שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה אני רוצה לעשות כשאגדל? אני רוצה להיות סופר וחייל

קטעים מיומן נעורים גנוז שכתב אהרן אמיר בסוף שנות השלושים. החודש מלאו עשר שנים למותו

אהרן אמיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אהרן אמיר

החודש מציינים עשור למותו של המשורר, הסופר, המתרגם והעורך, חתן פרס ישראל, אהרן אמיר (2008-1923), מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בחיי התרבות בארץ ומי שנחשב לאחת הדמויות הבולטות בתנועת "הכנענים", שדגלה בניתוק מן הדת והקמת אומה עברית.

בארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים נשמר ארכיונו הגדול והעשיר של אמיר, כולל דברים רבים שלא פורסמו. חוקרים ימצאו שלל רב, למשל, ביומניו המפורטים, שאותם החל לכתוב כבר בהיותו נער, תחת שמו המקורי אהרן ליפץ. מרתק לקרוא עד כמה נער בן 15 עוקב מעשה יום ביומו כמעט אחרי המאורעות בארץ ובעולם, מנתח מהלכים היסטוריים וחי כל רגע כוותיק ורגיל. רשימותיו על הימים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמהלכה משקפים מעורבות ציבורית ולאומית עמוקה. אולי היה זה אופייני לנוער של שנות השלושים ואולי היה זה רק נחלתם של מעטים. בין עשרות הדפים על קרבות ומהלכים היסטוריים מוקדשים גם כמה דפים, בכתב יד ברור ונמרץ, על אהבה ראשונה ונשיקה ראשונה.

חיבור מרתק שכתב בהיות תלמיד בן עשר בכיתה ו' בגימנסיה "הרצליה", מיד עם עלותו לארץ עם הוריו מליטא ב-1933, מגלה מה רצה להיות כשיגדל: סופר ומתרגם. איזה ילד בן עשר יחלום להיות מתרגם משפות שונות לעברית? רצה — וקיבל. ודווקא על כך היה, כך יש הטוענים, עיקר או חלק ניכר מפרסומו — התרגום.

יצחק בר יוסף
מכון גנזים

מה אני רוצה להיות כשאגדל?
[חיבור שנכתב בכיתה ו' בגימנסיה הרצליה]

לעת עתה בזמן זה, בזמן שאני 'ילד' עוד אני אומר 'השד יודע' או 'אלהים יודע' על מה שאני עתיד להיות בן עשרים או שלושים שנה. בכל־זאת לעת עתה אני מחווה את דעתי ואומר: אני רוצה להיות סופר וחייל בגדוד המלחמה של הסתדרות הנוער 'בית"ר' מכיוון שגם כעת אני בהסתדרות 'בית"ר'. אני מתאר לי מה יהיה במלחמה זו: כדורי רובים ותותחים יעופו מכל הצדדים, טנקות [טנקים] יורות בתותחיהן... אווירונים זורקים פצצות, מחנות לבושי מסכות־גזים וגזים מכל הצדדים. אנשים הרוגים ופצועים נופלים על הארץ, פצצה, רעידת אדמה, כדור פגע באווירון, 25 או 30 פצצות נופלים על טנקה [טנק] והיא מתפוצצת... אוטומובילים אשר מובילים פצועים אל בתי־החולים ועוד ועוד. הלאה... סופר! סופר... שאוכל לתרגם סיפורים, מעשיות ואגדות, משפות שונות לעברית, שאוכל לתאר בכתב דברים שונים, כגון סבלות היהודים בגולה, לפני חורבן הבית הראשון והשני, רומנים, סיפורים חודרים אל מעמקי הנפש... סיפורים אשר ימשכו את הלב אליהם, סיפורים נפשיים ועוד...

