שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דורון קורן
דורון קורן
בועז ארד
בועז ארדצילום: טלי שני
דורון קורן
דורון קורן

קשה לבוא בטענות לאתר "מאקו" שפירסם ביום חמישי את התחקיר על מערכות היחסים שניהל בעבר האמן בועז ארד עם כמה מתלמידותיו בתיכון האמנויות תלמה ילין, תחקיר שאחריו התרחשה התאבדותו המזעזעת. קשה משום שזה יכול היה לקרות בכל כלי תקשורת אחר בימי ה–#MeToo האלה — מאבק חברתי ומגדרי חשוב מעיקרו, שלבש אופי מתלהם, רודפני, מסוכן. התקשורת, החיונית במיוחד למאבק הזה, היא כרגע גם המשווקת הגדולה של סכנותיו.

בסוף השבוע התפרסם ראיון עם הסופרת האמריקאית א.מ. הומס (במדור הספרות של "ידיעות אחרונות") שבו היא אמרה: "קמפיין #MeToo מביא איתו הרבה סכנות. יש הבדל עצום בין לאנוס מישהי ובין להגיד לה משהו לא במקום, וזה קריטי להתעקש על ההבדלים האלה". גם ב"גלריה" התפרסם בסוף השבוע ראיון עם הפמיניסטית האמריקאית דפני מרקין, שבו טענה: "לבוא אחרי 40 שנה ולספר שהוטרדת – אני לא מבינה את זה. צריך התיישנות על האשמות כאלה", ומרקין חזרה והזהירה מפני "האשמות מעורפלות, אנונימיות, גבוליות", במיוחד בעידן האינטרנטי שבו "המוני אנשים רק מחכים לערוף את ראשך".

האמן בועז ארד נמצא מת בביתו, יממה אחרי פרסום תחקיר על קשרים מיניים שניהל עם תלמידותיו | מול מותו של ארד צריך לעצור רגע ולחוש אימה | מערכת "מאקו" לאחר התאבדות ארד: היה נכון לפרסם את התחקיר | אסור להפסיק לחשוף עבירות מין | להמשיך לחקור, להמשיך לפרסם | "חמלתי שמורה לקורבנותיו": תלמידות לשעבר וקולגות מגיבים למותו של בועז ארד | בתלמה ילין לא ריחמו על ילדי בית הספר

כמה מהמרכיבים הבעייתיים האלה, ואחרים, התקיימו בכתבה על בועז ארד: ראשית, חלה התיישנות על האירועים המדווחים - כשהאירוע העיקרי והמפורט מבין הארבעה, שהחל עם תלמידה בת 16 והפך לרומן אהבה שנמשך ארבע שנים, התרחש בערך לפני 25 שנה. שנית, מסגור הכתבה, שהציב את מעשי ארד לצד התקיפות המיניות החמורות שביצע לכאורה מורה נוסף בתלמה ילין, המנצח מנחם נבנהויז - עשה עוול לארד. ארד אמנם עבר לכאורה על החוק (גיל ההסכמה ליחסי מין בישראל הוא 16, ובת ה-16 במקרה זה אף מספרת שהיא עצמה יזמה את יחסי המין, אבל היה כאן לכאורה "ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך", כלשון החוק האוסר זאת). ועדיין, אלה היו ככל הידוע קשרי אהבה מרצון ולא בכפייה, שנמשכו כמה שנים. לא סטוצים.

ונכון להזכיר בהקשר זה את המקרה של עמנואל מקרון, נשיא צרפת, שבערך באותה תקופה, לפני 25 שנה, כשהיה בן 15, קיים קשר אהבה עם המורה לתיאטרון המבוגרת בהרבה ממנו, שכידוע לא רק שלא הואשמה בפיתוי קטין אלא הפכה לאשתו. כלומר, יש בעיה קשה בשיפוט של אירועים מלפני דור על פי הכללים המחמירים של השנתיים האחרונות. גם מבחינה זו - ולא רק מהבחינה המשפטית - נדרשת הפעלה של עיקרון התיישנות כל עוד לא מדובר בתקיפות מיניות חמורות.

