בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ולדימיר גוסינסקי שמונה שנים לאחר שברח מרוסיה: "אם פוטין היה מזמין אותי - הייתי חוזר"

ולדימיר גוסינסקי, אוליגרך בגלות, רוצה לחזור למקום שבו צמח למעמד של איל מדיה והון ■ גם בישראל הוא מרגיש רוסי ותומך נלהב בכל מי שעלה מרוסיה ■ אחרי שנפרד ממשפחת נמרודי ומההשקעה ב"מעריב" בהפסד של יותר מ-50 מיליון דולר, גוסינסקי בטוח שאם היה בעל השליטה - העיתון היה רווחי

תגובות

מפריע לך שמכנים אותך אוליגרך? "שמי הוא ולדימיר. זה לא נכון שאני אוליגרך, ולא רק לגבי. אבל באמת - זה לא מפריע לי".

למה אתה חושב שמתכוונים כשמכנים מישהו בשם הזה?

"כל אחד מתכוון לדבר אחר. רוב האנשים חושבים שזו מלת גנאי. גם אני חושב ככה. אוליגרכים הם אנשים שיש להם מעורבות בשלטון בעזרת הכסף. אני חושב שהחיבור הזה שגוי".

בשנה האחרונה עבר עולמו של ולדימיר גוסינסקי שינוי עמוק. במאי 2008 הסתיימה כהונתו של ולדימיר פוטין כנשיא רוסיה. עלייתו לשלטון שמונה שנים קודם לכן ציינה את סיומו של עשור שבו גוסינסקי וקבוצה קטנה של אנשי עסקים, רבים מהם יהודים, לא רק שלטו בכלכלת רוסיה - כי אם היו מעורבים מאוד בניהול ענייני המדינה.

קודמו של פוטין בתפקיד, בוריס ילצין, היה נוח להם ונזקק להם יותר. אבל עבור פוטין הם היו סדין אדום. וכך, בתוך שנתיים-שלוש פוטין הרחיק אותם, את כולם. אחד מהם נשלח לכלא והשאר ברחו. למזלו, גוסינסקי היה בקבוצה השנייה.

חצי שנה לאחר מכן, ואחרי כמה שנים של מריבות - כולל פנייה לבתי משפט, גוסינסקי מכר את המניות שהיו לו ב"מעריב" ונפרד ממשפחת נמרודי. ההשקעה ב"מעריב" הסבה לו הפסד כספי גדול, שאותו הוא מעריך ב-50 מיליון דולר. אבל מעבר לכך, היציאה מ"מעריב" ניתקה אותו מאחד מאמצעי התקשורת הגדולים בישראל ומהמעמד השמור בדרך כלל לבעליהם של עיתונים.

אירועים נוספים בזירה הישראלית לא היו קשורים לגוסינסקי בצורה ישירה, אבל בהחלט השפיעו עליו: בריחתו של ארקדי גאידמק בסוף 2008 והיחלשותו הניכרת של לב לבייב בגלל קשייו העסקיים. שני האירועים האלה יצרו ואקום בהנהגה הרוסית-ישראלית. עבור גוסינסקי, שכבר נפל וקם פעמים רבות בחייו העסקיים והציבוריים, השינויים האלה עשויים לסמן את תחילתה של תקופה חדשה - אולי כזו שתראה את חזרתו לרוסיה.

"אחרי שהלכת מכות - אין צורך שתנופף באגרופים"

ב-1998, כשהשקיע ב"מעריב", היה גוסינסקי בן 45. היה זה ארבע שנים לאחר שהגיע לישראל בפעם הראשונה. הוא כבר היה איש עשיר. את הונו הראשוני יצר באמצעות כמה יוזמות עסקיות עוד בשנות שלטונו האחרונות של ליאוניד ברז'נייב, וביתר שאת כשמיכאיל גורבצ'וב ניווט את רוסיה הסובייטית לפתיחות גדולה יותר.

בהמשך הוא חיזק את הונו בפרויקטים לשיקום מבנים במוסקווה ובהקמת חברת החזקות בנקאית וחברת החזקות מדיה, מדיה מוסט, שבבעלותה היתה תחנת הטלוויזיה העצמאית הראשונה ברוסיה, NTV.

רכישת המניות ב"מעריב" לא היתה ההשקעה הגדולה הראשונה שביצע בישראל - קדמה לה הרכישה, בספטמבר 1997, של 10% ממניות חברת הכבלים מת"ב מידי אחד ממייסדיה, חנניה גיבשטיין, תמורת 24.5 מיליון דולר.

אם ההשקעה במת"ב חשפה אותו לכמה אנשי עסקים, רכישת המניות ב"מעריב" הפכה את שמו בין לילה למוכר בקרב ישראלים רבים. "מעריב" היה אז הרבה יותר גדול ויציב מכפי שהוא כיום. הוא היה העיתון השני בגודלו בישראל, וראה את עצמו כמתמודד על כתר ההובלה מול "ידיעות אחרונות".

ההשקעה ב"מעריב" לא חשפה את גוסינסקי רק לשוק העיתונות הכתובה, אלא גם לשוק הטלוויזיה: העיתון היה אז בעל מניות בטלעד, שהיתה אחת משלוש הזכייניות של ערוץ 2, וגם בעל מניות במת"ב.

העסקה בוצעה במאי 1998. גוסינסקי הזרים ל"מעריב" 85 מיליון דולר וקיבל רבע ממניות העיתון. העסקה שיקפה לעיתון שווי של 340 מיליון דולר. מכיוון שהשווי הזה היה יותר מכפול משווי השוק של העיתון באותה עת, המחיר שגוסינסקי שילם עבור המניות נראה גבוה מדי.

המחיר אכן היה גבוה. ברבעון השלישי של 2001 נכנס "מעריב" לתקופה של הפסדים רבעוניים רצופים, הנמשכת עד היום. עד הרבעון השני של 2008, כלומר עשר שנים בדיוק לאחר ההשקעה, הפסיד "מעריב" את כל מה שגוסינסקי השקיע בו - 85 מיליון דולר. עד שגוסינסקי יצא מההשקעה בסוף 2008, הפסיד העיתון 20 מיליון דולר נוספים.

למעשה, אחרי ההשקעה, לא היתה אף נקודת זמן שבה שווי השוק של "מעריב" עלה על השווי שלפיו גוסינסקי ביצע את העסקה, אם כי במארס 2000, רגע לפני התפוצצות בועת הטכנולוגיה, הוא התקרב אליו.

מה אתה זוכר מהביקור הראשון שלך בישראל?

"הרגשתי מחובר מאוד למדינה, כי כמו כל יהודי יש לי שני לבבות: אחד למדינה שבה נולדתי, והשני לישראל. לפני שבאתי, היה לי דימוי נהדר על המדינה, אבל התאכזבתי כי גיליתי מדינה סוציאליסטית - מדינה שמערבת סוציאליזם וביורוקרטיה. זה היה מוזר. זה היה ביקור ראשון מאוד רגשי מבחינתי. מי שנולד פה לא יוכל להבין זאת. זאת נהפכה למדינה שלי".

מה גרם לך להשקיע במת"ב?

"המניע שלי היה ספקולטיבי".

ומדוע השקעת ב"מעריב"?

"באתי לעיתון כי רציתי לעזור לו להיות רווחי ומצליח. לא באתי לעיתון כדי לשחק תפקיד פוליטי בישראל".

בוא נדבר על המחיר ששילמת. באמת חשבת שתרוויח?

"בהחלט חשבתי שתהיה לי תשואה חיובית. אם מדיה לא רווחית - היא הרי לא תוכל להתקיים".

אתה פועל בעסקי התקשורת כבר יותר מ-15 שנה. האם הפסדת אי פעם בהשקעות מדיה?

"לא הפסדתי בהשקעות המדיה שלי מעולם, רק בזו".

כשחתמת על העסקה, עם מי חשבת שאתה כורת ברית - עם יעקב נמרודי או עם עופר נמרודי?

