"הפרויקט הבא יהיה בהוליווד": במאי "פוקסטרוט" על הכישלון באוסקר - התפוח המכני - הארץ

"הפרויקט הבא יהיה בהוליווד": במאי "פוקסטרוט" על הכישלון באוסקר

רגע אחרי שנודע כי "פוקסטרוט" לא יתמודד באוסקר, הבמאי הישראלי הבולט של השנה מתכנן את הפרויקט הבא שלו ומנסה להסביר מה השתבש בדרך לפסלון. ריאיון

נטע אלכסנדר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שמוליק מעוז בטקס פרסי אופיר. האמריקאים אהבו את "פוקסטרוט", האירופאים פחות
נטע אלכסנדר

ספק אם יש סרט ישראלי שנכתבו עליו השנה יותר מילים מ"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז. הטרגדיה היוונית הזו, המחולקת לשלוש מערכות, הספיקה לעורר אינספור ויכוחים פוליטיים, סיפקה השראה לביקורות מעמיקות והפכה את מעוז ואת השחקן ליאור אשכנזי לאויבי הציבור. אתרי ההימורים לאוסקר סימנו אותו כפייבוריט, אבל בשבוע שעבר נודע כי הסרט לא ייכלל בחמישייה הסופית בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר". ראיינתי את מעוז עבור מגזין הקולנוע האמריקאי Film Comment בניסיון להבין מדוע סיפור על שכול ואובדן עורר תגובות קיצוניות ומנוגדות כל כך, ושוחחתי איתו אתמול (ראשון) אחרי ההכרזה המפתיעה על המועמדויות. 

יום לאחר שנודע כי "פוקסטרוט" לא יתמודד באוסקר, כתבת בפייסבוק שלך כי "אתמול חוויתי נפילה. בהתחלה היה שוק, אחר כך זה כאב ומשם נפלתי לדיפרסיה זמנית." איך אתה מסביר את כך שהסרט היה פייבוריט לזכייה – ובסופו של דבר לא זכה למועמדות?

מעוז: "קודם כל אני עדיין מלקק את הפצעים. קיבלתי הרבה מיילים מאנשים שהיו בוועדות ואמרו לי שהסרט היה פייבוריט, אבל הם (המצביעים האמריקאים – נ"א) היו רק 90 ואילו המצביעים האירופאים היו 280. הוועדות טענו שרק שני סרטים שהם בחרו נמצאים בחמישייה והאקדמיה החליטה שזה היה ניסוי לא מוצלח ובשנה הבאה חוזרים למתכונת הרגילה. זה מתסכל נורא!"

מה זה אומר בפועל?

"חזרה למתכונת במסגרתה שלוש וועדות אמריקאיות קובעות את המועמדים בקטגוריית הסרט הזר לאוסקר -  מבלי לפתוח את ההצבעה לאירופאים. המתכונת הנוכחית הפכה את ההצבעה לאינטרסנטית ולא שיקפה את מה שהאמריקאים בחרו. חברי האקדמיה האמריקאים ישבו במסך סוף שבוע ארוך וראו את הסרטים באולם קולנוע, ואילו האירופאים היו צריכים רק להקליק על הלינק. לכן, האוסקר לסרט הזר הפך השנה לפרס אירופאי ולא אמריקאי. אבל הכל מכבסת מילים. נפלתי קורבן לניסוי לא מוצלח, מה שהופך את ההחמצה לכואבת יותר. אני מקבל כל יום מכתבי תדהמה וכעס מחברי הוועדות. מ"סוני" נאמר לי שמריל סטריפ ואנט בנינג כועסות על התוצאה. זה לא מנחם אותי. להפך!"

"גם החרם התרבותי על ישראל, בעיקר בבריטניה, עבד נגדי", הוא מוסיף. "הנחמה שלי היא שאני מקבל הצעות שלא חלמתי לקבל לכתוב ולביים את הפרויקט הבא שלי בהוליווד עם חופש אמנותי מלא".

קשה לי לדמיין גרסה אמריקאית ל"פוקסטרוט", בין היתר כי הסרטים שלך מתכתבים עם המסורת הישראלית של סרטי "יורים ובוכים" כמו "בופור" או "ואלס עם באשיר". האם אתה רואה את "לבנון" ו"פוקסטרוט" כחלק מהז'אנר הזה?

