שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עוזי צור
עוזי צור

שרון פוליאקין, ''הנביאים פינת שבטי ישראל'', אוצרת: אירנה גורדון, סדנת ההדפס ירושלים

שרון פוליאקין היא אמנית הדפס מופתית, אולי הטובה ביותר שצמחה באמנות הישראלית. לזמן מה פנתה פוליאקין אל הציור ועתה היא חוזרת אל ההדפס ומעשירה אותו בעולמה הציורי. היא גם חזרה אל סדנת ההדפס בירושלים שבה עבדה ויצרה בעבר. והחזרה הביתה היא חזרה אל המקום המסוים והמיוחד, כפי שמתארו אריק קלמניק, המייסד והרוח החיה של סדנת ההדפס - רחוב הנביאים בצומת שבטי ישראל, שעדיין רשום בספרי האחוזה בשמו הערבי טאריק אל נביה פינת סנט ג'ורג'. בפינה המזרחית צפונית של הצומת מול בית החולים האיטלקי שוכנת הסדנה בבניין עותומני (הוא נבנה על ידי משפחת תורג'מן ב-1865), שמחלונותיה נשקפת כיפת הסלע ובית הקברות על צלע הר הזיתים. במשך שלושה חודשים, בפרץ יצירה אדיר, פוליאקין שרטה את שכבות המקום והזמן הללו מבעד ללוחות ההדפס, מעבה את ההדפס במעשה הציור והפיסול.

על כל אחד מארבעת הכיוונים, גבוה במרומי הקמרונים, פוליאקין תלתה את שם הכיוון בחיק מדליון; כתבליט המשתלב במאפייני האדריכלות העותמאנית. השם כתוב בערבית ועברית (את השמות בערבית כתב שיח סמי, פועל העוסק בשיפוץ הסדנה), שההדפס (אקווטינטה משויפת) הופך אותם כבכתב ראי, וכך הן נקשרות זו בזו בטבורן. וכך פוליאקין פותחת את החללים הסגורים אל רוחות השמים, אל הרחוב והעיר, מבעד לסמליות הכיוונים, וממקמת את המבקר לרגע במפה הגדולה יותר של הווה ועבר.

בטבורו של החלל המרכזי בנתה האמנית משושה שבעומקו מראה, שבה כבמימי בור מים ירושלמי משתקפים מרחבי ההדפסים, דימוי הפסיפס העתיק הנוקדני שפוליאקין ניקדה בחיק המשושה המוטבע בתקרה, והיצירה ''סך כל הקשתות'' שבה על פני כל קיר ה''ברעמ'' (מערב בהיפוך) רשמה בצבע הדפס שחור, אלו על אלו, את כל מתארי הקשתות, החלונות, המסדרונות של הבניין, למין תעתוע אדריכלי שהוא קלסטרופובי ואין סופי כאחד, כסוג של רישום היסטורי, המזכיר את ''בתי הכלא של הדמיון'' של פירנזי.

אך היפה מכל בחלל היא הסדרה ''התמכרות למרקם'' — שילוב של תצריב, אקווטינטה, תחריט יבש והדפסה דיגיטלית, שבה פוליאקין בוראת מין תקריבים מיקרוסקופיים של מימי הבור שהתנקזו אליהם החול והקודש הירושלמיים; המופשט המונותיאיסטי של שלוש הדתות. והיא מפיקה מההדפס עושר מרקמי ממכר, שרק היא יכולה להפיק.

הדפס מתוך התערוכה של שרון פוליאקין, קטע מהדפסה דיגיטלית מסדרת "ארץ זבת חלב ודבש"
שרון פוליאקין, קטע מהדפסה דיגיטלית מסדרת "ארץ זבת חלב ודבש"צילום: עוזי צור

בסדרה ''ארץ זבת חלב ודבש'' (הדפסה דיגיטלית), פוליאקין עגה כמו מבוץ רווי בדבש כוורת יוקדת מעידן קדום, המסתחררת על צירה, מוקפת עננות מזמזמות. באחד ההדפסים בסדרה ''שבטי ישראל'' (הדפסה דיגיטלית) היא מניחה יונה פצועה, ברישום סבוך כפקעת־חוטים, על ערפילי הזמן הרובצים על מפה מצוירת מהמאה השבע עשרה, כשמבעד לערפילים מבצבצות ספינות המפרש הנושאות הוזים משיחיים אל חופי ארץ הקודש.

