שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קווים לדמותי כנוסע סמוי של ההיסטוריה היהודית־גרמנית

אבותיה של סבתי, הילדגרד מאייר, שסירבה לעזוב את גרמניה הנאצית מטעמים פטריוטיים, השתייכו למשפחה היהודית הראשונה שהשתקעה בברלין בשנת 1671, הרבה לפני משה מנדלסון, והתגייסה לקיים את תרבות ההתבוללות והנאורות בצורת נישואי תערובת יהודיים־גרמניים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כריסטוף שמיט

לאחר מות אבי ניצבתי פתאום מול השאלה כיצד עלי בעצם לספר את הסיפור המשפחתי שלי, שעד אז היה בלתי ידוע לי, לנוכח הדילמה שאותו סיפור הוביל באופן ישיר לסוגיית נישואי תערובת ובני תערובת. הואיל ומשפחתי היתה קשורה ליהדות הרפורמית הליברלית ולתרבות ההתבוללות, שנהפכו כיום כמעט לטאבו, אבקש כאן, באמצעות תמצית קצרה של הביוגרפיה המשפחתית הזאת, לחשוף לעין את דמותו של בן התערובת — אותו "נוסע סמוי של ההיסטוריה היהודית־גרמנית" — הנוגעת, כך נדמה לי, בשאלת האפשרות של תרבות יהודית ליברלית־חילונית היום.

"היטלר או אני, את הסיכויים היותר טובים נתתי לעצמי". כך כתב לאחר המלחמה סבי המשפטן, ד"ר ולטר שמיט, בזיכרונותיו מתקופת ההישרדות, שנכתבו לעמיתיו היהודים שהיגרו לאמריקה. אחרי שהצליח למצוא לילדיו מקלט באנגליה, הוא ניסה לשכנע את אשתו היהודייה, הילדגרד מאייר, סבתי, להגר לאנגליה או לפלשתינה, וברגע האחרון לשוודיה. היא התעקשה, כפטריוטית גרמנייה, להישאר בגרמניה.

בשנת 1941, כשכבר לא ניתן היה לצאת, היה עליו לנסות, בכל האמצעים העומדים לרשותו, להציל את אשתו ואת עצמו בברלין. בסיוע רשת חברים ובעזרת תכסיס משפטי וירטואוזי, בתקופת החירום האבסולוטי, הוא ירד עם אשתו למחתרת ותיכנן דרכי מילוט ומקומות מסתור בתקווה לניצחון קרוב של בעלות הברית. בין מסתור למפלט, בני הזוג שמיט אמנם הצליחו לשרוד את השנים הגורליות בין 1941 ל-1945 במחתרת בברלין (כפי ששרדו שם על פי אומדנים כשלושת עד ארבעת־אלפים יהודים נוספים). בצדק נתן ולטר שמיט לעצמו — למרות הקשיים הבלתי־אפשריים — את הסיכויים הטובים יותר.

העובדה שסבתי, הילדגרד מאייר, היתה פטריוטית כה מושבעת, קשורה אולי לכך שאבותיה השתייכו למשפחה היהודית הראשונה שגורשה מווינה בשנת 1671, ובאישור הנסיך הפרוסי השתקעה בברלין. הרבה לפני מנדלסון, שבו נהוג בשוגג לתארך את ההתחלה הזו, היה זה אבי אבותיה של סבתי, רבי מרדכי הלוי ריס, עם שבט בן חמישים משפחות שהקים את הקהילה היהודית בברלין, אשר עם השורה הארוכה של ראשיה נמנו גם אבותיה הישירים של הילדגרד.