"חשבתי שאני עושה עסקה עם יעקב. אני עדיין מכבד אותו מאוד".

מתי פגשת אותו באחרונה?

"נפגשתי אתו כשחתמנו על ההסכם למכירת 'מעריב' בסוף 2008, ולפני זה נפגשנו גם ביום הולדתו ה-80".

עופר נמרודי היה עבריין מורשע עוד לפני שהשקעת ב"מעריב". ייחסת לזה משקל בהחלטתך?

"לא, לא הפריע לי שעופר כבר היה מורשע. תראה, אני אגיד משהו שיכול להישמע ציני: את הקוראים לא מעניין מי הבעלים. גם למי ששותה בירה חשובה איכות הבירה ולא המוניטין של הבעלים. אם זה עיתון מעניין, יקראו אותו".

בהמשך השותפות ביניכם עופר ספג הרשעות נוספות - וגם יעקב הורשע. זה לא הפתיע אותך?

"אני לא יודע. זה היה תהליך ארוך. אני מכבד מאוד את מערכת המשפט הישראלית ולא הייתי מתווכח על כך. מעבר לכך, החיים מסובכים. מכיוון שהם היו השותפים שלי, לא הייתי רוצה להגיב. ברוסית אומרים 'אחרי שהלכת מכות - אין צורך שתנופף באגרופים'. אז החלטתי לא לעשות דבר".

מתי הבנת שלא תרוויח מעסקת "מעריב"?

"לפני הרבה שנים. בערך ב-2003".

ומה עשית?

"ניסיתי להשביח את ההשקעה. נהפכתי למעורב יותר בביזנס. הבאתי ל'מעריב' את כריס רינו, שעובד אתי. כריס הוא איש של מספרים - אחד מאנשי הכספים הטובים ביותר שיש בתחום המדיה. הוא חסר דמיון - הוא מסתכל על המספרים ואומר מיד אם אפשר להרוויח או לא. והוא אמר שהמספרים לא טובים".

איך רצית לשפר את המספרים?

"נפגשתי עם העובדים ועם ההנהלה, ואמרתי להם שאנחנו חייבים לחתוך חצי ממספר העיתונאים - ולהעלות את השכר לנשארים. היה שם מצב אבסורדי - עבדו שם עיתונאים שכתבו שני מאמרים בחודש וקיבלו משכורת. אמרתי את זה בכל המפגשים - עם המערכת, עם מועצת המנהלים. העיתונאים ב'מעריב' לא אהבו אותי".

מה היה צריך לשנות בניהול של "מעריב" כדי שיחזור להיות רווחי?

"ל'מעריב' לא היתה מטרה להתמקד בה. זה מה שהיה חסר".

ואיך הגיבה ההנהלה להצעות שלך?

"לא קיבלו את מה שאמרתי. כלומר קיבלו, אבל גררו רגליים. צריך להבין: אני הייתי מיעוט ולא רוב. זו היתה הפעם הראשונה שבה הייתי מיעוט. אם הייתי בעל השליטה, 'מעריב' היה רווחי - תאמין לי. ייתכן שהעיתון היה גרוע - אבל אין ספק שהיה רווחי. אני עדיין חושב ש'מעריב' יכול להיות רווחי, כמו כל עיתון. אם עיתון אינו רווחי - מדוע להמשיך להדפיס אותו?"

ומה צריך לעשות עכשיו כדי להבריא את העיתון?

"אני לא רוצה לומר מה אפשר לעשות. אחרי הקרב אין מה לדבר".

כמה זמן ניסית לצאת מההשקעה בעיתון?

"הרבה זמן".

כמה הפסדת בהשקעה?

"הרבה. מעל 50 מיליון דולר".

פגשת ב"מעריב" תרבות ניהול שונה מזאת שאתה מכיר?

"תראה, ברוסיה אסור לשקר לשותפים".

משפחת נמרודי שיקרה לך?

"לא הייתי אומר שהם שיקרו. היו יותר מדי פרשנויות שונות".

חשבת שיכולת לסמוך עליהם וטעית?

"לא, לא חושב שהייתי אומר את זה. אם אני עושה טעות - זו אשמתי".

"לא צריך לקבור את המת לפני שהוא מת"

גוסינסקי לא מתגורר בישראל דרך קבע, אבל הוא מבלה כאן חלק ניכר מזמנו. בנו הבכור, איליה, התחתן עם ישראלית, אך השניים מתגוררים כעת בניו יורק. הוא מעורה היטב בכלכלה המקומית, אולי יותר מכפי שהוא מוכן להודות.

יחסיו עם אנשי עסקים ממוצא רוסי טעונים. את לב לבייב הוא מכיר שנים רבות. הם לא פועלים באותם ענפים, ולכן האפשרות למחלוקות ביניהם מצומצמת. אבל הם התנגשו לפחות פעם אחת: כאשר לבייב הקים ברוסיה ארגון יהודי תחת מטריית חב"ד, שהתחרה בקונגרס היהודי הרוסי שגוסינסקי הקים עוד ב-1996.

גוסינסקי נזהר מאוד בכבודו של לבייב, ויחסו לארקדי גאידמק מרוחק וביקורתי יותר. הוא לא ראה בעין יפה את האפשרות שגאידמק ירכוש את השליטה ב"מעריב" מידי משפחת נמרודי, בסוף 2007.

מה יחסיך עם לבייב וגאידמק?

"אין לי יחסים עסקיים אתם".

תהיה שמח לפגוש אותם?

"כן, אבל אני לא מעורב בעסקים שלהם".

כמה זמן אתה מכיר את לבייב?

"הרבה שנים. אני מכיר אותו זמן ארוך יותר מאשר את גאידמק. לבייב הוא אחד מאנשי העסקים המוכשרים ביותר שאני מכיר. הוא מאוד נבון. הוא בנה את עצמו מאפס. הוא התחיל למכור החזקות לפני שהמשבר התחיל. חוץ מזה, הוא יהודי שהגיע מרוסיה הסובייטית, והוא חלק מהקהילה דוברת הרוסית בישראל ולכן חשוב לי - ולכל הקהילה הזאת - שהוא יצליח".

אתה מעודכן בקשיים שעוברים עליו?

"אני קורא על הקשיים שלו. אני לא רק חושב שהוא ישרוד, אני רוצה שיהיה מוביל".

ובקשיים של גאידמק?

"אני לא מכיר אותו. נפגשתי אתו אולי פעמיים, אולי שלוש-ארבע פעמים. היו לו שאיפות פוליטיות - וללבייב לא".

שניהם התבלטו מאוד כדמויות מובילות בישראל מקרב בני העלייה הרוסית. אתה מרגיש שהנסיגה שלהם יוצרת ואקום שיכול להיות הזדמנות עבורך?

"ברוסית יש פתגם: 'לא צריך לקבור את המת לפני שהוא מת'. לבייב לא ייעלם. הוא ימשיך להתקיים ואני רוצה שהוא יצליח. גאידמק מעולם לא היה מעורב פה בישראל בעסקים גדולים".

זה נכון שללבייב יש קשרים טובים בממשל הרוסי הנוכחי - ממשל שאתה לא בקשרים טובים אתו?

"זה נכון, יש לו קשרים. אני לא יודע עם מי יש לו קשרים, אבל הקשרים שלו מצוינים".

איך היית מציע לו להתמודד עם החובות שלו לבנקים ולבעלי האג"ח?

"הייתי מציע לו לנסות לממן מחדש".

הוא צריך לוותר על השליטה באפריקה ישראל?

"שאלה טובה. אם איש עסקים איבד את יכולתו להחזיר חוב - הוא חייב לוותר על המניות שלו. לגבי מעורבות המדינה - אני תומך מאוד בעמדה שהמדינה לא צריכה להיות מעורבת, אבל מדי פעם זה יכול להיות אפשרי".

לבייב כבר הודיע שלא יצליח, כנראה, לעמוד בכל החובות שלו. מה עליו לעשות?

