שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל קרניאל
יובל קרניאל
בית דפוס, מכונה להדפסת עיתונים
בית דפוס. גם חסידי חופש העיתונות מכירים בגבולות הפרסוםצילום: בלומברג
יובל קרניאל
יובל קרניאל

מהם גבולותיה של התקשורת. האם תמיד הדבר הנכון הוא לפרסם את המידע, התחקיר, הסיפור החשוב, גם כאשר תוצאות הפרסום עלולות להיות קשות, טרגיות?

הסרט "העיתון", של סטיבן שפילברג, המתמודד בימים אלה על האוסקר, מציג תשובה ברורה וחדה: צריך לפרסם, אפילו תחקיר גנוב שפוגע בממשל, אלא אם כן יש בפרסום סכנה לחייהם של חיילים אמריקאים. גם חסידים גדולים של חופש הביטוי והעיתונות מכירים בגבולות לכל פרסום, חשוב ככל שיהיה, כאשר מדובר בפרסום שיש בו סכנה לחיי אדם.

בשבוע שעבר התאבד האמן החשוב בועז ארד לאחר שפורסם תחקיר החושף את היחסים שקיים עם תלמידה בבית הספר תלמה ילין שבו לימד לפני שנים. כמובן שאי אפשר לייחס את האקט הקיצוני של התאבדות אך ורק לפרסום בתקשורת של התחקיר, אולם דומה כי הפרסום, שנגע בנושאים אינטימיים וחמורים, והיה מביך ושלילי, תרם למעשה, או לפחות לעיתויו.

אין ספק שתפקידה של התקשורת הוא לחשוף את האמת, לשרת את זכות הציבור לדעת, ולהביא בפנינו תחקירים וסיפורים חשובים, בנושאים בהם יש צורך ואינטרס ציבורי במידע. העיתונות החופשית צריכה לפרסם סיפורי אמת קשים, גם כאשר יש בכך לפגוע במוסדות, באנשים ובקרובים להם.

סיפורים ומידע על התנהלות אסורה של מורה ומרצה כלפי תלמידות, גם אם מדובר בסיפור מורכב וישן, הם עדיין בעלי חשיבות ציבורית ניכרת וראוי בדרך כלל לפרסם, בכפוף לבדיקת אמינות, אמת, וגבולות החדירה לפרטיות. במקרה הטרגי הזה, ארד ביטא באופן גלוי ומפורש פחד מפני הפרסום הצפוי וסערת נפש גדולה, שכללה גם ביטויים אובדניים מפורשים.

השאלה המתעוררת כאן היא האם יכולים עיתונאים ועורכים לדעת ולהכיר בתוצאות האפשריות של פרסום, כאשר מדובר במעשה כה חריף וקיצוני כמו התאבדות. נכון, השימוש באיומי התאבדות יכול להיות כלי מניפולטיבי בידי אנשים המבקשים למנוע פרסומים מביכים או שליליים אודותיהם. התקשורת ודאי לא צריכה ולא יכולה לצנזר את עצמה בגלל כל אמירה אובדנית של אדם המנסה למנוע פרסומים. מאידך, ברור שאם המערכת היתה מבינה נכונה את המצוקה של ארד, ואת האפשרות שזאת תהיה התוצאה, היא לא היתה מפרסמת את הדברים, ודאי לא בעיתוי ובדרך בה זה נעשה.

פנייה למשטרה ודאי שאינה פתרון ראוי לדילמה. השוטר אינו איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, ואין לו יכולת להעריך נכונה את מצבו של האיש, ואת ההשלכה והתוצאה של הפרסום האינטימי והמביך על נפשו. עיתונות אחראית ומקצועית צריכה להכיר במגבלותיה. כאשר על כף המאזנים נמצא סיפור חשוב שיש לפרסמו, מול חשש, גם אם רחוק, שהדבר יתרום לאובדן חיי אדם, זה הרגע לעצור ולחשוב מחדש.

ניתן למשל להתייעץ באיש מקצוע, כמו פסיכיאטר או פסיכולוג המתמחה בנושא, ולנסות לברר את נסיבות העניין לפני הפרסום. ניתן לשקול פרסום פוגע פחות, בלי פרטים מזהים, ניתן גם לדחות את הפרסום כדי לברר את ההשלכות האפשריות שלו.

כוחה של התקשורת והעיתונות הוא באמון הציבור, וזה ניתן לרכוש רק באמצעות עבודה מקצועית, אחראית, זהירה ואתית. כאשר יש סכנה לאובדן חיי אדם, גם כאשר הסכנה הזאת אינה ודאית אלא נראית רחוקה, יש להימנע מפרסום מהיר. זכות הציבור לדעת חשובה מאוד, אך חיי אדם יקרים אף יותר.

ד"ר קרניאל הוא רקטור בצלאל, מומחה לאתיקה בתקשורת. לשעבר יו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