מאז אותם הימים היו המאיירים קשורים בקשר קרוב עם החצר הפרוסית, הם ניהלו בית מלאכה משגשג למשי, ובמהרה נהיו ליהודים העשירים ביותר בברלין וסיפקו סחורה לחצרות מלוכה בכל אירופה. אבי סבה, יואל וולף מאייר (1797–1869), דודן של המלחין ג'אקומו מאיירבר וחבר של ליאופולד צונץ, מייסד מדעי היהדות, לא רק הבריח בכרכרתו את יורש העצר הפרוסי בעת המהומות המהפכניות בשנת 1848 מארמון המלך הנצור אל טירתו שלו בטירגרטן, אלא ברוח הדיפלומטיה המתווכת הוא ביקש להגשים את שאיפות האמנציפציה היהודיות אך רק במסגרת המונרכיה החוקתית המתונה.

ציור של בית הכנסת באורניינבורגר שטראסה, ברלין
בית הכנסת באורניינבורגר שטראסה, ברלין. מפגן של הברית בין הכתר הפרוסי לתורהצילום: Märkisches Museum Berlin

כך למשל, כאשר המלך אסר על יהודי ברלין לשאת שמות יהודיים, פנה יואל וולף בשנת 1829 אל הוד מעלתו המלך במכתב פתוח וטען כי איסור כזה עלול לעורר בקרב תושבי ברלין את החשד הבלתי־מבוסס לגמרי כמובן, כאילו למלך יש משהו נגד היהודים.

מדיניות האיזון הדיפלומטי הזאת איפיינה גם את התוכנית שניסח יחד עם שלושה דודנים לייסוד בית הכנסת הגדול באורניינבורגר־שטראסה, שנועד להיבנות ברוח האורתודוקסיה המתונה של הרב מיכאל זקש. בתקופת הכהונה של בנו, היועץ המשפטי המלכותי זיגמונד יואל מאייר (1846–1903), סבה של הילדגרד, כראש הקהילה, נהפך בית הכנסת הזה בשנת 1866, עם אדריכלות בסגנון אלהמברה, למפגן מונומנטלי של תיאולוגיה יהודית רפורמית ושל הברית ההדוקה בין הכתר לתורה. פרוכת ממשי אדום, שסבה תרם לקהילה לזכר אביו, חגגה את התפארת הזו בפסוקי תהילים מוזהבים ותחתם כתובת גרמנית באותיות עבריות, שנועדה לפאר את תרבות ההתבוללות כאיזון סימטרי בין תרבות יהודית לתרבות גרמנית.

הקנצלר הגרמני, ביסמרק, לא רק נמנה עם האורחים הנבחרים של טקס חנוכת בית הכנסת, אלא גם בירך לא פעם על מיזוג תרבויות זה הניכר בנישואי תערובת יהודיים־גרמניים.

השקיעה הכלכלית של משפחת מאייר כבר היתה בעיצומה, אולם אביה של הילדגרד, רופא אף־אוזן־גרון מפורסם בבית החולים שָׁארִיטֶה (Charité), עוד נשלח על ידי הקייזר כדי לטפל במלך הספרדי, השאח הפרסי או הצאר הרוסי ברוח הטיפוח של הקשרים הדיפלומטיים של הקיסר. הילדגרד עצמה גדלה עם הוריה ואחיה באותה הווילה בפארק, ששימשה כמקום מגוריה השני של הנסיכה ויקטוריה לואיזה עצמה, שעל שמה הוקם הפארק היפה עם המזרקות בשנת 1900. כאחיה מקס מאייר, שבשנת 1933 היגר לטורקיה ולאחר מכן לפרס, גם הילדגרד נישאה למשפחה לא־יהודית.

אבותיו הישירים של בעלה, ולטר שמיט, באו מרקע אמיד של משפחה גרמנית בורגנית ותיקה של רופאים, משפטנים וארכיאולוגים מברנדנבורג. ולטר שמיט היה ילד מנישואי תערובת קתוליים־פרוטסטנטיים, בהתאם למסורת המשפחתית של נישואי תערובת יהודיים־גרמניים, שראשיתה במאה ה-19. את צורת הנישואין הזו תקף עוד בשנת 1782 כומר ושמו פרידריך היינריך צולנר, כביטוי להתעוררות רוח הנאורות המסוכנת. אולם במאה ה-19 היא נעשתה, בקרב חוגים בורגניים, מעין סימן מוסדי לרוח נאורות ליברלית־חילונית קונבנציונלית למדי.

