שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היוצרת שהפכה את המדע הבדיוני מממתק קטן לספרות יפה

הפוליטיקה של אורסולה לה גווין מעולם לא באה על חשבון הפואטיקה. פרידה מהסופרת שעבורה השירה היתה אקטיביזם ושחלומותיה בראו מציאות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הסופרת אורסולה לה גווין
אורסולה לה גווין ב– 1985 . השליכה רעיונות כמו פצצותצילום: Bettmann Archive / Getty Images Israel
נועה מנהיים
נועה מנהיים

האינדיאני הפראי האחרון יצא ממחבואו ב–29 באוגוסט, 1911. הוא הסתתר לבדו שלוש שנים, אחרי ששרידי שבטו — אמו, אחותו הקטנה ודודו — מתו כולם בפשיטה של מודדי שטח להוטים. במשך כ–40 שנה הוא גדל מנותק מהציוויליזציה המערבית, שתאוות הזהב שלה הפילה חורבן על בני עמו, היאהי, עד ששריפות יער ורעב הביאו אותו לנסות לגנוב בשר ליד אורוויל, קליפורניה. השריף המקומי לקח אותו תחת חסותו, והסקרנות העזה שעורר בקרב תושבי הסביבה חיוורי־הפנים הביאה את עובדת קיומו לידיעתם של אנשי הסגל של המוזיאון לאנתרופולוגיה בברקלי. הם הביאו אותו למתקן שלהם, שם העביר את חמש השנים הבאות לחייו כמוצג חי, עמית מחקר ומורה לדרכי עמו. הבלשן הנודע, אבי ההשערה על השפה כמעצבת התודעה, אדוארד ספיר, למד ממנו את לשונו; הפרופסור לרפואה שטיפל בו, סקסטון פופ, ירש ממנו את סודות הקשתות של שבטו, והפך לאבי ציד הקשתות המודרני; והאנתרופולוג שעבד עמו, אלפרד קרובר, הפך לאביה של אחת הסופרות הגדולות של המאה, אורסולה קרובר לה גווין, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר.

אף אחד מהגברים שעבדו לצד אותו אינדיאני — כמו גם האשה שכתבה את סיפורו, האנתרופולוגית תאודורה קרובר, רעייתו ושותפתו למחקר של אלפרד ואמה של אורסולה — לא ידע את שמו. קרובר כינה אותו "אישי", מילה שמשמעותה "אדם" בשפת היאהי. על פי מסורת אנשיו הנכחדים של אישי, נאסר על בן השבט למסור את שמו לאויביו או לומר אותו לאדם אחר. רק חבר אחר בשבט יכול לעשות כן. כשנשאל לשמו ענה: "אין לי כזה, מאחר שלא נותר איש שיוכל לתת לי שם".

בתם של בני הזוג קרובר הבינה היטב את חשיבותם של שמות. "איש אינו יודע את שמו האמיתי של אדם, לבד ממנו עצמו ולבד ממי שנתן לו את שמו", כתבה אורסולה ק' לה גווין ב"הקוסם מארץ־ים", הראשון בסדרת המופת שלה, "ארץ־ים" (מאנגלית: תמי כץ־מושיוב). באחרון, "החוף הרחוק ביותר", הוסיפה: "רק אלו שהם הפגיעים ביותר, הרגישים ביותר, אלו שנתנו אהבה ואינם נוטלים אותה חזרה, הם קוראים זה בשמו של זה".

גיבוריה חיו בעולם שנוצר במילה, שבו מלאכתו של הקוסם כרוכה בלמידת שמותיהם האמיתיים של הדברים בשפת הבריאה כדי להפעיל את כוחותיו ולהשפיע על המציאות. זהו יקום שבו "שמות" כרוכים יד ביד עם "בראשית", פנטזיה יונגיאנית מעמיקה. היא היתה הראשונה שהניחה את יסודותיו של בית הספר לקוסמים, בימים שבהם ג'יי.קיי. רולינג היתה אך פעוטה. במשך 72 שנות כתיבה פורייה (היא שלחה את הסיפור הראשון שלה לעיתון כשהיתה בת 11. הוא נדחה) פירסמה לה גווין כ–20 רומנים, ומספר דומה של קובצי סיפורים קצרים, מסות, שירה וספרים לילדים ולנוער. היא כתבה רומנים היסטוריים, פנטזיה, מאמרים פוליטיים, שירת מסע, מדע בדיוני, אוטופיות והגות פמיניסטית. "אני אמנית ולכן שקרנית", העידה על עצמה בפתח הדבר לאחת מיצירותיה החשובות ביותר, "צד שמאל של החושך" (מאנגלית: עמנואל לוטם), "אל תיתנו אמון בכל דבר שאני אומרת. אני אומרת את האמת". היכולת הזאת, שאין שנייה לה, לומר דבר והיפוכו ולדעת שהשניים הם אחד, שכל נר בוער מטיל צל, "להפוך את הזר למוכר ואת המוכר לזר", כפי שכתבה אן גלווי במאמרה "Towards Fantastic Ethnography and Speculative Design", הביאה את לה גווין להעלות על הדעת ניסויים מחשבתיים שהקדימו את זמנם בעשרות שנים, למשל ברומן ובשני הסיפורים על הפלנטה "חורף", שההרמפרודיטים החיים בה נעדרי דחף מיני והגדרה מגדרית מעבר לתקופות הייחום שלהם, שבהן הם מתפלגים לכמה ימים, באופן מקרי לחלוטין, לזכר ולנקבה. זוהי פלנטה שבה המשפט "המלך היה בהריון" הוא משפט סביר לחלוטין ושבה מי שמתוקף "תאונה" גנטית "נתקעים" במגדר אחד למשך כל חייהם נתפסים כסוטים. בעיקר, זו פלנטה שבה אנו יכולים לבחון מחדש את כל ההנחות המוקדמות שלנו.

