שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פרשת בועז ארד: להמשיך לחקור, להמשיך לפרסם

מותו של בועז ארד הוא טרגדיה נוראה, אבל אסור להתבלבל ולהטיח אשמה בקיר הלא נכון: עיתונאי "מאקו" עשו את עבודתם נאמנה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בועז ארד
בועז ארדצילום: טלי שני

כל עיתונאי מכיר את התחושה הזו: את המועקה שמלווה הורדת תחקיר אל הדפוס או העלאתו אל הרשת. לא משנה כמה פעמים הצלבת את העובדות, עם כמה אנשים דיברת וכמה עדויות דומות אספת - חשיפת עוולות מגיעה תמיד עם תג מחיר, ואיש לא נהנה לראות אחרים נפגעים. לכן, ניתן לומר במידה גבוהה מאוד של ודאות שלבם של עיתונאי ״מאקו״ הלם בחזם בקצב מוגבר ונשימותיהם היו מואצות עוד לפני ששמעו על ההשלכות הטרגיות של כתבתם, שהתמקדה ביחסיו של האמן בועז ארד עם תלמידותיו בתיכון תלמה ילין. ואילו כעת, משנודע שמושא התחקיר שם קץ לחייו בעקבות פרסומו, הם חווים את הסיוט של כל כתב ועורך. אין זה אומר שהם טעו בדרך.

מותו של בועז ארד הוא טרגדיה נוראה. בצלה, קשה שלא להזדעזע ואפילו להירתע מכוחה של התקשורת הממוסדת. אבל אסור להתבלבל ולהטיח אשמה בקיר הלא נכון: ניתן להתרשם שעיתונאי ״מאקו״ עשו את עבודתם נאמנה ונתנו קול לנפגעות של ניצול מיני. מקריאת התחקיר וללא היכרות עם אחורי הקלעים או הנפשות הפועלות, נראה שהם עבדו בזהירות, באופן יסודי ומקצועי. כשעלה חשש למצבו הנפשי הרגיש של ארד הם אף שלחו ניידת משטרה לביתו. קל לשפוט את מעשיהם בדיעבד, אבל הם לא יכלו לדעת שהוא אכן יממש את איומיו.

האמן בועז ארד נמצא מת בביתו, יממה אחרי פרסום תחקיר על קשרים מיניים שניהל עם תלמידותיו | מול מותו של בועז ארד צריך לעצור רגע ולחוש אימה | מערכת "מאקו" לאחר התאבדות בועז ארד: היה נכון לפרסם את התחקיר עליו | אסור להפסיק לחשוף עבירות מין | "חמלתי שמורה לקורבנותיו": תלמידות לשעבר וקולגות מגיבים למותו של בועז ארד

לעומת כתבי ועורכי ״מאקו״, בית הספר תלמה ילין לא עמד בחובותיו: הוא זה שהפקיר את תלמידיו ותלמידותיו בסביבה לא ראויה שבה אין גבולות או מבוגר אחראי. על פי העדויות שמצטברות מאז חשיפתו של אסף הראל ב״הארץ״ על ניצול ותקיפה מינית לכאורה של תלמידים מצד מנחם נבנהויז, האווירה בין כתלי בית הספר עודדה הערצה של מורים, בלבול יחסי מרות עם יחסי קרבה וחציית קווים אדומים. אלה הן הנסיבות שהובילו לאסון הזה. התקשורת היא רק השליח שהוציא אותן אל האור.

״מה תפקידה של העיתונות כשמול גילוי האמת עומד פיקוח נפש?״, שאלה כאן אתמול עמיתתי, איריס לעאל, וקראה להסיק מסקנות עתידיות. ובכן, תפקידה של העיתונות היה ונותר לחתור לאמת ולחשוף אי־צדק. במקרה הזה, לנגד עיניהם של הכתבים והעורכים שהיו מעורבים בפרסום עמדה שלמות גופיהם ונפשותיהם של תלמידים צעירים. אם היו בוחרים לגנוז את הכתבה בשל האיומים שהשמיע ארד הם היו מועלים בתפקידם.

כי לכל אמת יש מחיר, אבל מחיר הטיוח כבד עוד יותר: כמה קורבנות עוד יתגלו אם המשטרה ומשרד החינוך יואילו לפתוח בבדיקה מקיפה של הנעשה בתלמה ילין בעשורים האחרונים? כמה קורבנות עתידיים נמנעו כעת, הודות לפרסום הדברים בציבור?

חומר הבערה של העיתונות הוא הכמיהה לתיקון החברה. עם כל הכאב והצער, ועם רעד באצבעות המרפרפות על המקלדת, על עיתונאים להמשיך לחקור בדקדקנות ולפרסם באומץ תחקירים מטלטלי עולמות. השיקולים היחידים שצריכים להיכנס לחשבון ״לפרסם או לא לפרסם״ הם האם עבדנו ביסודיות ובזהירות המספיקה כדי להגיע לחקר האמת, והאם יש בפרסום הזה שירות ועניין לציבור. לשאלת ההשלכות האפשריות של הוצאת הדברים אל האור אין מקום בחדר העריכה, ואסור שהיא תהפוך לכלי לצנזורה עצמית. לעתים, האמת מכוערת והשקר יפה. פעמים רבות, יש מי שמנסים להשאיר כך את פני הדברים. אבל לרוב עיוותים לא מתוקנים בסתר, ושתיקה לא מסייעת לאף קורבן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