"או שיישא וייתן עם הבנקים - או שיפסיד את השליטה. הוא צריך ללכת לבנקים, לדפוק על הדלת ולהגיד להם: 'עכשיו אתם בעלי הבית ולא אני'. ואז צריך לעשות עסקה - לפרק את אפריקה ישראל או לתת לו להמשיך לנהל את העסק. הבנק יכול לסלק את לבייב או להשאיר אותו".

הוא כמובן לא איש העסקים היחיד שנתקל בבעיות. גם למשפחת עופר יש את הבעיות שלה.

"אני לא מבין בעסקים של משפחת עופר. אני לא יכול להגיב. אני לא יודע".

אתה מכיר אותם?

"פגשתי אותם, אבל אני לא יכול להגיד שהם חברים שלי".

מה היית עושה לו היו עושים עליך סרט כמו שעשו עליהם?

"אני איש מדיה ואני מבין דבר אחד - מדיה אינה גוף ידידותי לכל אחד ואנשים אוהבים חדשות רעות. הרבה פעמים המדיה אומרת עלי דברים רעים, אבל אם המדיה אומרת את האמת, תמיד יתמכו בה. אם המדיה תקפה אותך על בסיס עובדות, אין לך מה לעשות. אני תמיד אומר לעיתונאים שלי: אם תגידו את האמת, נתמוך בכם בכל דרך אפשרית. אם לא תגידו את האמת, יש לכם בעיה חמורה".

מה חשבת על ההשקעה של נוחי דנקנר בקרדיט סוויס?

"הוא פשוט בחור בר מזל. אבל זה היה הימור - הימור גדול. יש אנשים שהולכים לקזינו ומנצחים פתאום. לפעמים יש חלון קטן של הזדמנות להמר ולהרוויח".

מיהם חמשת אנשי העסקים הכי קרובים אליך בישראל?

"יש לי הרבה חברים. מדי שנה אני כאן כמה חודשים".

איך הקשרים שלך עם איש העסקים עמיקם כהן?

"עמיקם כהן הוא חבר קרוב. יש לנו קשרים מצוינים".

יש דמיון בין האליטה העסקית הישראלית ויחסיה עם השלטון כאן לבין האליטה העסקית הרוסית ויחסיה עם הממשל שם?

"כן ולא. עד לפני 25 שנה היתה ישראל מדינה סוציאליסטית. המדינה שלטה בחלק ניכר מהסקטור העסקי. גם ברוסיה זה היה ככה פעם. כיום ישראל היא מדינה נקייה לחלוטין. אין שחיתות. המערכת מאוד נקייה. תאמין לי - אני יודע מה אני אומר לך. לאנשי עסקים כאן אין השפעה על הפוליטיקה כמו במדינות אחרות. ואני לא מדבר רק על רוסיה, שם בוודאי יש השפעה.

"מה שדומה בין שתי המדינות הוא ההחזקות הגדולות וריכוז ההחזקות. זה לא טוב לכלכלה ולא טוב למדינה. זו אותה מחלה כמו שהמדינה היתה סוציאליסטית".

אתה הרי אזרח ישראלי. למי הצבעת בבחירות האחרונות?

"לליברמן".

מדוע הצבעת עבורו?

"הוא חלק מהקהילה דוברת הרוסית בישראל, וגם אני, ולכן הצבעתי עבורו - לא רק מפני שהוא חבר שלי".

הוא עושה עבודה טובה כשר חוץ?

"אני לא יודע אם הוא שר טוב או לא - זה לא העניין שלי. מאוד חשוב לישראלים ממוצא רוסי לקבל את הביטחון שאחד מהם יכול להגיע לעמדה כזו".

נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, מקבל הרבה מחמאות ברחבי העולם. גם אתה חושב שהוא מנהל את המדיניות המוניטרית בצורה מוצלחת?

"אני מסכים לחלוטין. הוא אחת הבחירות הטובות ביותר שמדינת ישראל עשתה - ולא מכיוון שהוא אמריקאי. הוא מאוד ברור. מדינת ישראל קטנה מאוד, ולכן כשאתה לוקח מישהו מחוץ לממסד, זה מצליח. התרבות שלו אחרת. הוא לא מעורב באינטרסים עסקיים כאן - זה מאוד חשוב. הוא לא מהממסד. גם הנגידים הקודמים היו טובים, אבל הוא אחד הדברים הכי טובים בישראל".

מה חשבת על פרשיות השחיתות של אהוד אולמרט?

"זה מסובך. אני מאוד מכבד אותו ומכיר אותו הרבה שנים, אבל אני לא יכול להגיב על הליכים משפטיים בעת שהם מתנהלים. מה שאני יכול לומר הוא שאיש אינו חסין מפני חקירה, אבל אני מתנגד לשימוש בעיתונות ככלי להפעלת לחץ על פוליטיקאים או על אנשי עסקים. אם הוא אשם, בית המשפט יקבע את זה - ולא הציבור או המשטרה".

אתה מאמין שהוא נקי?

"אני רוצה שהוא יהיה נקי. אני מקווה, אבל זו לא ההחלטה שלי".

החברות עם לוז’קוב והמיליון הראשון

גוסינסקי, שחגג לפני יומיים את יום הולדתו ה-57, הוא בנם היחיד של אם מהנדסת בחברת הנפט הלאומית הרוסית גזפרום ואב פועל. את חיבתו למדיה ולהבעה אמנותית הוא ירש מאביו, שהיה צייר חובב וצייר לו ציורים רבים כשהיה ילד. חלקם מעטרים את קירות דירתו בתל אביב.

את מזגו החם הוא לא ירש מאף אחד מהם - וגם לא מורשת יהודית. לדבריו, אורח החיים בבית לא היה יהודי ועל יהדותו הוא למד ברחוב, בפרבר עני של מוסקווה, ובדרך הקשה: "לא חגגנו חגים יהודיים בבית. הרגשתי יהודי רק כשהילדים האחרים הציקו לי בגלל יהדותי וכשהלכתי אתם מכות ברחוב. לולא הייתי ברחוב לא הייתי יודע שאני יהודי".

לדבריו, משפחת אמו סבלה רבות מהטיהורים הפוליטיים של סטאלין, שמת כשגוסינסקי היה בן חצי שנה, ורבים מבני משפחת אביו נספו בשואה. האחרים, הוא אומר, נשלחו להילחם בשורות הצבא האדום נגד הנאצים.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, רצה גוסינסקי להמשיך וללמוד את המקצוע שאהב - פיסיקה. הוא ניסה להתקבל לשני מוסדות אקדמיים שלימדו פיסיקה, אבל נדחה: "באותו זמן יהודים לא היו יכולים להתקבל ללימודים בבית הספר הזה".

בהמשך הצליח גוסינסקי להפוך את יהדותו ממקור לאפליה למקור של עוצמה פוליטית ולמגן מפני כוחה של המערכת הפוליטית נגדו.

לאחר שלא הצליח להתקבל ללימודי פיסיקה, החליט גוסינסקי לנסות את מזלו במוסד שבו למדה אמו: אוניברסיטת מוסקווה לנפט ולגז על שם גובקין. הוא לא סיים את הלימודים שם: "הייתי סטודנט גרוע - שיחקתי קלפים, הסתובבתי הרבה עם נשים ושתיתי".

לאחר כישלון הלימודים בגובקין, גוסינסקי נשלח לצבא, שבו שירת ב-1973-1975 כסמל במערך ההגנה הכימית. הוא ניסה למצוא עבודה באוקראינה, שבה שירת חלק מהזמן, אבל לבסוף חזר לעיר הולדתו מוסקווה, ושב לספסל הלימודים.

המקצוע שבו בחר לא היה קרוב בשום צורה לאהבתו המקורית ולא למקצוע שהתחיל ללמוד כמה שנים קודם לכן. חבר שיכנע אותו ללמוד בימוי תיאטרון. שם הוא מצא בית: "אהבתי את הלימודים. זאת היתה הנאה גדולה, אם כי הלימודים היו קשים".