עטיפת הספר צד שמאל של החושך
עטיפת הספר צד שמאל של החושך

הרעיון למרכיב הזה ברומן "צד שמאל של החושך" — שהוא, כפי שמאפיין התיאורטיקן המרקסיסט פרדריק ג'יימסון, ספר מסע, פסטיש מיתולוגי, רומן פוליטי, דיסטופיה אורווליאנית, סיפור הרפתקאות ויצירת מדע בדיוני — עלה בדעתה של לה גווין כשהתבוננה בחתולה שלה. בראיון שהעניקה לפני עשר שנים למעריצה ישראלית, כותבת שורות אלה, אמרה: "צפיתי בה (בחתולה) בתקופת הייחום הראשונה שלה וראיתי כיצד היא הופכת מיצור חסר מין לחלוטין ליצור מיני, לראשונה בחייה. זה הותיר בי רושם אדיר". הספר ראה אור לראשונה, ב–1968. המילה "טרנסג'נדר" הופיעה בשימוש כללי בשפה האנגלית רק שנה לאחר מכן. "אם הכרתי אנשים בינמגדריים — וללא ספק הכרתי, אבל לא ידעתי זאת — הם לא סיפרו. זה היה עולם שונה. דברים שאנו לוקחים היום כמובן מאליו היו אילמים, פליליים או דמיוניים. אך אל לנו לחוש נעלים בתבונתנו הנאורה... כמה הרמפרודיטים נעולים כיום בארונות שהחברה שלנו בנתה, במגדר שהיא כופה עליהם?" אמרה בראיון למגזין "Vice" ב–2008. לה גווין עצמה גדלה בעולם השונה הזה, זה שהביא אותה לכתוב, במאמר "מציגה את עצמי", "אני גבר. עכשיו, אתם אולי חושבים שזו איזו טעות במגדר... כי יש בבעלותי שלוש חזיות והייתי בהריון חמש פעמים ופרטים קטנים כאלה... אבל האמינו לי כפי שגם אני האמנתי במשך שנים רבות. אני גבר. אתם מבינים, כשאני גדלתי, אי אז בתקופת פרס ומדי, וכשהלכתי לקולג' מיד אחרי מלחמת מאה השנים... לא היו נשים עדיין. נשים הן המצאה חדשה יחסית".

ללה גווין היתה נטייה "להשליך רעיונות כמו שטרוריסט מטיל פצצה", כפי שאמר עליה סופר הפנטזיה ניל גיימן ("אלים אמריקאים", "סנדמן"), שהעניק לה את פרס הספר הלאומי של ארצות הברית ב–2014, והודה שספריה לימדו אותו לכתוב. חומרי הנפץ שלה לא הורכבו רק משאלות של מגדר אלא גם מנושאים של גזע, הרבה לפני סופרי זרם מרכזי או סוגה אחרים. השליח האנושי אל ההרמפרודיטים הוא אדם שחור, כמו גם רוב תושביו של ארכיפלג האיים של "ארץ־ים", עובדה שבמשך שנים נענתה בהתעלמות גורפת מצד מו"לים, מעצבי עטיפות ומי שעיבדו את היצירה לקולנוע ולטלוויזיה (האנימטורים של סטודיו "ג'יבלי" היפני ופרנסי ערוץ Sci Fi, שהפיקו תחת ידיהם את מה שהגדירה "תועבה"). "אני משתדלת שרוב הדמויות שלי לא יהיו לבנות", הבהירה לה גווין, וסיפרה שכשהיתה בת 70 קיבלה מכתב מילד בריטי, "שהודה לי וכתב שהוא לא יכול היה לקרוא פנטזיה עד שקרא את ספרַי, כי לא היה לו עם מי להזדהות".

