שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורית קמיר
אורית קמיר
בועז ארד בביתו, 2006
בועז ארד. כולם ידעו ומילאו את פיהם מיםצילום: טלי שני
אורית קמיר
אורית קמיר

התאבדות האמן בועז ארד היא קודם כל מצערת ומטלטלת. בנוסף, היא מעלה שאלות רבות, המעסיקות את השיח הציבורי בארץ ובעולם: כמה חמורה התנהגות שיש בה ניצול לרעה של יחסי כוח, כשהצד המוחלש הסכים לה ואף עודד אותה? האם ייתכן, שאדם יהיה חם ותומך ומקסים, ובו בזמן ינצל את כוחו ויפגע בחלשים ממנו? כמה מהאחריות לניצול שיטתי של מרות מוטלת על המערכת שבתוכה מתרחש הניצול ועל הסביבה שעוצמת עין? האם יש מקום להתיישנות ביחס לעבירות מין? האם ראוי לפרסם טענות על פגיעה מינית שחלה עליהן התיישנות? האם ראוי להתחשב בפרטיות של מי שפגעו באחרים? האם איום בהתאבדות צריך לעצור פרסום עיתונאי?

בנקודת המוצא אין לי ספק: מקום ששוררים בו יחסי מרות, סמכות או תלות, או שפערי הכוחות בו גדולים — הניצול פסול, גם אם הצד המוחלש "הסכים" לו. צעירה בת 16 או 18 המעריצה מורה כריזמטי אינה יכולה לתת הסכמה חופשית, בוגרת ומשמעותית. ההתרגשות מכך שהאיש הנערץ בחר בה מכולן עלולה לסחרר אותה ולערפל את שיקול דעתה. וכמובן, יש הרבה כל כך שאינה יודעת עדיין על עצמה ועל העולם. רק בדיעבד תבין, כמו במקרה הנדון, שהמורה האהוב, מקסים במובנים רבים, היה בן זוג קנאי, כוחני, רודני, שחשש מגילויי עצמאותה וניסה להרחיק אותה מאחרים ולגרום לה שתישאר תחת השפעתו. רק באיחור תלמד, שיכול להיות איש מצוין ונדיב ואוהב, שהוא גם רכושני וקטנוני ועריץ במערכת יחסים אינטימית. את הנזקים שנגרמו להתפתחותה, לביטחונה העצמי ולדפוסי יחסיה עם הסובבים אותה היא עלולה להבין אחרי שנים רבות, אחרי שהיא והקרובים לה שילמו מחיר כבד.

יש קשרים אינטימיים בין מורים או מורות ותלמידות או תלמידים שאינם פוגעניים ואולי אף מעצימים. אבל הסכנה גדולה מדי, ועדיף לחטוא בעודף זהירות בהגנה על צעירים. לכן אדם צריך להציב לעצמו גבולות, ולא להתפתות לשכנוע עצמי, שהוא מיוחד, והצעירה שלפניו מיוחדת, והקשר ביניהם יהיה יוצא מן הכלל. גם כשהחוק אינו אוסר במפורש, אדם חייב להיזהר ולחשוד ולסייג ולרסן את עצמו. קל וחומר שכך צריכים לעשות המערכת שבתוכה הוא פועל והחוג החברתי המקיף אותו. אלה צריכים להיות שומרי הסף.

גם במקרה ארד, כמו במקרים רבים שנחשפו לפני כן, "כולם ידעו", ומילאו את פיהם מים. הנהלת בית הספר התרשלה רשלנות פושעת בעצימת עיניים, והסובבים הפגינו רפיסות ערכית ומוסרית. "אנשי חינוך" כולם. עכשיו הם מתפתלים וממשיכים להתחמק מאחריות. אבל האחריות לטרגדיה המתפתחת הזאת היא בראש ובראשונה שלהם (שלא לומר — הדם). שומרי הסף הנרפים הם הכתובת לאכזבה ולזעם המוצדקים. הם, ולא מי ששברו את קשר השתיקה ופירסמו את האמת, אף אם באיחור רב.

אני מאמינה בהיגיון של הגנת ההתיישנות. מבחינה ראייתית, כשחלף זמן ממושך קשה להסתמך על הדיוק של זיכרוננו ולהציג גרסה קוהרנטית ומהימנה. מבחינה ערכית, הזמן מאפשר לאנשים להשתנות, להתבגר, להשתפר, ואין זה הוגן לפקוד עליהם את חטאי העבר. לא הוגן הוא לעצור חיים של אדם על מעשה שעשה כשהיה, במידה רבה, אדם אחר; גרסה קודמת של עצמו. לכן מבחינה משפטית מוצדק בעיני למתוח קו ולמנוע הגשת תלונות ותביעות אחרי זמן ממושך. אבל האם זה המצב גם מבחינה נורמטיבית ציבורית?