אהרן ליפץ

ג.ע.ה. [גימנסיה עברית הרצליה] מחלקה b 1

קטעים מיומנו של אהרן ליפץ (אמיר) הנער
[יומן אישי במחברת עם עטיפה שחורה ובטנה ורודה, בכתב יד מסודר, בדפים עם שורות]

יום ב י"א אב, תרצ"ח, 8.8.1938

אהרן אמיר, איור מאת ערן וולקובסקי
אהרן אמיר, איור מאת ערן וולקובסקי

אנחנו מתרגלים, אם כי איננו 'משלימים' כלל וכלל למצבנו החדש, להיקפם ולהשתלשלותם הפטלית של המאורעות. הננו מונים כבר 250 חללים, מהם כ-75 החל מה-1 ליולי ש.ז. במוקש ברמת הכובש נהרגו 8 עברים ונפצעו 6. הטרור מתרכז בשרון הצפוני ובהרים. עברים נרצחים או נתקפים ברמת־הכובש, מגדיאל, חדרה, עמק חפר. נהרגו גם כמה אנגלים בימים האחרונים. הצבא אוחז באמצעים נגד הכנופיות. בכושר הדיזנפקציה שלהם יש להטיל ספק, אף כי גם זה טוב מלא־כלום... בדו"ח היומיומי מהגולה: טרור קר ושקט בפולין, גרוש פליטים משכנות גרמניה, התאבדויות, עלבונות, נישולים וחוסר־לחם באוסטריה, אנחות סימפטיות באנגליה, צרפת וכו'...

סיכויים, תקוות? — אין. העיניים נשואות למולדת המסוערת והנעולה על מסגר. קרן האור היחידה על אף הכול וככלות הכול. שחור הרעב והכיליון, המוסרי והחומרי, אופף את מיליוני אחינו באירופה, סוגת קוצים וזרועת מוקשים הדרך למולדת. ארוכה, קשה ומייגעת מסילת־החירות והחיים המדיניים והעצמאיים — אבל עלינו ועליכם ללכת בה. ברירה אחרת אין לנו... עלינו ללכת בה או לסוף, להתקדם או להתנוון, להמשיך או לאבד.

ספרות אינה תכלית

יום ד' כ"ט חשון תרצ"ט, 23.11.1938

דומני שמתקרב אני לאותו פרק חיים שבו האדם מתחיל לתהות על דרכו ועל עתידו. ואכן, מן הראוי לחשוב, לשקול ולבדוק. בעוד שנה־שנתיים אהיה כבר מחוץ לכותלי הגימנסיה ומחוץ לספסל־הלימודים. מוטל יהיה, עלי, אולי לאחר פגרת־נופש ותפנוקים קצרה ואולי גם בלעדיה, לחשב את דרכי... לי אין נטייה למשהו. לא ללימודים, לא לדיפלומה, אף לא לאמנות, שירה או מסחר. המבהיל אותי ביותר הוא דווקא 'המקצוע החופשי'. אני אינני רוצה כלל וכלל להיות 'ד"ר' או 'פרופ'', אף לא מהנדס, עו"ד וכו'...

ספרות אינה תכלית, אינה מעלה בפני עצמה. רק במאמץ כביר או בכישרון כביר יכול 'כתבן' לחרוג מתחומם של העלוב והאומלל. בדרך כלל חסרה אותה אומה של סופרים את שמחת־החיים ואת אמת־החיים ואני אין את נפשי לאבד לא את זו ולא את זו. כתבנות מותרת לי בתור משהו צדדי, אך לא בתור תכלית כשלעצמה — הן מנימוקים חומריים והן מנימוקים רוחניים.

ברגעי חולשה אני מצטער על ש'לא עשני אישה', על שלא אוכל להיות פטור מהעמידה בשורה הראשונה של מלחמת הקיום, פטור מחבלי קביעת דרך העתיד ומלבטי גיבוש הגורל. אבל זה אינו אלא ביטוי של חולשה. לאחר זה אני נושא את ראשי ומוכן שוב למלחמה.

הפוך בי והפוך בי — שהכול בי

מוצ"ש ז' בתמוז תרצ"ט, 24.6.1939 [חודש וחצי אחרי יום הולדתו ב-7 במאי]

בעצם שכחתי למסור לעצמי את האיחולים הלבביים ביותר ליום הולדתי ה-16. איחרתי בלמעלה מחודש... שמורות אצלי בשבילי מיטב הברכות, גנוזים מיטב האיחולים: "היה לאיש, קום וקח גורלך בידיך, עלה וצלח, לחום ונצח"...

אני מעריץ את האצילי את המורם מעם, את חכמתו של המושל ורודה — גם אם אין הוא ראוי לשלוט ולרדות. אני מוקיר גם את הנימוסים הלגיטימיים הקפואים, את הברק החיצוני של טכסים חסר טעם או של חצר מלך או אציל מאובנת. אני מוקיר את המזויף, ובלבד שהיה מבריק ומזהיר — ולו גם יהא זוהר קר, ולו גם יזהיר מתוך זעתם ודמם של מיליונים. אני נמשך אל המעטים־פרזיטים החיים חיי תפארת על גבם של עמים נענים בפרך ונאנקים בעמלם. אני נמשך אליהם על כי אין הם שמים לב על גב מי הם מרקדים, על כי הם שוכחים הכול, על כי הם טובעים בים־תענוגותיהם, ו... אחרי המבול!

ומאידך — לבי להמון, וכל מה שהוא פשוט יותר ו'המוני' — הריהו מושכני יותר. כל מה שיש בו פחות מן ברק־המרמה החיצוני ומההדר המזויף ולבי פועם אתו בסבלו ובמרדו, בשחוקו ובתענוגותיו. ורחוק אני מכל יחס של הבטה־מגבוה ואפוטרופסות כלפי 'ההמון'...

רגע אני חסידם של הכוח והעוצמה, המאמין הנלהב של באגרוף ובשריר. ומשנהו אני נעשה ספקני וזהיר מאד ביחס לנוי, לטוב ולמועיל שבכל אלה. אם להשתמש במונח מדעי, אומר — שפעם אני 'ניטשיאני' בהשקפותיי ובאופיי והרי הריני משהו שונה והפוך מזה לחלוטין, שהשד יודע איך קוראים לו...

כל ההפכים באופייו. אני מעריץ את 'המעפיל עלות אל ראש ההר', את הבוז לסכנה, את ההסתכנות, עד לשיגעון. ואני גם מעריץ את מתינותם מצניעת־הלכת של 'ההולכים בתלם', אנשי היומיום, הזהירים וחשדנים ואינם נוחים להתלהב.

נלאיתי כבר להמשיך ולמנות כרוכל את כל מה שיש בי. במשפט אחד: הפוך בי והפוך בי — שהכול בי.

ואז גם התנשקתי לראשונה

מוצ"ש ו' אדר תרצ"ט 25.5.1939

בחיי יום־יום שלי, ברגשותיי ובחוויותיי ישנו שטח אחד, רחב, גדול, אך מוצנע. אותו אין אני אוהב לגלות גם לעצמי. בו אין אני אוהב לטפל, מחוץ לשעות הקבועות לכך בכל ערב וערב: זהו שטח האהבה.

זה לי כשנה וחצי שאני אוהב אחת. אולי זמן ארוך מדי בשביל אהבה ראשונה. וזו לא פגה: לא פג הרגש והועם טהרו. כאז כן עתה עודנו אוהבים בחום, בתום ובכנות. אהבה זו היא במעין המתגבר. הרבה זכרונות מלבבים וורודים צברתי לי מתקופה זו, הארוכה ביחס. אני זוכר את נצנוצי האהבה הראשונים, את המבטים העורגים ההדדיים. פעם הרגשתי במבטה ופתע גליתי שאני נאהב, ואז החילותי לאהוב גם אני. ואח"כ באו הפגישות הראשונות, הלבבות פעמו, רטטו, אהבו. הרגשנו שאנו אוהבים. אכן, זה היה זמן מאושר. אני הייתי אז שטוף־אור וגיל, וטוב, טוב היה מאד. ולאחר זה היינו יוצאים אל הדרך העזובה של שרונה ומפטפטים ומשתעשעים ומאושרים לראות איש בעיני רעותו את האהבה. ואז חבקתיה לראשונה. וכך עמדנו שעה, שעתיים מדי ערב, שותקים על פי רוב, ומתחבקים ואוהבים. בחנוכה היה נשף ולאחר הנשף פנינו לסמטה החשוכה ההיא, ועד שלוש בבוקר עמדנו שם חבוקים ומאושרים ורוטטים מקור. ואז גם התנשקנו לראשונה.