על פי עדותו שלו, גם שם הוא לא מצא את ייעודו: "לא אהבתי לעבוד בזה. ניסיתי, אבל לא מספיק. הייתי נשוי אז לאשתי הראשונה ובני הבכור היה אז תינוק. הייתי חייב להרוויח כסף".

השנה היתה 1980, ומוסקווה אירחה את האולימפיאדה. הוא התפרנס מבימוי של אירועים שהיו קשורים למשחקים האולימפיים ובמקביל שימש כנהג מונית. מיד לאחר מכן, מצא סוף סוף גוסינסקי, שהיה אז בסוף שנות ה-20 לחייו, את ייעודו בחיים: עסקים.

אלה היו השנים האחרונות לשלטונו של ברז'נייב כמנהיג בריה"מ. הביורוקרטיה הסובייטית היתה אטית, מסורבלת ומושחתת והשווקים השחורים תססו. גוסינסקי הצליח להשתלב בחיים האלה היטב.

המיזם הראשון שלו, שהיה על פי עדותו אחד הקואופרטיבים העסקיים הראשונים בבריה"מ, היה חברה שייצרה סוככים למכוניות. בהמשך הוא הקים קואופרטיב נוסף, "מטאל", שייצר צמידים מחוטי נחושת שגוסינסקי רכש תמורת פרוטות מעודפים של חברת החשמל הרוסית. שני המיזמים האלה העשירו את גוסינסקי, ויצרו אצלו את ההכרה שהוא נולד להיות איש עסקים.

מתחבר לפוליטיקאים

שני המיזמים גם הפגישו אותו עם כמה בריונים ועם תעשיית הפרוטקשן המוסקוואית, אבל הוא התמודד עמם באמצעות הקמת מנגנון נוסף ששירת אותו בהמשך חייו העסקיים: אבטחה אישית. על פי דבריו, מאבטחיו גויסו מהמשטרה הרוסית, אומנו בישראל ונוהלו על ידי עובדי קג"ב לשעבר, שאת שירותיהם שכר.

במיזמים הבאים שלו, שהיו שאפתניים ורווחיים יותר, גוסינסקי היה זקוק לחסותם ולהגנתם של גורמים חזקים הרבה יותר - אנשי השררה של המפלגה הקומוניסטית. אחד מהם היה יורי לוז'קוב, שמכהן כראש העיר מוסקווה מאז 1992. באותה עת, שנות ה-80, הוא שימש כחבר מועצת העיר ובהמשך כבכיר בזרוע התפעולית של העירייה. מכיוון שהיה אחראי על מתן רישיונות להקמת קואופרטיבים בתחומי העיר, העוצמה שהחזיק בידיו היתה גדולה והחשיבות של קשירת קשרים אתו היתה גדולה בהתאם.

מיזם נוסף של גוסינסקי עסק בייצור ובשיווק של מזכרות ודמויות. התקופה היתה סוף שנות ה-80, מיכאיל גורבצ'וב עמד בראש המדינה, בריה"מ החלה להיפתח למערב ולקפיטליזם, והתפישות הסובייטיות החלו להתמוסס. אבל כוחה של הביורוקרטיה הרוסית היה עדיין רב והשחיתות היתה עדיין השפה שבה דיברה - וגוסינסקי הבין אותה.

גוסינסקי הקים חברה שייצרה דמויות קטנות עשויות גבס ומצופות בנחושת: החל במזכרות, עבור בהעתקים של יצירות אמנות וכלה בחיקויים של סמלי מכוניות יוקרה שמוסקוואים רבים שמחו להצמיד לחלק הקדמי של מכסי המנוע של המכוניות שלהם.

בשלב מסוים הבין גוסינסקי שהוא יכול למכור את הדמויות האלה גם בשווקים הבינלאומיים. בבריה"מ של אז זאת היתה בעיה, מכיוון שמשמעות הדבר היתה שהוא יקבל בתמורה מטבע זר - ולצורך כך הוא היה זקוק לאישורים שלטוניים.

על פי ספרו של העיתונאי דיוויד הופמן, "The Oligarchs: Wealth and Power in the New Russia", גוסינסקי הפעיל את אחד מחבריו, שהיה חבר מרכזי במפלגה הקומוניסטית. הוא השיג עבורו את האישור הנחוץ מלא פחות מאשר מי שהיה אז ראש ממשלת רוסיה, ניקולאי ריז'קוב.

עד 1988 כבר הספיק גוסינסקי לעשות את המיליון הראשון שלו. זה היה הזמן הנכון להרחיב את פעילותו הבינלאומית, על ידי קישור בין משקיעים מערביים שניסו לחדור לשוק הרוסי הנפתח לבין המנגנונים המקומיים. הוא הקים קואופרטיב נוסף, Infeks, שייעץ למשקיעים מחוץ לרוסיה כיצד לעשות בה עסקים. הוא סיפק שירותים של מחקרי שוק וסייע להם להתמודד עם הסבך הביורוקרטי המקומי בדרכים שהכיר.

באותה שנה נוצר קשר בין גוסינסקי לבין חברת הייעוץ האמריקאית APCO, המנוהלת על ידי מרג'רי קראוס. גוסינסקי וקראוס בחנו דרכים לשתף פעולה על ידי הקמת חברה משותפת. בעקבות כך, נסע גוסינסקי לארה"ב בפעם הראשונה בחייו.

לאחר שחזר, הודיעו גוסינסקי וקראוס על הקמת מיזם משותף עם מטרה דומה לזו שלשמה הוקמה Infeks: לעזור לבעלי הון מערביים לעשות עסקים ברוסיה. השם שגוסינסקי בחר עבור המיזם היה "מוסט", והוא היה הבסיס הראשוני למה שייהפך מאוחר יותר לאימפריית העסקים שלו.

זמן קצר לאחר הקמת מוסט, קנה גוסינסקי את חלקם של שותפיו, נהפך לבעל המניות היחיד בחברה, והקים במסגרתה את אחד הבנקים הפרטיים הראשונים ברוסיה, מוסט בנק, שצמח בין השאר בזכות חשבונות עיריית מוסקווה שהועברו אליו.

במקביל לפיתוח מוסט, פיתח גוסינסקי את עסקיו המקומיים. ההזדמנות שהוא זיהה היתה השפע העצום של בניינים בבעלות עיריית מוסקווה, שהיו במצב תחזוקתי מדורדר.

על פי ספרו של הופמן, מי שעזר לו לממש את ההזדמנות הזו היה ידידו לוז'קוב, שהיה מודאג מאוד מההיצע המדולדל של דירות ושטחי מסחר בעיר. השניים הגיעו להסכם שלפיו גוסינסקי ישפץ את הבניינים וישאיר בידיו 25%-50% מתמורת המכירה, והיתרה תועבר לעירייה.

בתחילת שנות ה-90 גוסינסקי היה בפסגה. הוא ידע לזהות הזדמנויות וידע כיצד לממש אותן, והתעשר. הוא הכיר היטב את הביורוקרטים, גם בעיריית מוסקווה וגם בממשל הסובייטי. הוא הצליח ליצור קשרים עסקיים טובים עם משקיעים זרים וצבר מטבע זר. ועל כל זה הוא הצליח לשמור מפני מבקשי רעתו.

אבל מתחת לפני השטח החלה האדמה לרעוד. תהליך ההתפרקות של רוסיה הסובייטית החל לצבור תאוצה, והמנגנון שאותו ידע לרתום לטובתו עמד להתפורר. בדיוק אז נכנס גוסינסקי לענף חדש. בהתחלה הענף הזה שימר את כוחו, אבל בהמשך הוא משך אליו הרבה יותר אש ממה שציפה.

באוגוסט 1991, בעת שגורבצ'וב שהה בחופשה בחצי האי קרים, קבוצה של בכירים במפלגה הקומוניסטית, שהתנגדה למדיניותו, תפסה את השלטון. ההפיכה החזיקה מעמד ימים ספורים בלבד, אך היא הביאה לפירוקה של בריה"מ הסובייטית.