מי שחוותה תקיפה מינית היא הבעלים של הסיפור שלה, והיא זכאית לעשות בו ככל העולה על רוחה, בכל זמן ובכל מקום. מי שפגע בה מינית נתן לה את הסיפור ואת כל הזכויות בו. אבל לא כל זכות ראוי תמיד לממש. בחלוף זמן רב, ראוי לבדוק אם האדם שנהג באופן פוגעני נותר כפי שהיה והוא מוסיף לפגוע, או שהשתמש בזמן שעמד לרשותו כדי להשתנות, לגדול, להיהפך למתחשב יותר. ראוי לברר אם הבין את הנזק שגרם, אם קיבל אחריות, התנצל, שינה את דרכיו. אם כך עשה, ראוי לנהוג בו על פי כלל החמלה האלמותי: מודה ועוזב ירוחם.

מנגד ניצבת החשיבות הרבה בפרסום מקרים של פגיעות מיניות כדי שהציבור יכיר את הדפוסים, יתרשם משכיחותם הרבה, יבין את חומרת התופעה, ייזהר ויזהיר. אם כך, איך לאזן בין החשיבות שבשבירת קשר השתיקה לבין ההתחשבות בפרטיות של אדם ש"עשה תשובה" ומבקש להמשיך בחייו החדשים? דומני שהתשובה פשוטה: על ידי פרסום אנונימי. "אמן מוערך", "מורה אהוד" ונוסחאות רבות נוספות מאפשרות לציבור לדעת, וגם לנוגעים בדבר להמשיך בחייהם. אמנם מי שמכיר — מזהה; אך מי שמכיר, מן הסתם ידע על הסיפורים גם קודם לכן. וכל עוד אין נוקבים בשם של אדם במפורש, הוא יכול להמשיך בחייו.

במקרה של ארד, לא ברור אם קיבל אחריות לפסוּל שבהתנהגותו, או אם שינה את דרכיו. דומה, שלא הודה ועזב ולא התנצל לפני הנשים שפגע בהן בצעירותן. מתוך דבריו השוצפים, הנסערים, המבולבלים, בתשובה לשאלת העיתונאית יאנה פבזנר־בשן, קשה להבין. אפשר להבין, שחש רדוף ומושחר. שהמשיך להכחיש שקיים קשר אינטימי עם ילדה בת 16, ובכך ניסה לערער את עדותה. עוד ניתן להבין, שארד רמז לבשן, שאם תפרסם את הסיפור — ישלח יד בנפשו.

איני מקנאה בבשן, שלאחר פרסום כתבתה ארד התאבד, אבל האחריות למותו איננה עליה. היא נהגה באופן אחראי, והתריעה בפני המשטרה שייתכן שיש חשש לפעולה אובדנית מצד ארד. עם זאת היא סירבה, ובצדק, להיסחט רגשית. את האחריות לחיי ארד היא השאירה בידיו. ההחלטה לשים קץ לחייו היתה שלו בלבד. החלטה טראגית, אומללה, ושלו.

ארד איננו הראשון המאיים בהתאבדות אם ייחשף. בדרך כלל איומים אלה אינם ממומשים. האם היה ארד בעל "גולגולת דקה" במיוחד, ולא עמד בחשיפה הפומבית של התנהגותו? האם העניש את עצמו בחומרה? האם העניש באכזריות את העדה? את העיתונאית? נראה שלעולם לא נדע. אבל כל אלה אינם באחריות העיתונאית החושפת.

מוקדם לסכם את השלכות הפרשה הקשה הזאת. הדיון הציבורי בעיצומו. עם זאת הגיע הזמן לכך שמשרד החינוך ובתי הספר ילמדו להתמודד באופן שיטתי ומערכתי עם ניצול יחסי כוח בהקשר האינטימי. הללו מעדיפים לטמון את ראשם בחול, אבל האחריות היא עליהם, והורים צריכים לתבוע מהם פעולה. במקביל, הגיע הזמן לשים קץ ל"כולם ידעו ושתקו". החברה הישראלית מתגאה באכפתיות, בדוגריות ובאומץ לבה — הגיע הזמן להפגין את כל אלה גם בהקשר של התערבות במצבים שיש בהם ניצול של מרות. אחריות זו מונחת לפתחו של כל אחד ואחת מאתנו. ואחרון חביב: הגיע הזמן להתנצל ולמחול. מי שפגעו בזולתם צריכים לקבל אחריות, להודות, ולבקש סליחה. מי שביקשו ממנה סליחה רשאית לסלוח, להרפות, ולהשתחרר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