אורסולה לה גוין מקבלת את פרס הספר הלאומי של ארצות הברית ב–2014
אורסולה לה גווין מקבלת את פרס הספר הלאומי של ארצות הברית ב–2014צילום: ROBIN MARCHANT/אי־אף־פי

סוגיות של ייצוג ומגוון הן גם שגרמו לה לסרב, ב–1987, להזמנה לכתוב המלצה על אנתולוגיית סיפורי מדע בדיוני שכללה אך ורק יוצרים גברים. "אני לא יכולה לראות את עצמי ממליצה על ספר שלא רק שאינו כולל יצירות שנכתבו על ידי נשים, אלא שהטון שלו כה מרוצה מעצמו וזכרי באופן בלעדי — עד שהוא כמו מועדון או מלתחת בנים..." כתבה וחתמה, "רבותי, אני פשוט לא שייכת לכאן". סוגיות אלה ממש הביאו אותה, שנתיים לאחר מכן, בנאום שנשאה בפני הגברות בקולג' ברין מאר היוקרתי, לומר, "כאשר נשים מדברות אמת הן חתרניות — הן לא יכולת להימנע מכך. הן באות מלמטה. ואם מורידים אותך, את בוקעת החוצה, את חותרת. אנחנו הרי געש. כאשר אנו, הנשים, מציעות את ניסיון חיינו והאמת שלנו, כל המפות משתנות. נוצרות פסגות חדשות. זה מה שאני רוצה, לשמוע אתכן מתפרצות".

כמי שחיה ומתה בצלו של הר סנט הלנס המעשן, לה גווין ידעה כל מה שיש לדעת על געש, ביצירתה שירטטה מחדש את המפות וכבשה פסגות. היא התפרצה ל"מועדוני הבנים" וטענה בלהט בזכות מדעי החברה כמקור השראה הולם ל"מדע בדיוני" ודנה לכף חובה את מי שזילזלו באיכויותיו הספרותיות של הז'אנר, על בסיס דעות קדומות וסנוביזם אנין. בסיפורים קצרים ומופתיים, כמו המשל הפוליטי היפהפה "אלו העוזבים את אומלס" וברומנים כתובים להלל, החושפים את יחסי הכוחות הכלכליים המושלים בנו, כמו האוטופיה האנרכיסטית שלה "בידיים ריקות", או את החורבן העצום שממיטים הקולוניאליזם והג'ינגואיזם על אוכלוסיות ילידיות ב"העולם כיער", היא הביאה לכדי שלמות את השילוב שבין האתי והאסתטי, התוכן והצורה. בהספד המפעים שהקדיש לה טען חוקר התרבות עמוס נוי שברומנים אלו היא "מביאה לשיא את תרומתה הייחודית והראשונית", והגדיר אותם "אנתרופולוגיה ספקולטיבית": "כיצד ייראו חברות ותרבויות אנושיות — על הרעיונות הכי נשגבים, המוסדות הכי מפותחים והפרקטיקות הכי יומיומיות שלהן — בתנאים משתנים של אקולוגיה, טכנולוגיה, יחסי כוח ועמימות מגדרית, גזעית ומעמדית". הקפדנות שלה בתיאור המציאות, שבה "היומיומי חשוב כמו האפי", כפי שניסח זאת חוקר הספרות ג'ון פלוז, הפכה גם את היצירות הפוליטיות ביותר שלה, כמו גם את הקסם והמדע, המיתולוגיה וההיסטוריה שהיא טווה, למבוע של הזדהות והכרה ולמנוע מחשמל של עונג. כי הפוליטיקה של לה גווין מעולם לא באה על חשבון הפואטיקה שלה. האקטיביזם שלה הוא שירה, המסות שלה הן דרמה, החלומות שלה בוראים מציאות.

במשך שש שנים צילמה הבמאית התיעודית ארוון קארי את לה גווין, והסתייעה במימון המונים כדי להשלים את סרטה, שעתיד לצאת לאקרנים במהלך השנה. "האיכות הבלתי מעורערת של כתיבתה הכריחה לבסוף את הזרם המרכזי לאמץ את הספרות הפנטסטית", היא כותבת בעמוד הפרויקט, "בכך שהעלתה את המדע הבדיוני מדרגת הממתק למוח למדרגת ספרות יפה, פתחה דלתות לסופרי מיינסטרים צעירים כמו זיידי סמית, מייקל שייבון, ג'ונתן לת'ם ודיוויד מיטצ'ל, ואיפשרה להם לחקור מרכיבים פנטסטיים בכתיבתם". פתיחת דלתות היתה משאלתה הגדולה של לה גווין. "הלוואי", כתבה, "שיכולנו כולנו להתגורר בבית גדול, שבו הרבה חדרים, וחלונות, ודלתות. ואף אחד מהם אינו נעול". ב–22 בינואר 2018 היא עזבה את העולם. הזה, לפחות. מותירה אותנו עומדים על החוף הרחוק ביותר, בחושך, ידינו ריקות, נושאים את שמותינו האמיתיים, וכל דלתותינו פתוחות לרווחה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