עד לסוף אותה שנה רוסיה הישנה נולדה מחדש - ללא הרפובליקות שסיפחה אליה בריה"מ הסובייטית - ואתה נולד גם ראש מדינה חדש: בוריס ילצין, שהיה קודם לכן מנהיג הרפובליקה הרוסית ומיד לאחר מכן מנהיג האומה הרוסית המתחדשת כולה.

כדי להשלים את המעבר ממדינה סובייטית ריכוזית, ומהנהגתה של רפובליקה להנהגתה של מדינה המשתרעת על פני 11 אזורי זמן, היה צריך ילצין תמיכה רחבה ככל האפשר - במיוחד מכיוון שהמעבר הזה נעשה באמצעות הפיכה, שהיתה לעתים אלימה ומסוכנת.

המצב הזה טמן בחובו הזדמנות עבור גוסינסקי ועבור קבוצה של מתעשרים חדשים נוספים, שבהמשך כונו "אוליגרכים". החיבור של גוסינסקי ושל שאר האוליגרכים עם ילצין היה מיידי והחזיק מעמד עד סוף שלטונו, ביום האחרון של המאה ה-20.

גוסינסקי לא מספר הרבה על התקופה שבה ילצין עלה לשלטון, אבל מה שהוא אומר - "ב-1991, כשהיתה המהפכה, המצב היה קשה במוסקווה - ניסינו להגן עליו" - מספק רמז להמשך היחסים בין בעלי הממון לילצין.

1993 היתה שנה קריטית עבור גוסינסקי - ועבור ילצין. בשלהי 1992 החליט גוסינסקי להיכנס לענף חדש. ברוסיה הסובייטית נשלט הענף הזה על ידי הממשלה וסבל מהגבלות רבות, אבל במדינות חופשיות הפעילים בו נהנו מהשפעה כלכלית ופוליטית עצומה. מכיוון שרוסיה החלה אז להיפתח, עבור גוסינסקי היתה זו עוד הזדמנות ליצור לעצמו מנוף. הענף הזה הוא תקשורת.

בספרו מתאר הופמן את החלטתו של גוסינסקי להיכנס לענף בצורה שאינה מותירה מקום רב לדמיון בנוגע למניע שלו. "חילקתי שוחד", מצטט הופמן את גוסינסקי, "אין זה סוד. לחיות ברוסיה, לחיות בבריה"מ ולא לתת שוחד - זה אבסורד. אך ניסיתי לעשות את זה לעתים כמה שיותר נדירות".

והופמן ממשיך: "גוסינסקי תהה אם ישנה דרך להפעיל עוצמה גדולה ושיטתית יותר במקום להיות מעורב בתחרות אינסופית לקנות השפעה. ואז האיר לו האור: עיתון!".

וכך, בפברואר 1993 החל גוסינסקי להוציא לאור עיתון חדש, "סבודניה" ("היום"). הופמן כותב שהתפוצה של "סבודניה" לא היתה גדולה, כ-40 אלף עותקים, ושהוא הופץ במוסקווה בלבד. אבל הוא משך אליו את הכותבים המוכשרים ביותר שמוסקווה היתה יכולה להציע, ועד מהרה נהפך לאמצעי רב השפעה.

"כשהקמתי את העיתון", אמר גוסינסקי להופמן, "עלי לומר את הדברים בדיוק כפי שהם: לא היה בזה כלום מעבר להיותו כלי להפעלת השפעה".

בתחילת אוקטובר 1993 עמד ילצין בפני המבחן המשמעותי הראשון למנהיגותו. מאבקי כוח דירדרו במהירות את יחסיו עם הפרלמנט הרוסי, והוא היה צריך להשתמש בכוח צבאי כדי לדכא את מתנגדיו. העימות הזה גבה עשרות רבות של קורבנות.

גוסינסקי, שלדבריו ניסה להגן על ילצין במהפכה של אוגוסט 1991, עזר לו גם הפעם. באותם ימים ממש גוסינסקי גם ביצע את הצעד המשמעותי ביותר שלו בענף המדיה עד אז: הוא הקים תחנת טלוויזיה, NTV.

בהתחלה, בגלל מגבלת ערוצי שידור, התחנה שידרה שעה אחת ביום. גוסינסקי ידע שכדי שהתחנה תצבור קהל, מפרסמים והשפעה, היא תצטרך לשדר הרבה יותר שעות. הוא שם את עיניו על ערוץ 4 הממלכתי, שכמעט לא היו לו צופים.

בדצמבר 1993, שנתיים לאחר שסייע לילצין בהפיכה של 1991 וחודשיים לאחר שסייע לו פעם נוספת, גוסינסקי קיבל ממנו אישור לשדר על התדר של ערוץ 4 וכך NTV נהפכה לתחנת טלוויזיה לכל דבר ועניין.

בתחילת 1994, שנתיים וחצי לאחר נפילת רוסיה הסובייטית והקמתה מחדש של רוסיה, גוסינסקי היה יכול להביט אחורה בסיפוק: הוא צלח את הטלטלה הזו כשהוא עדיין בעמדת כוח - כלכלית ופוליטית.

אבל במדינה ההפכפכה הזו, זה היה הישג זמני.

תחת גוסינסקי, הקו המערכתי של NTV היה עצמאי וביקורתי מאוד. ובסוף 1994, כשרוסיה נכנסה להרפתקה המלחמתית הראשונה שלה בצ'צ'ניה, היא ספגה מטחי ביקורת מ-NTV, שאפילו ראיינה את מנהיגי המרד הצ'צ'ני.

ילצין ואנשיו לא צמחו בסביבה שהיתה סובלנית לעיתונות מהסוג הזה, והתנהגו בהתאם: "המדיה התחילה לעבוד", אומר גוסינסקי, "התחלנו לבקר את השלטון, ואז ילצין ואני נהפכנו ליריבים. אנשי הביטחון שלו פשטו על המשרד שלי".

הפגישה בדאבוס - גוסינסקי בשיא כוחו הפוליטי

היריבות הזו היתה חריפה מדי מכדי שהשניים יוכלו להמשיך לחיות באותה מדינה, וכך נאלצו גוסינסקי ומשפחתו לעזוב את רוסיה ולעבור לספרד. לאחר כמה חודשים חזר גוסינסקי לרוסיה, אבל ללא משפחתו. זו היתה גם התקופה שבה ביקר בישראל בראשונה.

אחרי שגוסינסקי הורחק מרוסיה, המשיכה NTV לעבוד במתכונת הרגילה. בהמשך היא ריככה מאוד את הביקורת שלה כלפי הנשיא הרוסי, אבל זו לא היתה יוזמתו של ילצין - זו היתה יוזמתו של גוסינסקי, והרקע לכך הוא מה שהיה הניסיון הנועז ביותר של גוסינסקי וחבריו האוליגרכים להשפיע על הפוליטיקה הרוסית.

בשבוע הראשון של פברואר 1996 התקיים בעיירה דאבוס שבשווייץ הכנס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי. שמעון פרס היה שם, ויאסר ערפאת היה שם, והיו שם גם כמה בכירים רוסים: האוליגרכים בוריס ברזובסקי, מיכאיל חודורקובסקי וכן גוסינסקי, לוז'קוב ואנטולי צ'ובאיס, הממונה המודח על ההפרטות בממשלת רוסיה.

היה זה ארבעה חודשים לפני הבחירות הכלליות החופשיות הראשונות ברוסיה. ילצין היה אז הנשיא והוא רצה להיבחר שוב, אבל מצבו היה עגום. בריאותו היתה ירודה, המוניטין שלו בקרב העם הרוסי היו אפסיים והוא הסתגר.

