הסופרת והמחזאית נאוה סמל מתה בגיל 63

נאוה סמל נאבקה בחודשים האחרונים במחלת הסרטן. היא כתבה 22 ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים וכמה רומנים פרי עטה עובדו לתיאטרון ולאופרה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נאוה סמל. "מאוד רוצה לתת רוח גבית לגוף ולהיאחז בכוח הרוח"
נאוה סמל. "מאוד רוצה לתת רוח גבית לגוף ולהיאחז בכוח הרוח"צילום: דודו בכר

הסופרת, המחזאית והתסריטאית נאוה סמל מתה הלילה (שבת) בגיל 63 בבית החולים שיבא בתל השומר, בתום מאבק במחלת הסרטן. סמל כתבה 22 ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, וכן כתבה ותרגמה מחזות. בכתיבתה הרבתה לעסוק בסוגיות של שואה וזיכרון. יצירותיה תורגמו לשפות רבות ורומנים שלה עובדו לתיאטרון ולאופרה בארץ ובעולם. סמל הותירה אחריה את אחיה הבכור, הזמר שלמה ארצי, את בעלה, מנכ"ל פסטיבל גשר הבינלאומי נעם סמל, ואת שלושת ילדיה: אייר, אילאיל ונימדור. הלוויתה של סמל תתקיים ביום ראשון בשעה 14:00 בבית העלמין בקריית שאול.

סמל, ילידת יפו, היא בתם הצעירה של מרגלית (מימי), שמתה בחודש שעבר בגיל 96, ושל חבר הכנסת לשעבר יצחק ארצי, שהיו ניצולי שואה. היא שירתה בגלי צה"ל ובהמשך השלימה תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון, "כובע זכוכית", שראה אור ב-1985 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, היה מראשוני ספרי הפרוזה בישראל שעסק בדור השני לניצולי השואה. הספר זכה לביקורות משבחות, תורגם לכמה שפות ואף קיבל פרס מטעם מכון "משואה" בקיבוץ תל יצחק. "ליצירת אמנות, לספר, לסרט, להצגה, יש כוח לדחוף את הזיכרון במעלה הזמן מאוד מאוד רחוק", אמרה סמל בראיון ל"מעריב" בחודש ינואר, "יש להם כוח להגיע אל לבו של אדם שלא מכיר את הסיפור שלך ולגעת בנפשו יותר מכל מסמך. כולנו נשאי זיכרון וזה תקף לכל מקום שאנחנו מגיעים אליו".

ספר נוסף פרי עטה של סמל, "לעוף מכאן", שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות – ספרי חמד", מתאר את מסעו של עולה מתוניסיה. הרומן עובד ב-2010 לאופרה שהועלתה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, בבימויה של יעלי רונן ובהלחנת אלה מילך־שריף. גם ספרה "צחוק של עכברוש", בהוצאת "ידיעות אחרונות", העוסק בילדה יהודיה שמסתתרת אצל איכרים פולנים בזמן מלחמת העולם השנייה, עובד לאופרה שהועלתה ב-2005 בקאמרי ובשיתוף התזמורת הקאמרית הישראלית, ללחנים של מילך־שריף ובבימויו של עודד קוטלר. "ביצוע מצוין הוציא קהל נפעם מן האולם", כתב אז מבקר המוזיקה הקלאסית של "הארץ", נעם בן זאב. ההצגה הועלתה במספר מדינות באירופה והרומן אף עובד לסרט קולנוע. את ההצגה "ילדת הפעמון" עיבדה סמל לספר שיצא לאור לאחר ירידת ההצגה.

ב-1996 זכתה סמל בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ספרה "איך מתחילים אהבה", שיצא ב-2005 בהוצאת "ידיעות אחרונות — ספרי חמד", נבחר ב-2010 לאחד מספרי הנוער הטובים שפורסמו בגרמניה. ספרה "ראש עקום", שיצא לאור ב"זמורה ביתן" ב-2012, עסק באם ובבתה המנסות לשרוד את המלחמה בכפר באיטליה וזכה אף הוא לתשבחות. "סמל נוגעת בפצע קולקטיבי של אובדן והקרבה, ובעברית שכולה עונג מוסיפה נדבך חשוב ליצירתה", כתבה רבקה קרן במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" על הספר. "'ראש עקום' מהדהד בלב כסיפור מיוחד שנע בין ייאוש לחמלה, ועל אף היעדר הנחמה הוא נוטע בנו הרגשה של המשכיות", הוסיפה.

