררת בקרב הקהל המזרחי; מאות אלפים קנו את הקסטה בתחנה המרכזית (הישנה כמובן) בתל אביב. כפי שרואים בסדרה, כאשר ארגוב היה מגיע לתחנה המרכזית הוא הוקף במעריצים שביקשו חתימות ותמונות, אבל בחצי העולם האשכנזי לא ידעו מי הוא. היחס של התקשורת כלפיו היה מתפלא, מלגלג, עוין אפילו – כאילו נכפה עליהם לראיין אותו.

בראיון שמופיע בסדרה מתוך התוכנית "האדם השלישי" בגלי צה"ל מ–1981, מה שמעניין את המראיינת זה הקהל של ארגוב ולאו דווקא המוזיקה שלו. "אין שום דבר שמאפיין את הקהל שלי", ענה ארגוב לשאלתה הישירה בעניין זה, וכשהיא הגיבה שוב בשאלה: "אין שום דבר שמאפיין אותו?", ארגוב דיבר במפורש על 50% מהקהל שתחנות הרדיו צריכות להתחשב גם בו, אבל הוא לא התכוון לתת לאמצעי התקשורת את התענוג של האפיון המזרחי המבזה. "זה עניין של טעם", סיכם. "יש אחד שאוהב לשמוע את ואגנר, ויש אחד ששומע את אלינור ומזדהה עם זה". בשלב זה המראיינת היתה מוכרחה כנראה להשתמש בטקטיקה האשכנזית המוכרת למזרחים עד היום ולשאול בלגלוג: "אתה מכיר את ואגנר?"

לעדות המוקלטת הזאת מגלי צה"ל מיתיספים דבריה של טובה קלינגר, עורכת מוזיקה בקול ישראל, המרואיינת בסדרה. היא מספרת בגילוי לב מה חשבה כשהגיע לידיה התקליט הראשון של זוהר ארגוב: "המלים נראו פשטניות מאוד. והמוזיקה נשמעה לנו פשטנית מאוד. וחשבנו שהיא לא מספיק איכותית. לאוזן שלנו היא נשמעה מוזיקה נחותה, מוזיקה לא מספיק טובה. זו מוזיקה ששייכת לאיזשהו פולקלור, לאיזשהי עממיות של'קול ישראל', עם ה'אני מאמין' שלו, שהוא צריך להביא את המיטב ואת האיכות – היא לא מתאימה. אני זוכרת שכשהגיע תקליט של אריק איינשטיין, כל העורכים, כולנו, היינו מתאספים לשמוע את השיר. זה לא קרה כשהגיעו התקליטורים הראשונים של זוהר ארגוב". נראה כי קלינגר, כמו רבים מהעורכים המוזיקליים בתחנות הציבוריות עד היום, מאמינה כי הקריטריונים שלה לאיכות הם אובייקטיביים ולכן זה פשוט "לא קרה" עם המוזיקה המזרחית.

ארגוב היה אדם בעל אג'נדה חברתית ברורה, שכמו המוזיקה שלו, הגיעה מהבטן. הוא הבין את יחסי הכוחות בין מזרחים לאשכנזים וידע בדיוק מול מה הוא עומד. בראיון לעיתון "הפטיש", לאחר הזכייה שלו בפסטיבל הזמר המזרחי ב–1982 עם "הפרח בגני", אמר ארגוב: "... אחרי כל הרגליים ששמו לנו. ואותו עורך ברדיו לא מוכן, בשום פנים ואופן, לקבל את המוזיקה שלי מבית אבא... אנחנו לא שמענו בחיים שלנו קונצרטים בבית. הקונצרט שלנו היה פח... אנחנו שרנו בבית עם פחים ולא עם סינתסייזרים. אז המוזיקה שלנו לא ישראלית? מה היא? כוח עבודה? 'ארץ אוכלת יושביה' כתוב במקורות". בסדרה העיסוק במזרחים ואשכנזים זהיר מדי ומפספס במידה רבה את הביקורת החברתית שהיתה יכולה להיות בו.

ארגוב היה איש בעל חזון, ששאף לכבוש את הפסגה שעוד לא נכבשה, והוא הבין שכדי להיות "המלך" הוא חייב להגיע גם אל הקהל האשכנזי, כלומר, אל התקשורת הממסדית בישראל. הוא הרגיש שבולמים אותו והיה נחוש בדעתו לכבוש את הבמה המרכזית, זאת של מצעד הפזמונים. לכן פנה לאביהו מדינה, שכתב את "הפרח בגני". רק אחרי הזכייה בפסטיבל קיבל ארגוב את ההכרה שדרש. שירים לא מעטים מאלבומו שיצא באותה שנה, "נכון להיום", לא רק נכנסו למצעדי הפזמונים של רשת ג' וגלי צה"ל, אלא עמדו בראשם וארגוב אף נסע לסיבוב הופעות בארצות הברית. ב–1983 המשיכה הקריירה שלו לצמוח והוא הופיע בתוכניות טלוויזיה, התראיין ברדיו ובעיתונות הכתובה. בד בבד הלכה והחמירה בעיית הסמים שלו, וכשיצא אלבומו "כך עוברים חיי", שאת מרבית שיריו כתב עוזי חיטמן ז"ל, הוא כבר היה במצב קשה. ובכל זאת, ב–1986 הוציא את אלבום המופת "להיות אדם". באפריל 1987, כשהוא עמוק בתוך הסמים, הוציא את התקליט "הדרך הברוכה", וב–6 בנובמבר באותה שנה הוא נמצא מת בתחנת המעצר בראשון לציון.