למולו עמד המתמודד הקומוניסטי גנאדי זיוגאנוב, שלא היה רק מלא מרץ וכריזמה, כי אם גם הוביל בסקרים על פני ילצין בהפרש ניכר והיה המועמד המוביל לניצחון בבחירות. "כשהיינו בדאבוס", מספר גוסינסקי, "ברזובסקי כינס ישיבה מיוחדת - ישיבה של אנשי עסקים מובילים. הוא אמר לנו 'יש לנו שתי אפשרויות: או שילצין ינצח - או שהקומוניסטים יחזרו לשלטון".

גוסינסקי וברזובסקי היו אז יריבים: ברזובסקי היה בעלים של תחנת הטלוויזיה ORT, שהתחרתה ב-NTV של גוסינסקי. אבל לנוכח הסכנה המוחשית - והמיידית - שרוסיה תחזור לידיים קומוניסטיות, ושהם וחבריהם יאבדו את כל מה שצברו, הכוחות שדחפו אותם לעבוד יחד היו גדולים יותר.

הם החליטו לשים בצד את יריבותם ולעבוד יחד כדי לגרום לבחירתו של ילצין, או, ליתר דיוק, כדי למנוע מזיוגאנוב הקומוניסט לנצח. תפקידו של גוסינסקי היה לרתום את NTV למאמץ הזה. "בעקבות הישיבה ההיא", אומר גוסינסקי, "התחלנו לתמוך בילצין. זה לא היה סוד. הסיכון היה פשוט גדול מדי".

איך זה נעשה?

"אצלנו זה נעשה על ידי הגברת הביקורת כלפי הקומוניסטים, וכמו כן אחד השותפים שלי התמנה לאחראי על התקשורת במטה הבחירות של ילצין".

היתה הבנה שילצין יגמול לכם על התמיכה?

"שאלה טובה. צריך להבין: אני איש עסקים, אבל לרוע המזל הייתי חבר של הקרמלין רק שנה אחת".

חבריך ציפו לגמול?

"הם ציפו לתמיכה, אבל לא למשהו מיוחד כי הם ממילא היו מנהיגים עסקיים. אי אפשר היה לקדם אותם הרבה".

איך העברתם לילצין את מסר התמיכה?

"לא פנינו אליו ואמרנו לו 'נתמוך בך'. צריך להבין: ילצין באמת חשב שהציבור אוהב אותו. באותו זמן באה אלי בתו של ילצין, טטיאנה, ואמרה לי: 'רק אתה יכול להגיד לו את האמת, כי אתה בכל מקרה אויב שלו והוא לא אוהב אותך, אז אין לך מה להפסיד'.

"נפגשנו אתו כמה אנשים, אבל רק אני ואנטולי צ'ובאיס, שלאחר מכן התמנה ליו"ר מטה הבחירות שלו, אמרנו לו את האמת: שבמצבו כרגע, עם תמיכה של 4% בציבור, אין לו שום סיכוי להיבחר ושצריך לעבוד קשה. כמובן שהוא לא אהב את זה. הוא נעמד ויצא מהחדר בכעס. רק אחר כך הוא השתכנע".

הופמן הקדיש לפרשה הזו פרק שלם, "להציל את בוריס ילצין", ובו הוא מתאר בפירוט רב את הדרך שבה קבוצת האוליגרכים, שחלקם לא היו בדאבוס אבל הסכימו להירתם למשימה, פעלו כדי להשיג אותה.

מעבר לפעולות שכל אחד מהם ביצע בתחום שבו הוא שולט, הזרימה הקבוצה עשרות מיליוני דולרים לקמפיין הבחירות של ילצין - הרבה מעבר למה שהחוק התיר. הכספים מימנו סקרי שוק והדפסה והפצה של עלונים אנטי קומוניסטיים, שמטרתם היתה להפחיד את הבוחרים.

עם זאת, כותב הופמן, תנועת הכסף לא היתה מהאוליגרכים החוצה כי אם להפך, על ידי מנגנון סודי של הנפקת אג"ח ממשלתיות לחברות שבבעלות חברי הקבוצה במחירים מגוחכים, שאחר כך מכרו אותן במחיר מלא בשוק החופשי.

מאמצי הקבוצה נשאו פרי, אם כי בקושי. בסיבוב הבחירות הראשון איש מהמועמדים לא גרף את שיעור הקולות שהיה נחוץ לניצחון. עקב כך התקיים סיבוב בחירות שני - ובו ניצח ילצין.

מה קרה לאחר הבחירות?

"ילצין ואני התחלנו שוב להיות לא ידידותיים".

מה שעוד קרה מיד לאחר הבחירות - והיה דווקא ידידותי - הוא שממשלת רוסיה, באמצעות ענקית הגז שבשליטתה גזפרום, רכשה 30% ממניות NTV. לימים, כניסתה של ממשלת רוסיה לתוך NTV תתברר כקללה שגוסינסקי לא נרפא ממנה.

ב-1996 הקים גוסינסקי את הקונגרס היהודי הרוסי, ונבחר לנשיאו, תפקיד שבו החזיק עד 2001. בשנים הבאות שימש אותו הארגון לא רק כמקור השפעה, אלא גם כסוג של שריון שבו השתמש כשרצה לטעון שהוא נרדף בשל יהדותו.

בשנתיים שלאחר מכן ניהל גוסינסקי את עסקיו בנחת במוסקווה ואף הקים יחד עם "ניוזוויק" שבועון פוליטי רוסי, "איטוגי", והעמיק את השקעותיו בישראל: קודם רכש את המניות במת"ב ובהמשך רכש את המניות ב"מעריב".

הצרה הבאה נחתה על גוסינסקי באוגוסט 1998, כשהבורסה הרוסית קרסה ושלחה את המדינה לתוך מיתון עמוק. עקב כך, תקציבי הפרסום של לקוחות גופי המדיה שבבעלות גוסינסקי קטנו בצורה משמעותית, מה שאיים על המשך קיומם.

העזרה הגיעה שוב מהממשלה הרוסית, כשגזפרום סיפקה ל-NTV ערבות בסך 211 מיליון דולר בגין הלוואה מבנק CSFB. בהמשך, תפחו חובותיו של גוסינסקי לגזפרום לכמעט חצי מיליארד דולר. התלות שלו בה גדלה עוד יותר כשהמירה חלק מההלוואות למניות מדיה מוסט, החברה האם של NTV ושל כל החזקות המדיה שלו.

ולדימיר נגד ולדימיר

ב-31 בדצמבר 1999 הודיע ילצין במפתיע על התפטרותו מהנשיאות. מיד עם ההתפטרות מונה תחתיו, כנשיא בפועל, מי שהיה אז ראש הממשלה - ולדימיר פוטין. שלושה חודשים לאחר מכן ניצח פוטין בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות. בדיעבד היתה זו התפתחות שגוסינסקי וחבריו האוליגרכים לא התאוששו ממנה עד היום.

פוטין שונה מקודמו במובנים רבים. הוא ניווט את רוסיה למעמד חזק ועצמאי הרבה יותר בזירה הבינלאומית, ניסה לשקם את השפעתה של רוסיה על המדינות השכנות ונקט עמדה תחרותית ולעתים אפילו יריבה לזו שמונהגת על ידי ארה"ב. גם המדיניות שלו ביחס לאוליגרכים היתה הפוכה מזו של ילצין - ילצין הסתייע בהם, ופוטין הרחיק אותם ממקורות הכוח הפוליטי והכלכלי.

מבין האוליגרכים, פוטין סימן שלושה במיוחד: ברזובסקי, חודורקובסקי וגוסינסקי - שלושתם יהודים. האימפריה העסקית של ברזובסקי, שנחשב לארכי-אוליגרך, נשענה על שתי החזקות מרכזיות: חברת האנרגיה סיבנפט ותחנת הטלוויזיה ORT. לאחר עלייתו של פוטין לשלטון, גם ברזובסקי הואשם במרמה. בעקבות ההאשמות הוא ברח לבריטניה, שנתנה לו מקלט פוליטי. ברזובסקי משקיע חלק ניכר מזמנו בניסיון לגרום להדחת פוטין, אפילו, כך התבטא, "בכוח".