"אבל מהי בעצם נאורות?" שאל הכומר באותם ימים, ובשאלה זו הוא סיפק את מילת המפתח לשאלת־הפרס המפורסמת "מהי נאורות?" של האקדמיה הברלינאית, שאלה שמשה מנדלסון ועמנואל קאנט ניסחו לה תשובות. למפורסמת נהפכה הגדרתו המהפכנית של קאנט מ-1783, שכמו חוקקה את אפשרות נישואי התערובת כמורשת הנאורות: "הנאורות היא יציאתו של האדם מחוסר בגרות שהוא עצמו אשם בה".

רוח זו של חירות והגדרה עצמית אינדיבידואלית איפיינה ללא ספק גם את דורם של הילדגרד מאייר ודודניה, שעמדו אז בקשר קרוב לחוגי האמנים של קבוצת ה"זצסיון" סביב הציירים מקס ליברמן ולוביס קורינת. דודנית מפורסמת שלה, מרתה היימן, סימלה את חברת "מפנה המאה" הזו, חברה של ניסויים רדיקליים באמנות ובחיים האישיים.

היימן, כאשה, יהודייה ואמנית, מרדה בשם המימוש הבלתי פושר של שאיפות חייה בכל הקונבנציות של החברה הבורגנית הן היהודית הן הגרמנית. לאחר רומאנים רבים, ביניהם עם הגלריסט של תנועת הזצסיון, פאול קסירר, היא התחתנה עם הסופר רוברט מוזיל. ברומאן המפורסם שלו, "האיש בלא תכונות", יצר מוזיל פורטרט שלה בדמותה של אגתה, אחותו התאומה של הגיבור אולריך. זוג התאומים הזה מקיים ברומאן מערכת יחסי אהבה, שלצד האוטופיה של הרמפרודיטה, התמזגות המינים, נועד אולי גם להוות סמל מרשים לסימביוזה בין הגבר הגרמני לאשה היהודייה.

הביוגרפיה המשפחתית של המאיירים מספרת לא רק על חורבנה הכלכלי של משפחה בורגנית יהודית בסוף המאה, אלא באווירת החופש של נישואי תערובת והתמזגות היא מובילה אל צומת ההיסטוריוגרפיות היהודיות־גרמניות. מצד אחד, הביוגרפיה הזו נראית ממש כמו אילוסטרציה אידיאלית של סכימת אובדן הזהות היהודית בתנאי חילוניות, ומצד שני אפשר תמיד לקרוא את ההיסטוריה הזו, המספרת על התקרבות ברוח סימביוזה גרמנית־יהודית, גם כסיפור של שחרור עצמי מוצלח של גיבוריה האינדיבידואליים בעליל, שסירבו לוותר על חירויותיהם וזכויותיהם הפוליטיות והארוטיות! הצלחת האוטופיה או אסון התרבות היהודית־גרמנית?

אין זה מקרה שנישואי התערובת כסמל בורגני של הנאורות נפלו קורבן לאחד מדברי־החקיקה הרשמיים הראשונים של הנאצים — חוקי הגזע של נירנברג משנת 1935. שום דבר לא היה נורא יותר בעיני האידיאולוגים החדשים של גזע האדונים הגרמני מאשר האידיאל הביסמרקי של עירוב הגזעים; שום דבר לא היה מפחיד יותר בעיניהם מרוח הרפאים הליברלית של הנאורות והצלחתה. איסור נישואי התערובת נועד לדחות אחת ולתמיד את רוח הנאורות והתרבות החילונית־ליברלית שאיפשרה אותן.