לארגוב היה קול נדיר, ללא ספק, "הוא שר מהבטן אל הבטן", כפי שאומר זאדה. ובכל זאת, התקשורת בישראל באותה תקופה לא שידרה כלל מוזיקה מזרחית מחוץ לגטאות מוזיקליים שיועדו לכך. למה פתאום החליטו להשמיע אותו?

"זאת היתה מחאת הקסטות", מסביר זאדה. "אנשים הצביעו דרך הבסטות הכי פשוטות של התחנה המרכזית. הם הפסיקו להקשיב לרדיו, הוא לא עניין אותם בכלל; מה שהיו שומעים בטייפים במכוניות בפול ווליום, דרך חלונות הבתים, בחנויות ירקות, בשווקים – זה רק הקסטות. בתקופה של זוהר היתה ממש התפוצצות של מחאה הקסטות, והרדיו פתאום מצא את עצמו לא רלוונטי. הניכור כלפי מזרחים התבטא היטב בכלי התקשורת, בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה, אבל האליטה הלבנה התחילה להבין שתקשורת לא שווה כלום אם אין לה קהל היעד שאת דעתו היא רוצה לעצב. לכן התחילו להשמיע אותו, בלית ברירה".

הסרט של זאדה עוסק בדיוק בקהל שהעלה את ארגוב לגדולה, הקהל המזרחי, המעריצים של ארגוב בני הדור השלישי. אלה שגילו דרכו את המוזיקה. "הסרט הוא על פסטיבל לכישרונות צעירים שנערך לציון יום מותו של זוהר", מספר זאדה. "הדמויות שעקבתי אחריהן הגיעו ממקומות לא פשוטים עם חלום להצליח, לגעת בשמים, כמו שזוהר עשה. המוזיקה שלו, הכאב שלו, דיברו אליהם והם הצליחו לחלום על חיים אחרים".

ארגוב רצה והצליח לכבוש את המיינסטרים. אך מי היה אותו מיינסטרים? ומי הוא היום? באותה תקופה המיינסטרים המוזיקלי היה אשכנזי. מנהלי תחנות הרדיו הציבוריות, עורכי התוכן, מנהלי ערוץ הטלוויזיה היחיד – היו אשכנזים בעלי אג'נדה תרבותית מערבית. "עד היום גופי התקשורת הם אשכנזיים", אומר זאדה. "השליטה הכלכלית וכל מעמדות הכוח של עיצוב דעת הקהל נמצאים בידיים שלהם. אבל היום, בגלל הרשתות החברתיות וההתעוררות, המודעות החברתית והפוליטית גבוהה יותר, והתרבות הולכת ונשמטת מהמיינסטרים האשכנזי ועוברת למיינסטרים המזרחי".

גם אם כיום המוזיקה המזרחית היא המיינסטרים - ארגוב היה הראשון. הוא היה הראשון שהקליט מעוואלים בתימנית; החאפלות התימניות שהיו שמורות עד אז לבתים הפרטיים נהפכו לנחלת הכלל. הוא היה המזרחי הראשון ששיריו הושמעו בתוכניות המרכזיות של תחנות הרדיו, בעקבות הפופולריות שלו בעולם הקסטות. הוא שר על היומיום, על הקושי של החיים, לא הפליג בפסוקי תורה או בשירי משוררים, וזה מה שאנשים חיפשו; הם רצו שידברו עליהם ואליהם בשפה שלהם ובניגון שלהם.

זוהר ארגוב הוא סמל כי בהצלחה שלו יש משהו מתריס, שכופף בסופו של דבר גם את הממסד המוזיקלי בישראל. ארגוב היה קול של דור שלם שאיבד חברים ומשפחה לסמים שהסתובבו בשכונות. אבל הוא לא היה רק זמיר מסכן עם גורל ידוע מראש. הוא הצליח בכוחותיו שלו, סלל לעצמו את הדרך משיכון המזרח אל הבמה הכי גדולה בישראל. במובן הזה הוא לגמרי סיפור הצלחה מזרחי וכאן גם טמון הכוח שלו. הוא ידע שהוא עושה את זה בשביל הקהל שלו, זה שקנה את הקלטות שלו, שהעריץ אותו. הקהל המזרחי שלו היה הדרייב שלו. זאדה מסכם את דמותו של ארגוב באמירה מן המיתולוגיה היוונית, שניבאה לאכילס תהילת עולם – ועמה מוות מוקדם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו