שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מול מותו של בועז ארד צריך לעצור רגע ולחוש אימה

איריס לעאל
איריס לעאל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בועז ארד בביתו, 2006
בועז ארד בביתו, 2006צילום: טלי שני
איריס לעאל
איריס לעאל

אני כותבת את המאמר הזה בתחושת הלם ופלצות. רגע אחרי שלמדתי באיחור של יממה על כתבת התחקיר באתר "מאקו" על יחסים בלתי הולמים שקיים האמן בועז ארד עם תלמידותיו בבית הספר תלמה ילין, נודע לי ששם קץ לחייו.

כתיבה בסערת נפש היא טעות שתמיד הזהרתי אחרים מפניה. אדם צריך לכתוב בקור רוח ובריחוק אם הוא רוצה שלכתיבתו יהיה ערך מעבר לרגע בו נכתבה. אבל יש לי משהו להגיד גם בזכותה של המערבולת שבה אני שרויה בעת כתיבת מילים אלו. היא יכולה להיות מורת דרך אמינה בסבך הנורא של הרצון לתקן עיוותים שנמשכו זמן רב מדי ומנגד, גרירתם של אנשים לאור היום מהפרטיות של חייהם לתוך הזירה הפומבית שמעולם לא היתה פומבית ממנה והעמדתם לדין הציבור.

על פי הכתבה של יאנה פבזנר בשן, בועז ארד ניהל קשר מיני ורומנטי עם תלמידה שלו כשהיתה בת 16. כשמלאו לה 18 עברה לחיות איתו כבת זוגו בביתו. כשהעיתונאית התקשרה לבקש את תגובתו, לדבריה ארד היה נסער, ודיבר בשטף ובהתרגשות. הוא הודה שהיו לו "ארבעה סיפורים" עם תלמידות אבל טען שעם שלוש מהן זה היה שנים אחרי שכבר לא לימד אותן ועם אחת מהן לאחר שסיימה את שירותה הצבאי. "זה היה דפוק, אני מודה", אמר ארד, "אבל אני מכיר נשים צעירות שהן בוגרות בנפשן ונשים בוגרות שהן אינפנטיליות". בנקודה זו ניכר שארד הבין ככל הנראה כמה רע נשמעים דבריו וכמה אפסית השליטה שתהיה לו עליהם מהרגע שיצאו מפיו. "אני לא במצב שאני יכול להגן על עצמי", המשיך ארד במצוקה גוברת, "נשאר לי לדפוק כדור בראש".

אחרי שנים בהן העז כנראה להאמין שסודותיו לא יתגלו, התקופה האחרונה ובמיוחד אחרי התחקיר על המורה מנחם נבנהויז, ארד המתין לשיחת הטלפון. וכשהיא הגיעה הבין ברגע של זוועה טהורה את חוסר התוחלת בתקווה להצליח להימלט מעברו. ארד איים על פבזנר בשן שאם הכתבה תצא לאור הוא ישים קץ לחייו: "ברגע שייצאו הטענות האלה לעולם את גוזרת את דיני מאחר ולא תהיה לי הזדמנות להתגונן בפני האשמות אלו בבית משפט. אני לא אוכל להסתכל לאמא שלי בפנים".

הוא לא היה יכול לשאת את הבושה בפני אמו, והעדיף לשים קץ לחייו ולדון אותה ליגון שאין נורא ממנו.

בכל רגע בראיון ניכר שארד נמצא בפנים ובחוץ: בפנים, בהזדהות המלאה שלו עם עצמו, עם הסובייקטיביות של החוויה שלו, שכל עוד לא נאלץ לעמת אותה עם שיפוטו של העולם היא נראתה לו רומנטית ולא מזיקה. ובחוץ, במשפט החברתי, שבו ידע כי הוא יימצא אשם וייגזר דינו.

אנחנו לא נוכל להימלט משאלות כמעט בלתי נסבלות שהטרגדיה הזו מציגה בפנינו: האם יש דרך טובה יותר להמשיך במאבק החשוב לחשיפת מטרידים ופוגעים בלי שהוא ייהפך לספורט דמים עם קורבנות בנפש? ומה תפקידה של העיתונות כשמול גילוי האמת עומד פיקוח נפש? אני עדיין לא מסוגלת לחשוב ובוודאי שלא להגיע למסקנות. כולנו צריכים להרשות לעצמנו להיות לרגע אחד דוממים ואחוזי הלם ופלצות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