"אני לא פועל בתוך ז'אנר ספציפי, אלא מחפש את האמצעי האמנותי שישרת את הסיפור בצורה הטובה ביותר. אם אני רוצה לתאר את היום הראשון שלי במלחמת לבנון, הדרך הכי אותנטית לעשות את זה הוא באמצעות תותחן שיושב בטנק ומסתכל דרך העינית (בסרט "לבנון" – נ"א). הרעיון הזה אפשר לי לכתוב סרט מלחמה זול יחסית. המוטיבציה שלי לא היתה לחסוך בכסף, אבל ברגע שכתבתי את המשפט "הסרט כולו יתרחש בתוך טנק" הבנתי שיש לי כאן קונספט קולנועי מעניין. אבל זה מקום מאוד מלחיץ כי הגבול בין הברקה למשהו פתטי הוא מאוד דק ואתה בהחלט עלול להתרסק. אני זוכר שנפגשתי עם מפיק - כעת אסור להגיד את שמו (הארווי וויינשטיין – נ"א) - אחרי ש"לבנון" יצא והוא אמר לי 'תקשיב, זה מעניין - כי על הנייר זה נשמע כמו פרויקט התאבדות. מילא בתוך חדר: אנשים יכולים ללכת ימינה או שמאלה, אבל מה הם כבר יכולים לעשות בתוך טנק?'. אבל אני מאוד שמחתי על עוצמת החוויה שהמבנה הזה אפשר לי לייצר."

"בתשובה לשאלתך – בהחלט, אני יורה ובוכה. אני יורה - אבל אני קורבן. משתמשים ב"יורים ובוכים" כמונח שלילי. אבל אני לא חושב ש"יורים וצוחקים" זה עדיף. מלחמה מטבעה היא דבר מחריד. אף אחד לא הורג מתוך אידיאלוגיה - חיילים הורגים כי זורקים אותם לתוך מצב של סכנת מוות מוחשית. כעת כשאנחנו מדברים אני לא יכול לתאר לך את התחושה הזו, אבל אם חלילה תהיי בסיטואציה הישרדותית את תרגישי אותה בכל נימי גופך. זו חוויה פיזית לגמרי שמעוררת את יצר הקיום. אתה נלחם על חייך כמו חיה שמנסים לצוד אותה. הקלישאה על חיילים שמכורים למלחמות היא נכונה. במלחמה אתה מהיר, אתה בשליטה, אתה מפוקס וערני. קשה מאוד לחזור מזה לחיים רגילים, אבל כשאתה בסופו של דבר חוזר הביתה - יש לך זמן לבכות. וזה טוב מאוד שאתה בוכה, כי האלטרנטיבה היא בלתי נסבלת. אתה בוכה כי אתה מבין שהאופציה השנייה היא שתמות. אתה לא רוצה לירות, ולא רוצה להרוג - אבל אלו האופציות שלך. אז אני לא מבין מה כל כך רע ב"יורים ובוכים"? עדיף לירות ולחגוג כמו ב"משחקי הכס"?

"אני לא תמים: מי שמשתמש בביטוי הזה מכוון לכך שהצד השני סובל יותר, אז מי אנחנו שנבכה? אני מסכים עם זה. אין מה להשוות סבל של אישה לבנונית שאיבדה את הבת שלה, כמו ב"לבנון", לחייל שנדפקו לו החיים. אבל אני לא עושה סרט דוקומנטרי על האישה הזו, אלא בוחר לעשות סרט עלילתי על החייל הזה".

באחת הסצנות הראשונות ב"לבנון" שמוליק, תותחן בן 18, לא מסוגל לירות בזמן אמת וכתוצאה מכך מת חייל ישראלי בשם יונתן. האם ניתן לראות את "פוקסטרוט" כסרט המשך ל"לבנון" וכהמשך ישיר לסצנה הזו? ב"לבנון" נשארנו בתוך הטנק ביחד עם הגופה של יונתן, וב"פוקסטרוט" אתה מסיט את המצלמה למשפחתו של החייל המת כדי להראות את מעגלי ההרס שנלווים למוות הזה - כמו אבן שנזרקת לאגם ומייצרת סביבה אינספור אדוות.

"זו פרשנות מרתקת בעיני, ועד עכשיו לא חשבתי עליה".

לא שמת לב שלשני החיילים המתים בסרטייך קוראים יונתן?

"אני נשבע לך שלא. אני חושב שקראתי לדמות ב"פוקסטרוט" יונתן בגלל השיר 'יונתן' של יונה וולך, שבו הילדים כורתים את ראשו בענף גלדיולה. השיר הזה הותיר עלי רושם מאז שקראתי אותו לראשונה. הוא סימל עבורי את הישראליות. בשיר של וולך, יונתן הוא קורבן של מצב שאינו נתון בשליטתו - מצב שבו אנשים נהיים חיות טרף. אבל בכלל שכחתי שגם לחייל המת ב'לבנון' קראתי יונתן".

באופן כללי, הקשר בין טראומה ליצירה מאוד מעסיק אותך. ראיתי לאחרונה את הסרט הדוקומנטרי One More Time with Feeling על ניק קייב, שאיבד את בנו בתאונה. בין היתר, קייב יוצא נגד ההנחה שיצירה אמיתית חייבת להגיע ממקום של כאב. לטענתו, טראומה מרסקת כל אפשרות ליצור. יצירה אפשר לעשות רק ממקום שאין בו כאב.

"אני מסכים עם זה לחלוטין, וזו בדיוק הסיבה שלקח לי עשרים שנה לעשות את הסרט העלילתי הראשון שלי. נראה לך שלא ניסיתי לכתוב את התסריט בגיל 22? ניסיתי. אבל אחרי עמוד וחצי הבנתי שאני יותר מדי מושקע רגשית וזה לא מאפשר לי ליצור. טראומה היא מונח כללי, והטראומה שלי מתגמדת לעומת מה שעבר על קייב. אם הייתי עושה את זה מתוך כאב, זה היה יוצר סרט מבולבל ולא קוהרנטי. הייתי זקוק למרחק. בסופו של דבר כאב לי על הדמות של שמוליק ב"לבנון" כפי שתסריטאי חש את הכאב של הדמויות שלו. לא כאב לי עליו כי עשיתי לעצמי מעין אנליזה באמצעות הכתיבה. אין דבר שירפא את הטראומה. אבל אתה לומד לחיות איתה. ההחלמה, בסיכומו של דבר, היא הקבלה וגם כמות נדיבה של הדחקה. עבורי הדחקה אינה מילה גסה. היא מאפשרת להמשיך הלאה. נשאר בפנים גרעין של כאב, אבל הוא לא מנע ממני להפוך לבמאי קולנוע שיש לו מרחק מסוים מהדמויות שלו".

"פוקסטרוט. "זה לא סרט על הכיבוש

זמן או יצירה מהווים תרפיה עבורך?

"לא בהכרח. עד היום, למרות שאני מבין שזה אידיוטי, יש לי התנגדות ללכת לטיפול. אני יודע שזה יכול היה לעזור לי, אבל גדלתי על האתוס הגברי שמתנגד לזה. מעולם לא הלכתי לפסיכולוג. אני מרגיש שאני לא אצליח להפתח באמת. מנגנוני ההגנה שלי מפותחים מדי ומוטבעים בי לחלוטין".

הבחירה שלך להשתמש בשוטים רבים שצולמו ממעוף הציפור ולייצר פער בין צורה לתוכן גררה האשמות בכך שהסרט "יפה מדי" והכיבוש "אסתטי מדי". מה אתה חושב על הביקורות הללו?

"אנשים טועים. "פוקסטרוט" הוא לא סרט על הכיבוש או על הפלסטינים. זה סרט על החברה הישראלית. המבקרים הללו מגיעים מתוך תפיסה שיש כאן פרות קדושות שאם רוצים לייצג אותן בקולנוע חייבים להיות נאמנים למציאות. מה זה השטויות האלו? התפקיד של יצירה הוא לא לשקף מציאות. יצירה אמורה להקצין אותה ולהעצים אותה כדי לגרות ולעורר דיון. ועשיתי את זה. עד היום יש דיונים ערים על "פוקסטרוט". מבחינה זו היצירה השיגה את מטרתה. היא עוררה דיון".