ומאז נמשכת אותה פרשה, כמעט בלתי־פוסקת, של נשיקות וחבוקים וגיפופים ומזמוטים ואהבה רחבה, עמוקה וכנה. זה 15 חודשים עברו עלי, תחת הרושם החזק והאמתי הזה. האהבה הטביעה אות חותמה על רוחי, חותם נאמנות. בעצם פרשה ידועה, רגילה, מקובלת. אין חדש תחת השמש!

היו ימים רעים. לעתים שנאתיה. לעתים לא הבינונו איש את רעותו. היו ימי־רוע וימי־רוגז. גם זה כרגיל. היו חודשי קיץ ארוכים, מענים, שבהם היו הלילות איומים והלב רטט וזעק לאהבה. היו ערבים שבהם היה כל גיד וכל עורק שבי פורץ וזועק לגוף נערה לגיפוף ולפה נערה לנשיקה. והיא לא באה אז. היא הסתגרה. היא לא יצאה אלי. והימים היו ריקים, ימי־הבל, והערבים היו ריקים שבעתיים. קשה היה לסבול. ופתאום באה... היא באה טובה משהייתה, מתוקה משהייתה. והיא העתירה עלי רוב חיבה ונשיקות ואהבה. היא פייסתני. ומאז האהבה גואה וגואה וגואה, וכמעט אינה יודעת כבר סכר ומעצור.

ניניהם של מורדי מודיעין פושטים יד רוטטת מתוך גלי־סחבותיהם: נדבה, אדון, נדבה

אחרי ביקור בירושלים — יום א' כ"ח כסלו ת"ש, ה' דחנוכה, 10.12.1939

בעצם הרי זו אותה ירושלים, העתיקה, הנצחית. הרים סביב לה, הריה אבן, בתיה אבן. וצריחי מסגדי זרים נועצים חניתות בשמי־תכלתה, צלבים וצלבים, ודמויות "האם מריה" וישוע־בן־יוסף, וילל מואזינים מראשי מסגדיהם וצלצל־פעמונים, ונזירים וכמרים צועדים מדודות בדרכים וברחובות.

כמימים ימימה נוטה השמש עם ערב לפאת־ים, וענני שקיעה מטפטפים דם על ראשי ההרים. וכמימים ימימה הומים השווקים, והמון־אדם הומה ורועש וסוחר בסמטאות האפלות של עיר דוד ובמבואותיה המקומרים. וחומת האבן חגור לה.

כמאז: כהניה אלים נכרים שורצים בחוצות עיר מלכות־יהודה, ובעיר האלוהים תישמע מבוקר עד בוקר רינת־תפילה למוחמד נביא־אללה ולישוע המשיח מנצרת. ויהודים כפופי־גו, ארוכי־פאה ולבני פנים מתפללים מסידורים בלים אל יהוה־צבאות. וניניהם של מורדי מודיעין וגיבורי בית־חורון ומלכי חשמונאי פושטים ידיים רוטטות מתוך גלי־סחבותיהם: נדבה, אדון, נדבה...

ובסמטאות המעופשות של 'מאה שערים' ובנותיה, ובבתי המידות של 'כולל אונגרין' ו'כולל ריישין' ושאר ה'כוללים' נשמע, כמאז, לחש תפילה וניגון הגמרא. ילדים נפולי לחיים קוראים עם 'הרבי' ב'חדרים' החשוכים ואברכים שחורי־פאה וחוורי־פנים מנמנמים על תלמודם בבתי־המדרשות. ויהודיות רחבות־מותניים תולות את בלואי־הבגדים לייבוש על חבלים. ובשווקים ההומים רוב תנועה ומהומה, מיקח־וממכר ורעש וצווחות. והאויבים־דאתמול היו שוב לידידים דהאידנא. ויהודים גדלי־זקן מעיינים בחטף באיזה 'ספר' מאחורי שולחן־המכר...

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