הדיון שהתפתח בחוגים היהודיים הגרמניים מאז תחילת המאה הקודמת סביב הקשר בין התרבויות ונישואי התערובת משקף לא מעט מבוכה בנקודה זו. כמו בעידן הנאורות, שיצר את הקשר בין נאורות לבין אפשרות נישואי התערובת, מצא הדיון ביחסים אלה את ביטויו בשיח של חלוצי־הסקסולוגיה אחרי פרויד. במקום שסקסולוג ליברלי כמו מרכוזה, למשל, ראה בנשואי תערובת אופציה לגיטימית ומתבקשת ברוח חופש הפרט, ביטל הרופא פליקס טיילהבר, בעל האוריינטציה הציונית, את הנישואין הללו כסימפטום ל"שקיעת היהודים הגרמנים",המשקף את הדמורליזציה של היהדות הגרמנית ואת ירידת הילודה.

עליית הנאציזם הפכה את הוויכוח על עצם אפשרותו ועתידו של המיזוג בין המינים ובין התרבויות לשאלה היסטורית, שתחת צילה הכבד — רדיפה ורצח — נענתה בעיקר בשלילה נמרצת. מרטין בובר, שהיה בעצמו נשוי לאשה גרמניה לא יהודייה, עוד ניסה בשנת 1938 לתאר את התרבות היהודית הגרמנית במבט לאחור כסימביוזה והביא כדוגמה לכך את חוג המשוררים מסביב לסטפן גיאורגה, שהיה שמרן דווקא ושקרא ליהודים "אחים אובדים". באותה מידה הוא יכול היה להביא את המפעל התיאולוגי־הדיאלוגי שלו עצמו כדוגמה של חיבור בין מקורות היהדות בתנ"ך לבין הנצרות המוקדמת, כפי שזו נתפשה בחוגים פרוטסטנטיים גרמניים סוציאליסטיים.

עצם השימוש במושג סימביוזה ברגע היסטורי זה יצר התנגדות עזה המשתקפת בתגובתה של חנה ארנדט (שהיתה נשואה אף היא לגרמני), שהגדירה את הסימביוזה כסממן שלילי בלבד. לדידה, אם יש חיבור בין גרמנים ויהודים, אזי הוא קיים אך ורק על רקע השואה,כלומר מדובר ב"חיבור" בין הפושעים לקורבנות.

גרשום שלום גינה את רעיון הסימביוזה, על רקע השמדת היהודים, ברוח ארנדט וכנגד בובר, כ"פנטסיה צופה פני־עבר". בכך איפיין את ההיסטוריה היהודית־גרמנית כולה החל מההשכלה, דרך האמנציפציה וההתבוללות, כפרויקט חד־צדדי בעיקרו, שהסתיים עם שלילת הזהות הדתית־לאומית שסופה במדיניות הגזע הנאצי.

לפי שלום, אובדן הזהות היה תוצאה של תרבות ליברלית חילונית שכוונה לפרט היהודי ושללה את הממד הלאומי הדתי שלו. תרבות זו מצאה לדידו את ביטויה בראש ובראשונה ביהדות הרפורמית, במדעי היהדות הרציונליים־אפולוגטיים וברעיון הליברלי חילוני של "האזרח הגרמני בן דת משה" ששלום סלד מהם. כאשר ביקש לנצח את התרבות הליברלית הזו באמצעות תיאולוגיה פוליטית ציונית על בסיס מיתוס הקבלה, הוא למעשה חיזק, ואף הצליח להכתיב במובן מסוים, את היסודות של ההיסטוריוגרפיה הלאומית ובמידה רבה גם זו הליברלית עצמה שנוטה להיכנע על פי רוב לתכתיב הלאומי. בצל השואה נעלמו הדקויות ואיתם נראית התרבות היהודית הגרמנית רק בשחור־לבן, כטרגדיה שהובילה דרך השלבים ההיסטוריים באופן הכרחי אל השלילה המוסרית הקודמת להשמדה פיסית.

