שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האי בר המזל של האהבה

הציור "רינאלדו וארמידה" של אנתוני ואן דייק משנת 1628 הגיע לאנגליה בתזמון מושלם

יונתן הירשפלד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יונתן הירשפלד

האלכסון הנפלא, המתחיל בבוהק גופה של בת הים העולה מן המים ומסתיים בכתף הצחורה, בצווארה הברבורי ופניה הענוגות של המכשפה ארמידה, נועד להטעות אותנו. אין כאן תנופה אלא קיפאון.

כמו ברונהילדה בטבעת האש שלה, גם שני האוהבים, בכחול מכסיף וקר, כלואים במעגל הבוער של הבד האדום הלוהט ממעל, היד המושטת, המלאכונים המופזים והבד הנוסף הזהוב המכסה את רגליו של רינאלדו מתחת. שהרי זהו נושא הציור: רינאלדו המכושף כלוא בתשוקתו הארוטית המשתקת לארמידה, מתנתק מהעולם וממשימתו כלוחם במסע־הצלב. האהבה מופיעה כאן כמחבלת במלחמה. האהבה היא אי בר־מזל חמים ומסוגר באוקיינוס של אימה. האהבה היא הטרוטופיה, שום־מקום, מפלט מהמציאות, שיכרון, חלום, כישוף. האהבה, בפרפרזה על שורה ידוע של אלתרמן, בעולם שותת שקיעות של פטל אלמה את הזוג הזה לאלומות.

העלילה הזאת, אנקדוטה מתוך האפוס "ירושלים המשוחררת" מאת טורקווטו טאסו (1544-1595) היא נושא לא נפוץ בתולדות האמנות בכלל וחריג לחלוטין מבחינתו של ואן דייק בן העשרים ותשע שרוב יצירותיו עד לאותו רגע היו דיוקנאות ונושאים כנסייתיים. זהו ציור חריג ביצירתו של ואן דייק גם בשימוש העודף באמצעים רטוריים וסגנוניים, במשיכות המכחול היבשות, עזות מבע, ה"וונציאניות", בצבעי הדמדומים הטיציאניים והתנופה הוורוֹנֶזית של הקומפוזיציה, המתחילה פרוצה אל האופק הזוהר ומסתיימת נבלמת בחשכה עמומה של גזע עץ.

לכן ראוי להרחיב ולתאר את הנסיבות שבעטיין צויר הציור הזה כדי להבין מה באמת אנחנו רואים כאן.

נתחיל מכך שהציור נועד להיות כרטיס הביקור של ואן דייק בחצרו של צ'ארלס הראשון. זה מסביר את המאמץ להדגים וירטואוזיות אבל לא את בחירת הנושא.

אנתוני ואן דייק, רינאלדו וארמידה, 1628
אנתוני ואן דייק, רינאלדו וארמידה, 1628צילום: Baltimore Museum of Art

ובכן כאן אין לנו ברירה אלא לחטוא במעט רכילות. הנישואים של הזוג המלכותי הצעיר, כך מתברר, התחילו ברגל שמאל. הם התחתנו בחוזה, בלי להיפגש, ורק לאחר כמה שבועות נחתה הנרייטה מריה בדובר שבאנגליה. המלכה, נערה מבוהלת אבודה בחצר שאת מנהגיה לא הבינה, הסתגרה מהעולם ומצאה נחמה רק בבנות הפמליה שלה. צ'ארלס עצמו היה זר ומרוחק ולעיתים עוין כלפיה. הוא היה קרוב מאוד לחברו הלורד באקינגהם וחשדן כלפי הפמליה הצרפתית של המלכה.

לבסוף, נדמה שבנוסף לחששות ולאי־הבנות הטבעיות היה בין השניים גם מתח שנבע מאי־התאמה מינית, דבר מובן מאליו בהתחשב בגילה של המלכה שלא היתה אלא נערה, ואופיו של המלך, האופי שיוליך אותו לגרדום אחרי ככלות הכל.

בשלושה באוגוסט 1628 קרה המקרה: קצין שלא קיבל קידום דקר את הלורד באקינגהם והרגו. צ'ארלס הבודד מצא נחמה בחברתה של המלכה והיא, שהתבגרה והבשילה, מצאה בו נפש תאומה. הם התאהבו והשתקעו ב"אי בר־המזל" של אהבתם. כל החצר ריכלה.

קבלת הציור בארמון היתה אירוע חגיגי. המלך ופמלייתו לא יכלו להתיק את עיניהם מהציור. לא היה לאנגליה ולסקז או רמברנדט, וכפי שיכתוב לימים ההיסטוריון האנגלי דייוויד הוורת (Howarth). קבלת "רינאלדו וארמידה" שינתה את ההיסטוריה של הציור האנגלי לנצח. "כרטיס הביקור" עשה את שלו. חותמו של ואן דייק ייראה על הציור האנגלי עד גיינסברו וריינולדס ועד ימינו.

הציור נשלח לארמון בתזמון מושלם, כדי להיות בה בעת השג אמנותי הצייר העולה, רמיזה משועשעת על אהבתם של המלך והמלכה ואמירה פטריוטית אנגלית, שהרי, בריטניה עצמה נתפשה על ידי האנגלים כ"אי בר מזל" (למשל במחזהו של בן ג'ונסון the fortunate isles, שנכתב באותה תקופה ממש). ואולי היה כוחו של ציור זה בזיקה הממזרית שסימן בין חיים מיניים בארמון — לשלום בממלכה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