באוקטובר 2003 עצרו שלטונות רוסיה את חודורקובסקי, שהיה בעל השליטה בענקית הנפט יוקוס ובחברת ההחזקות הבנקאית שהקים, מנאטפ. הוא הואשם במעילה, וכעבור שנה וחצי הורשע ונידון לתשע שנות מאסר. בהמשך הופחת עונשו לשמונה שנים.

הטיפול של פוטין בגוסינסקי התחיל מיד לאחר עלייתו לשלטון. במאי 2000 משטרת המס הרוסית, יחד עם אנשי התביעה הרוסית ומנגנון הביטחון, פשטו על משרדי NTV ומדיה מוסט. חודש לאחר מכן נעצר גוסינסקי בראשונה על ידי שלטונות רוסיה בחשד למרמה, ושהה שלושה ימים בכלא.

גם גוסינסקי הבין את הרמז ועזב את רוסיה. הממשלה הרוסית ניסתה לעצור אותו גם מחוץ לרוסיה - קודם בספרד ומאוחר יותר ביוון, אבל ללא הצלחה. בניגוד לברזובסקי ולחודורקובסקי, גוסינסקי לא נשפט על ידי התביעה הרוסית. תחת זאת, ב-2002 וב-2005 הוא חתם על הסכמים עם גזפרום בנוגע לערבויות שהעניקה לו.

גוסינסקי מוסר מעט מאוד פרטים על ההסכמים האלה, שמדבריו נראה כי חייבו אותו לא רק במישור העסקי כי אם גם במישור יחסיו עם הממשל הרוסי ועם פוטין. הזהירות הזו מורגשת היטב בהתייחסויות שלו למדיה מוסט, לחבריו לשעבר ברוסיה ולפוטין. בנוגע לפוטין, נראה שהתייחסותו של גוסינסקי אליו מעידה על שינוי כיוון.

מה קרה למדיה מוסט?

"בעקבות ההסכמים מדיה מוסט עברה לבעלות גזפרום".

הפסדת את כל ההשקעה שלך במדיה מוסט?

"זה עניין רגיש מאוד. בעקבות ההסכמים שנחתמו אתי, אני לא יכול לדבר על זה. כיום אני יכול רק לומר שאין לי טענות כלפיהם, ולהם אין טענות כלפי. זה נגמר ב-100%. אני חושב שזה היה הוגן".

גוסינסקי נותר בעל הון, והוא עדיין פעיל בענף המדיה. גוסינסקי הוא הבעלים של רשת הטלוויזיה בשפה הרוסית RTVi, המשדרת לקהל דובר רוסית במדינות שונות בעולם, בהן ישראל. ברוסיה ניתן לצרוך את תוכני הרשת רק באמצעות האינטרנט. הרשת קונה חלק מתכניה, וחלק אחר מופק על ידי חברות אחרות בבעלות גוסינסקי. חלק מהעיתונאים המועסקים על ידו כיום הועסקו על ידו בעבר ב-NTV. גוסינסקי הוא גם הבעלים של אתר האינטרנט newsru.com, ושל אתרי המשנה שלו, המתמקדים בחדשות בשפה הרוסית. הרשת כוללת גם אתר המכוון לקהל דוברי הרוסית בישראל, newsru.co.il.

גוסינסקי מחפש הזדמנויות להרחיב את נוכחותו בענף המדיה הישראלי, אך לא מוכן לומר אילו עסקות הוא בוחן. בשנים האחרונות הוא אף החל להתעניין בהשקעות בענף האנרגיה החלופית. הוא ביצע לפחות השקעה אחת בתחום.

באפריל 2001, זמן לא רב לאחר שפוטין אילץ אותו לברוח מרוסיה, העניק גוסינסקי ראיון למוסף "הארץ", שבו שפך את מררתו על פוטין: "ילצין", הוא אמר אז, "אולי לא היה דמוקרט, אבל הוא היה המלך של רוסיה. הוא לא היה כלומניק. הוא לא היה איש קטן של הקג"ב כמו פוטין. ילצין היה איש גדול. פוטין הוא כלומניק". שמונה שנים וחצי מאוחר יותר, הטון של גוסינסקי שונה.

מה אתה חושב על פוטין כיום?

"הכרתי אותו לפני שהוא נהיה נשיא, והערכתי אותו. הוא עשה הרבה דברים טובים. הוא היה אדם הגון. אני לא חושב שזה שונה גם כיום".

מתי הבנת שהוא לא מחבב אותך?

"היו לו סיבות לא לאהוב אותי".

בין החברים שלך ברוסיה של שנות ה-90, עם מי נותרת בקשר קרוב?

"חודורקובסקי, אבל אני לא רוצה להתייחס אליו כי זה לא יעזור לו. אלה עניינים פוליטיים ואיני עוסק בפוליטיקה ברוסיה".

מה טיב יחסיך עם ברזובסקי כיום?

"זה סיפור ארוך. היו לנו תקופות של חברות ושל יריבות".

ומה היום?

"מדי פעם אנחנו נפגשים, אבל לא הרבה. זה כבר כמה שנים שאני לא שותף לדעות שלו, אבל אני מפריד בין היחסים שלי אתו לבין היחסים האחרים שלו".

ברזובסקי יצליח במלחמה שלו נגד פוטין?

"אני לא חושב שזו מלחמה. למלחמה של אדם אחד עם ממשלה אין פרספקטיבה".

אתה מאמין במערכת הצדק הרוסית?

גוסינסקי לוקח לעצמו כמה שניות למחשבה ואז עונה: "כיום המערכת מפותחת יותר מאשר בעבר, ולפי הבנתי הממשל הרוסי ופוטין ומדוודב מעוניינים לקדם את העצמאות של מערכת הצדק".

האמנת במערכת הצדק הרוסית גם כשעצרו אותך?

"זו לא היתה מערכת הצדק בפעולה אז, אלא מערכת האכיפה".

אתה מרגיש שנרדפת על ידי הממשלה הרוסית?

"אני בינתיים לא יכול לחזור לרוסיה".

תוך כדי הראיון סיפר גוסינסקי על מפגש שהיה לו עם אריאל שרון, כשזה היה ראש הממשלה. המפגש התקיים אחרי ששרון ביקר במוסקווה, בספטמבר 2001, שם נפגש עם פוטין. "לאחר הביקור שרון התקשר אלי ואמר לי - בוא ניפגש", מספר גוסינסקי. "הוא אמר לי - תראה, אתה לא צודק ביחס לפוטין. התחלנו להתווכח, והוא אמר לי 'תירגע עם סיסמאות פוליטיות', ושהוא מחבב את פוטין ומכבד אותו. הוא אמר שהוא עושה את הכי טוב שהוא יכול לעשות עבור רוסיה".

פוטין הצליח להפריד בין אנשי העסקים לבין השלטון?

"אני לא יכול לענות על כך בקצרה, אני לא יכול לענות ב'כן' או ב'לא'. בישראל אנחנו חיים בדמוקרטיה אנגלו-סכסית, דומה לזו שיש בארה"ב ובבריטניה. במדינות קונטיננטליות, כמו רוסיה או צרפת, זה שונה. שם אנשי עסקים גדולים מחוברים לשלטון, אבל הקשר הזה לא כמו זה שבארה"ב, בבריטניה או בישראל".

ובהשוואה לתקופת שלטונו של ילצין, הקשר של אנשי העסקים לממשל נחלש, התחזק או לא השתנה?

"בהשוואה לתקופה של ילצין - הקשר הזה חלש הרבה יותר. זו החלטה של פוטין. טובה או לא - זו ההחלטה שלו".

במאי 2008 התקיימו בחירות לנשיאות רוסיה. עקב מגבלה חוקתית, פוטין היה מנוע מלהתמודד שכן שימש בתפקיד פעמיים ברציפות. מי שנבחר לנשיא היה דימיטרי מדוודב, שמינה את פוטין לראש ממשלה.