אף שההיסטוריוגרפיה הגרמנית־יהודית מכירה בחובהּ לכללים המנחים את המחקר המודרני, החילוני והאובייקטיבי, היא נוטה, עדיין תחת צל השואה, לחזור אל אותה זהות קולקטיבית חד משמעית מבחינה דתית לאומית, כדי לבנות ולהבטיח את התשתית ההיסטוריוגרפית שלה כלוגיקה של האובדן. תפישה זו פועלת באופן רטרואקטיבי כשהיא מנסה להכפיף את הביוגרפיה האישית תחת הסכמה הכללית. כך למשל גם זיגמונד פרויד, שהצהיר בהזדמנויות שונות על הזהות היהודית שלו כמצויה מעבר להגדרה לאומית ודתית, ימצא את עצמו במצב שההיסטוריונים יזכירו לו את שורשיה היהודיים של זהותו וייתפש כמי שנאלץ להדחיק את יהדותו.

מכל מקום, נישואי התערובת ובן־התערובת ניצבים על גבול ההיסטוריוגרפיות: בתרבות החילונית־ליברלית הם ניצבים כראיה חיה לסובלנות ולנאורות מעבר למבצרים הלאומיים והדתיים, ובהיסטוריוגרפיה היהודית־גרמנית כסימפטום ל"חורבן היהודים הגרמנים", כדברי טיילהבר.

לא זו בלבד שבן־התערובת, כדמות של סימביוזה טרנס־לאומית, מייצג כאן את כישְלון התרבות היהודית, אלא שלעיתים נדמה שאותו נוסע סמוי של ההיסטוריה נושא לבדו באשמת משבר הזהות היהודית גם בעידן התרבות הליברלית החילונית שלאחר המלחמה.

רק לאחרונה הוציאה מערכת החינוך הממלכתית את הרומאן של דורית רביניאן, שנושאו סיפור אהבה יהודי־פלשתיני מרשימת הספרים המומלצים. מתברר שרוח הרפאים של ההתבוללות מעוררת קשיים לא רק לחוקר ההיסטוריה היהודית־גרמנית. הוא או היא, היא או הוא, הדמות הטרנס־דתית והטרנס־לאומית הזו, מופיעה גם כאות מבשר רע בפוליטיקה העכשווית. החוק שאמור להסדיר את נישואי התערובת בארץ עדיין רחוק מכל הסדר וזוגות מעורבים מורשים בינתיים רק להתגרש על פי חוק המדינה.

במצב חירום פוליטי מתמשך מתקבל הרושם שהמצע הדתי לאומי, הרבה מעבר לכוחו המספרי בכנסת ישראל, תופס תאוצה הולכת וגוברת ומצליח לערער על הלגיטימיות של התרבות החילונית. התרבות הזאת, בחיפוש נואש אחרי מקורות לגיטימציה חדשים שיכולים להחליף את האוטופיות הקלסיות של שוויון אזרחי ואחוות־עמים, נוטה גם היא להיענות לדרישה להיות "יהודית". התרבות הליברלית נכנסה למגננה ולא ברור מדוע היא מתקשה כל כך לאמץ את האופציות הליברליות של יהדות הומניסטית שצמחה בתרבות היהודית הגרמנית ממנדלסון עד ליאו בק. מסתמן חשש שבסופו של התהליך הזה של היעדר מערכת לגיטימציה, התרבות החילונית הישראלית מכינה את עצמה לקראת יציאתו של היהודי מנאורותו שהוא בעצמו אשם בה.

המאמר מבוסס על הרצאה שנשא פרופ כריסטוף שמיט מהאוניבדסיטה העברית באירוע משותף של מרכז זלמן שזר ומכון ליאו בק ירושלים בנושא "היסטוריונים במסעות ביוגרפיים".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