נאוה סמל. ב-1996 זכתה סמל בפרס ראש הממשלה לסופרים עברייםצילום: דודו בכר

לצד עיסוקה בפרוזה, כתבה סמל תסריטים — בין השאר לדרמת הטלוויזיה "דבר על מקום הימצאם" שביים יהלי ברגמן בערוץ הראשון. סמל כתבה גם את המחזות "הילד מאחורי העיניים", "אחת זקנה", אותו כתבה עבור השחקנית ג'טה לוקה ב-1982, ו"בחזרה לאישראל" על בסיס ספרה "אישראל", שעלה בתיאטרונטו בהשתתפות דביר בנדק ובבימוי אלדד זיו, וכן ב"אנסמבל עיתים" בהשתתפות חן גרטי וגיל קופטש ובבימוי אורלי רביניאן. בתיאטרון הלאומי הבימה מתוכנן לעלות בעונה זו מחזה חדש שלה.

סמל גם תרגמה מחזות רבים, בהם "רוז" ו"משיח" מאת מרטין שרמן, "זינגר" מאת פיטר פלאנרי ו"רישיון לחיים" מאת רון אלישע, המוצג בימים אלה בקאמרי בבימויו של רועי הורוביץ. סמל עסקה גם בכתיבת שירה ופרסמה שני קבצי שירה לילדים: "ישן הוא ער במקום אחר" ו"האומץ לפחד". לצד קריירת הכתיבה הענפה שלה היא כיהנה כחברת הנהלה בקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, במועצה הציבורית של "יד ושם", בוועד המנהל של מכון "משואה" ובקרן הרווחה למען ניצולי השואה. ב-2009 ראה אור "חתונה אוסטרלית", ספרה האוטוביוגרפי, בהוצאת עם עובד.

במאי האחרון התגלה אצל סמל גידול סרטני בשלפוחית השתן. חודשים ספורים אחר כך, בקיץ, יצא לאור ספרה "פאני וגבריאל" שבו גוללה את סיפורם של סבה וסבתה. באוגוסט עלתה בבכורה בצוותא בתל אביב "גונבי הנשיקות", הצגה מוזיקלית לילדים בבימויו של עודד קוטלר ובה שירים שכתבה סמל, שזכו ללחנים של משה זורמן. "אני אופטימית", אמרה בתחילת אוגוסט בראיון ל"ידיעות אחרונות", "יש לי פחדים, כמו לכל חולה סרטן אחר, אני לא אסתיר. אבל אני מאוד רוצה לתת רוח גבית לגוף ולהיאחז בכוח הרוח, כדי שלא אגרף לגמרי בכשלי הגוף". באותו ראיון היא הוסיפה: "אני לא רוצה להיות מרירה ולא רוצה להרגיש שנעשה לי איזה עוול. אני רוצה להיות אופטימית ואני פייטרית. אמרתי לכולם שהשנה אני לא יכולה לנסוע לחו"ל, אז מי שנוסע עושה לי טיול קטן, מצלם לי אוכל, פרחים, אגם. כל הטלפון שלי מלא בטיולים".

לאחר מותה, כתב בנה אייר בפייסבוק: "היית לי חברתי הטובה ביותר. בכיתי השבוע כמו שלא חשבתי שאפשר. כל פעם נגמרו הדמעות ואז הגיעו עוד. היינו איתך באש ובמים, כמו שהבטחנו. שלשום בלילה, כבר רכנתי על מיטתך, והנה אני מלטף את הבטן שלך, את הרחם ממנו יצאתי. ראיתי בעינייך את השתקפות המוות".

השחקנית אודיה קורן, שמשתתפת בהצגה "רישיון לחיים" לפי מחזה של רון אלישע שסמל תרגמה ועיבדה לתיאטרון הקאמרי, שעוסק באם ניצולת שואה ובתה, אמרה כי היתה ביניהן אהבה גדולה. "מעבר לתבונה שלה ולטוב ליבה הרב, נאווה היתה אשה באמת יוצאת דופן. היא היתה אדם נורא חיובי. אינטליגנטית, אבל לא קיטשית... היא היתה הקול של הדור שלי. מאוד חיברה בינינו ההיסטוריה המשותפת שלנו כדור שני. נאווה לקחה את זה כשליחות והאמינה שעליה מוטלת האחריות להמשיך את הזיכרון, כי עוד מעט לא יהיה את מי לשאול. אחת הסיבות העיקריות מתוך מיליון להצטער על לכתה בגיל צעיר היא שלא יהיה לה תחליף. היא היתה מובילת דרך בהנצחה של השואה דרך החוויות של הדור השני בלי לייפות, בלי להתרפק" 

הבמאי רועי הורוביץ עבד עם סמל בשלוש הפקות תיאטרון, שתיים מהן לאחרונה — "סבתא חבל על הזמן", הצגת יחיד של ליא קניג בתיאטרון ארצי לנוער ו"רישיון לחיים". הוא מעיד כי הוא מכיר את סמל עוד מהימים שהיה "ילד שהסתובב לה ולנעם בין הרגליים" בתיאטרון חיפה, וכי שמרו על קשר מאז. "היו לה שתי תכונות בולטות שאני יכול לחשוב עליהן. הראשונה היא פרופורציות נורא בריאות. היה בה משהו שפוי ורגוע מאוד בטראסק הזה של כולנו. השנייה היא חוש הומור נורא מפתיע". הורוביץ התייחס גם לתרומתה הגדולה של סמל למפעל זיכרון השואה והרחבתו. "היא היתה בין הראשונים שהתעסקו בדור השני לשואה ובספרות שואה בכלל. היא אפילו הביאה את זה אפילו לאו"ם. היא היתה מאוד מחויבת לנושא הזה. גם האופרה שהיא עשתה עם יעל רונן ואלה שריף, 'לעוף מכאן', על ניצול שואה מתוניסיה — היא רצתה כל הזמן להרחיב את העניין של הזיכרון, גם ליהודי ארצות המזרח, גם לדור שני ושלישי".

קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, סיפרה כי הכירה את סמל שנים רבות. "היא היתה אדם רחב אופקים, שקודם לכל טוב לב ופרגון לאחרים עם פתיחות עצומה ואנרגיות עצומות. כשהיא היתה עולה על במה, היא היתה מדברת עם עיניים בוהקות והיה נשפך ממנה כזה עושר של מלים, עושר ספרותי". אביטל נזכרה בכנס שבו השתתפה בנושא "עיצוב זיכרון השואה" לפני כשנתיים. "נאווה הגיעה בלי שום מלה כתובה, מלווה כמו תמיד עם אמא שלה. והיא פשוט עלתה לבמה ומה שיצא ממנה היה נאום כל כך חכם, כל כך אישי, וכל כך מובנה ועם שפה עשירה".

המנצח איתן שמייסר, שניצח על האופרה "לעוף מכאן" בתיאטרון הקאמרי, כתב: "הכרתי אשה אותנטית, סקרנית, אוהבת אדם ושנונה שכל כך בנקל היה אפשר לזהות את קולה ואישיותה בכתיבה שלה. נאווה — מקווה שממקום הימצאך תוכלי לראות בנו דברים שלא היה ניתן ללמוד כאן מלמטה. קולך ואישיותך יחסרו כאן מאוד מאוד". ל"הארץ" סיפר, על הקדשה שכתבה לו בספרה "ראש עקום" ש"כל כך מבטאת את אישיותה": "לחיי המוזיקה! לחיי האמנות! לחיי המקום הכואב שממנו בוקעת האמנות — על אף ולמרות!".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