בשיחה עם כתבת "מאקו" לפני פרסום הכתבה התלונן ארד על האשמות מעורפלות ("את לא חושפת בפניי את שמותיהן של אותן נשים"), טען כי יחסי המין לא התקיימו בשלב שבו שימש כמורה לתלמידות (ונניח שכאן נאמנה עלינו טענת "מאקו" כי בידיהם עדויות סותרות לכך) והוסיף כי לאחר הפרסום כבר לא יוכל להגן על עצמו: "ברגע שייצאו הטענות לעולם את גוזרת את דיני מאחר שלא תהיה לי הזדמנות להתגונן בבית המשפט. המשמעות של זה היא לסיים את חיי... אין לי טעם לחיות". גם במכתב ששיגר ל"מאקו" לאחר פרסום הכתבה אמר: "מי יאמין לי מול הכוח של התקשורת? לאיזה מאבק אני יכול לצאת עכשיו?".

באותו מכתב שלאחר הפרסום, שארד כתב מתוך מצבו הרדוף, המבוהל, הנואש, הוא חזר על כוונתו להתאבד. זה מה שכתב בסוף המכתב (לפי דיווח של איתי בלומנטל באתר Ynet): "איך אני יכול עכשיו להסתכל למישהו בעיניים? מי ייתן לי ללמד? מי יציג את האמנות שלי? כל מה שאני ירד לטמיון. שלום למשפחה המדהימה שלי. שלום לסטודנטים הנפלאים. סליחה מכל אלה שפגעתי בהם. סליחה מכל מי שמה שאני עושה כאן פוגע בו. אני אוהב אתכם. בועז".

מאקו, בתגובה למכתב הזה, נזהרה והזמינה משטרה לביתו של ארד. המשטרה לא מצאה שום בעיה. האם מכתב כזה (או האזהרות באותה רוח שקדמו לפרסום הכתבה) היה מונע את פרסום התחקיר ב"הארץ" למשל? ב"ידיעות אחרונות"? בערוץ 10? הלוואי שכן, אבל ממש לא בטוח. התקשורת ברובה עדיין לא בנויה להבחנה בין רמות החומרה של העבירות המיניות. והטוקבקיסטים, עדר משוגע, בוודאי שלא בנויים לכך (זכורה גם התאבדותו במאי 2015 של אריאל רוניס, מנהל מצטיין בלשכת האוכלוסין, בעקבות פוסט של אשה שהאשימה אותו לשווא באפליה במתן שירות - מה שגרר התנפלות של אלפי טוקבקיסטים עליו) - ועידן הטוקבקיסטים מחייב את התקשורת בזהירות נוספת. אז אולי עכשיו ניזהר קצת יותר. וברור גם, עם זאת, שאיום בהתאבדות אינו צריך בהכרח לעצור תחקיר. תלוי במקרה ובמכלול שיקוליו.

כשהשחקן מאט דיימון אמר לפני כמה חודשים את המובן מאליו, שצריך להבדיל בין סוגים שונים של הטרדות כי "טפיחה על הישבן אינה דומה לאונס או לתקיפה מינית של ילדים" — הוא הוקע כמי שמשמר את הבעיה. מתוך חוסר פרופורציה דומה נאלץ כזכור ינון מגל להתפטר מהכנסת לאחר כמה הערות מיניות שיכורות שהשמיע. אנחנו עדיין בעידן ההוליוודי של המאבק המוצדק נגד הטרדה ותקיפה מינית ובעד שיוויון זכויות לנשים ולגברים. אבל בניגוד לדרמטיות ההוליוודית הגורפת־כל שמתווה כרגע את הדרך, "זה קריטי", כדברי הסופרת א.מ.הומס, "להתעקש על ההבדלים העצומים" בין סוגי ההטרדות והמעשים האסורים. עצומת הנשים הצרפתיות שפורסמה לפני כמה שבועות היא דוגמה אפשרית להסתכלות מורכבת ואנושית יותר על העניין.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