למה בחרת לצלם ממעוף הציפור?

"כי בסופו של דבר אני עושה סרט על גורל שבו אנחנו כמו פיונים על לוח שחמט ורציתי לחפש את נקודת המבט שתבהיר את זה. אני לא מקבל את הטענה שזה יוצר קולנוע "יפה מדי". זה משעשע בעיני כי רוב ההיסטוריה הטענה העיקרית נגד הקולנוע הישראלי היתה שהוא "מכוער מדי". אני בכלל לא מבין את ההגדרות הללו: מי קבע מה זה יפה ומה זה מכוער בקולנוע? זה אני, זה עולמי פנימי וזה סגנוני הקולנועי. מישהו מתלונן על ייצוג המציאות אצל דיוויד לינץ' או לארס פון טרייר? כך הם רואים את העולם, וזה כתב היד הקולנועי שלהם. אני גם מאוד תיאטרלי, ולכן החלק השני מושפע מ"מחכים לגודו" של בקט".

פוקסטרוט. יורים ורוקדים

אומנם הסרט לא יהיה מועמד לאוסקר, אבל הוא זכה לביקורות מהללות ולחשיפה אדירה בתקשורת. האם אתה רואה קשר בין המתקפה של שרת התרבות מירי רגב להצלחה של הסרט?

"הייתי מודה לרגב אם היא היתה עושה את זה מהסיבות הנכונות. אם היא היתה אומרת 'יש כאן סרט שמראה דילמה מוסרית'. למה אנשים מרגישים שיש אמת בסרטים מסוימים? כי הם מראים תמונה מורכבת. ברגע שסרט מראה תמונה חד-ממדית זה בעייתי. אם היא היתה באה ואומרת, 'יש כאן סרט שאני לא מסכימה אותו, אבל הוא מציג מורכבות' הייתי שמח לדבר איתה. אם היא היתה עושה את זה מתוך אגנ'דה אמיתית - הייתי אומר בסדר. אבל היא עושה את זה ממקום של הסתה ופילוג וניסיון לקושש קולות. זה לא רציני. בן אדם רציני הולך לראות את הסרטים שהוא מדבר עליהם. היא לא טרחה לראות את הסרט של טרנטינו, והיא לא ראתה את הסרט שלי.בפסטיבל וונציה כל הזוכים קיבלו טלפונים משרי התרבות של המדינות שהם מייצגים, ורק אני עמדתי לבד בחושך".

"אני לא איתמם - ברור לי שהיא עשתה יחסי ציבור לסרט וזה משמח אותי כי הוא נחשף ליותר אנשים. זו המטרה. אבל האמירות שלה היו משמיצות והגיעו למקום של הסתה. קיבלתי איומים על חיי. כתבו לי שישפכו עלי חומצה בתל אביב. עם כל הצניעות, הסרט יכל להסתדר גם בלי יחסי הציבור מטעם רגב".

אתה רואה את עצמך עובד בהוליווד או עושה סדרה לנטפליקס?

"כן, כל עוד זה יהיה פרויקט שלי עם חירות אמנותית. אני מתלבט בין כמה דברים, והפרויקט הבא שלי יהיה דובר אנגלית. אני מרגיש שיש מגבלות לעברית. סרט ישראלי - כמה שהוא לא יצליח - יש לו מגבלות. ואני רוצה להגיע לכמה שיותר צופים. בימים אלו אני בוחן ושוקל הצעות שאני מקבל מהוליווד לכתוב ולביים את הפרויקט הבא שלי, שיצולם ב-2019. זה הולך להיות סרט נשי לשם שינוי. דרמה על אימא ובת". 

נטע אלכסנדר |התפוח המכני

"התפוח המכני" הוא בלוג על תרבות בכלל, וקולנוע בפרט, בעיקר בניו יורק אבל גם מחוצה לה. נטע אלכסנדר היא עיתונאית ב"הארץ", דוקטורנטית לקולנוע באוניברסיטת NYU ובעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של הקולנוע מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק 

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