בגומחה הקטנה שבין החללים מוצגת הסדרה הנפלאה ''פועלים'' (שעווה רכה והדפס רשת). גוש של דיוקנאות פועלים; אותן יישויות אנונימיות שבנו ובונים את בתי העיר ותבונת כפיהם וזעתם ספוגות בהם; כתצריבים המופשטים של הטבעות שקיות נילון (השקיות שעטפו את מזונם הדל) בשעווה הרכה, שבבסיס כל דיוקן ודיוקן. הדיוקנאות עצמם הם מעשה שבכה שבהם פוליאקין מדפיסה את רישום תווי פניהם שוב ושוב זה על זה; עד שהם כמו מתנועעים וזעים בחיק עצמם; מנסים לחרוג מעצמם ומאלמוניותם. והניגוד שבין רכותה הערטילאית של שכבת הבסיס למתארי התיל של הרישום הוא יפה מאין כמוהו.

החלל האחרון שבקצה מזרח מוקדש כולו לסדרה המורכבת ''מה שקורה בלב פשוט קורה'' כמחווה לשירה של חדווה הרכבי ''() טועמת את האויר לדעת מי עבר בו לאחרונה () בסך הכל אני אשה שותתת דם שמדברת אליך בשפה שותת דם ()'' והדפסיה הפנורמיים של פוליאקין העוטפים את החלל, כזכרונות מעוצמים מופשטים של אהבות שדעתן נטרפה; עד לאחרון גרגירי הזהב ועד לאחרון גרגירי החושך.

את הפלא השירי הזה פוליאקין יצרה בסריקה דיגיטלית והגדלה של לוחות הפליז הצרובים גופם - כנגד סריקה והגדלה של התצריבים מאותם לוחות.

טלי בן בסט, ''יתר'', אוצר: יאיר ברק, עודד שתיל ליברמן 8, תל אביב

הרחק מהרבדים הטעונים של עיר הקודש, באינטימיות של דירה תל אביבית בצפון הישן, מציגה טלי בן בסט חתך מהודק של עבודות הדפס מעולות מהשנתיים האחרונות המתחברות בדמיון לתצרף אחד שהתרחשה בו המרה מבעד למכבש ההדפס. אלה אובייקטים ברי קיימא שהשילו את צורותיהם להרכיב תצרפים מופשטים שהילת הדוממים שהיו עדיין קורנת מהם. כל זה מתוך התייחסות לגבולות לוח ההדפס החותכים בחדות של גיליוטינה ובאופן שרירותי את היצירות.

בדיפטיך מופתי אחד מתעבה האפלה כריאה של חושך. תחילתה בצלע האנכית של ההדפס השמאלי שממנו היא תופחת ומתעבה אל ההדפס הימני; במין צמיחה של חלום מופשט ומדויק כאחד. אפשר לחוש ולמשש את הפיסיות של מעשה ההדפס, את הטבעתו בנייר, המוסיפות להדפסים של בן בסט ממד פיסולי כמעט. כבהדפס האנכי ששתי חמישיותיו העליונות הן בלוק שחור ואטום לחלוטין, ושלוש חמישיותיו התחתונות הן לוח ההדפס החשוף שהודפס כמו שהוא ללא כל נגיעה, והכל מוטבע עמוק בנייר הבהיר עד שאפשר לגעת בפס הדק, החד כתער, שנותר ביניהם, כולל השריטות האקראיות שלוח ההדפס הגולמי העביר אל הנייר.

זהו מדיום חדש ופן יצירתי חדש בגוף יצירתה של בן בסט. התערוכה מתחילה בהדפס שהוא כחוליית־קישור לגוף העבודות המוכר שלה, של "רהיט" המשוטח וכבוש אל ההדפס. בן בסט מבצעת ממנו מעבר לירי יפהפה משרטוט טכני גיאומטרי אל קו חופשי המתקמר וכמה אל הרגש.

בסלון, על פני הקיר כולו, בן בסט חיברה 20 הדפסים שונים לגוש אחד של צלליות גיאומטריות שחורות, כמפרט טכני משוטח של כלים שלובים שנגדעו. האוצר יאיר ברק, בטקסט שכתב לתערוכה, מקשר זאת לקירות תבליטי הקרמיקה בחדרי האוכל ומוסדות הציבור הקיבוציים, שהופשט כאן מתוכן אל הבלוקים הבסיסיים.

וכתמיד בתערוכות המוצגות בחדרי הדירה בליברמן 8 נוצר דיאלוג מודע ולא מודע בין שפת העבודות למאפייני התפנימים, שיח המדגיש ומעצים את העבודות עצמן.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