מדוודב ממשיך במדינות ההפרדה של פוטין?

"לדעתי כן".

אתה חושב שהיתה העברת כוח אמיתית בין פוטין למדוודב?

"אני לא גר שם כבר שמונה שנים, ואני לא בטוח שאני בעניינים. זה גם לא העניין שלי. פוטין, לדעתי, הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר לא רק ברוסיה, כי אם בכל העולם".

ומי לדעתך מנהיגי העולם חושבים שמנהיג את רוסיה - מדוודב או פוטין?

"ברוסיה לא הכל פשוט. מדוודב הוא הנשיא, אבל לפוטין יש את אחד התפקידים המרכזיים במדינה".

אתה זוכר מי היו ראשי הממשלה כשפוטין היה הנשיא?

גוסינסקי מנסה לדלות את שמם מזיכרונו ולבסוף מצליח.

האם למישהו מהם היה את הכוח שיש לפוטין כיום כראש ממשלה?

"אף אחד מהם לא היה חזק כמו שהוא עכשיו בתפקיד שלו".

פוטין הרי יוכל להתמודד שוב על הנשיאות בעוד ארבע שנים. אתה חושב שהוא יעשה את זה?

"אני חושב שהוא יעשה את זה. בסופו של דבר, הם יחליטו יחד - פוטין ומדוודב".

היית רוצה שהוא יהיה שוב הנשיא?

"אני לא גר שם יותר. יהיה טיפשי מצדי לענות לשאלה הזו".

אתה מסכים לטענה שמדוודב הוא בובה בידיו של פוטין?

"מדוודב בוודאי לא בובה של פוטין. זאת צורה פשטנית ומכוערת לתאר את היחסים ביניהם".

יש לממשלה הרוסית בעיית דימוי בינלאומי?

"אפשר לומר הרבה דברים על פוטין ועל ממשלת רוסיה, אבל הם לא אנטישמיים. לגבי השאר - זה לא העניין שלי".

מה חשבת על הפלישה של רוסיה לגיאורגיה לפני שנה?

"לא הייתי מצטרף לכל אלה שביקרו את (נשיא גיאורגיה מיכאיל) סאאקשווילי. אבל הייתי מצטרף לטענות שמה שסאאקשווילי עשה לתקשורת במדינה, כולל זו שלי, היה לא הוגן".

אבל אני התכוונתי לרוסיה, לא לסאאקשווילי.

גוסינסקי בוחר את מלותיו בקפידה: "קשה לי לומר משהו כי חסר לי מידע, אך דעתי האישית היא שהיתה פרובוקציה גדולה מהצד הגיאורגי. נראה לי שזה יותר מורכב ממה שזה נראה".

תרגיש חופשי לבקר במדינות שכנות לרוסיה?

"כן, למה לא?"

האם תרגיש חופשי לבקר באוקראינה?

"אני לא חושב. עכשיו יש שם בחירות".

ובקזחסטאן?

"לא יודע".

ובמדינות הבלטיות?

"כן".

היית רוצה לחזור לעשות עסקים ברוסיה?

"כן".

למה?

"נולדתי במדינה הזו, אני מדבר את שפתה. אני לא בדיוק בגלות, אבל אני עדיין רואה את רוסיה כמדינה שלי".

מה צריך להשתנות כדי שתוכל לחזור לעשות שם עסקים?

"תראה, אני מבין נקודה אחת: מי שנלחם בעבר בממשלה, אז הממשלה צריכה להחליט אם הוא חוזר או לא. זה נורמלי".

אז זו ההחלטה של פוטין ושל מדוודב?

"כן, זה נכון".

יש לך עדיין חברים עסקיים ברוסיה?

"יש לי המון חברים עסקיים ברוסיה".

מי?

"לא הייתי מזכיר שמות".

אם פוטין היה מזמין אותך לחזור, האם היית חוזר?

"כן".

השפה של גוסינסקי

אם יש מלה אחת שחזרה על עצמה פעמים רבות בשיחה עם גוסינסקי, הרי שהיא מלה שאנשי עסקים מקומיים לא מרבים להשתמש בה, ובוודאי שלא בתדירות דומה לזו של גוסינסקי: "חבר".

שמואל דנקנר, שהיה שותפו במת"ב - "חבר טוב ואישיות נהדרת"; "מעריב" - "עיתון חייב לשרת את הקוראים ולא את הפוליטיקאים ואת החברים. עיתון מייצר לך אויבים, לא חברים"; על משפחת עופר - "פגשתי אותם, אבל אני לא יכול להגיד שהם חברים שלי"; על יצחק תשובה - "אני חבר שלו"; על עמיקם כהן - "חבר קרוב"; על קשריו בישראל - "יש לי הרבה חברים" ו"אני חבר של כמה מקבלי החלטות"; על הלוביסט בוריס קרסני - "הוא חבר שלי"; על שר החוץ אביגדור ליברמן - "הוא חבר שלי"; על יחסיו עם הממשל הרוסי בתקופת ילצין - "לרוע המזל הייתי חבר של הקרמלין רק שנה אחת"; וכן הלאה.

גוסינסקי רואה בחברויות מנוף חשוב להצלחתו. לעתים, כך נדמה, הוא לא מבדיל בין שותפות עסקית לחברות אישית - אבל הוא תמיד יעדיף לתאר את הקשרים שבהם הוא אוחז במלה "חברות". ככל שהמלה "חבר" מייצגת בעיניו קשר שיש לו ממד אישי, כנראה שהוא משתמש בה כדי לתאר קשר המתעלה מעל אינטרס משותף ושיש ביכולתו לסייע בהתגברות על קשיים ובמציאת פעילויות משותפות.

כשהוא רוצה להביע ריחוק או זהירות, גוסינסקי משתמש בביטוי שונה שמשתייך לאותו עולם: "זה לא העניין שלי". כך על הצלחתו של ליברמן כשר חוץ, כך על העברת הכוח בין פוטין למדוודב וכך על בעיית הדימוי של הממשלה הרוסית. כשגוסינסקי אומר שזה לא העניין שלו, הוא מצייר קו גבול ברור בין אינטרסים לאנשים. זה לא ביטוי הפוך ל"חבר", אבל זה ביטוי שמעיד על כבוד ואולי אפילו על חשש.

נמרודי: גישת גוסינסקי היתה יכולה לגרום אולי לחיסול "מעריב"

יעקב ועופר נמרודי מסרו בתגובה: "אנו מכבדים את מר גוסינסקי, ונשארנו ידידים אף לאחר שהשותפות הסתיימה. מטבע הדברים, בשותפות כה ארוכה ורבת שנים, עשויים להיות חילוקי דעות בין השותפים. חילוקי דעות אלה, בינינו לבין מר גוסינסקי, התחדדו כאשר העיתון 'מעריב' החל לסבול מהפסדים כבדים.

"'מעריב', כידוע לכל, מתמודד בסביבה עסקית תחרותית מאוד ומאתגרת, והגישה שהציע גוסינסקי כדי להתמודד עם הבעיות, עשויה היתה לגרום לירידה משמעותית מאוד ברמת העיתון ואולי אף לחיסולו. אנו לא היינו מוכנים בשום פנים ואופן להתפשר על איכות העיתון ועל שליחותו. מכאן נבעו חילוקי הדעות.

"מעולם לא טען מר גוסינסקי כי מישהו שיקר לו. טענתו העיקרית היתה כיצד יש לפרש את הסכם השותפות ומהי רמת ההשפעה שלו כבעל מניות מיעוט. אנו רואים חשיבות גדולה במרכזיותו של 'מעריב' במפת התקשורת הישראלית ומאמינים בו. אין ספק שנדרשת לשם כך מידה רבה של תעצומות נפש וסבלנות עסקית לאורך שנים רבות. אנו נמשיך להשקיע ב'מעריב' כדי להבטיח את עתידו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו