שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אנחנו צריכים לאהוב את השופט שלנו

יצחק לאור הוא הממשיך של חיים יוסף ברנר, שיצא נגד הז'אנר הארצישראלי ואביזריו הכוזבים

יפתח אשכנזי

צד מערב, מסות, מאת יצחק לאור, הוצאת אפיק, 2018,277 עמודים

לפני יותר ממאה שנה הסתבך חיים יוסף ברנר בסערה ספרותית, לאחר שבספרו "מכאן ומכאן" הופיעה סצינה שלמה שתיארה עיתון מדומיין בשם "המחרשה", שנשלט על ידי עורך שהוא גבר חלש שמדבר בלשון גבוהה על תרומה חברתית, ורעייתו שהוצגה כאשה שתלטנית. למרות שברנר טען שלא מדובר בפרודיה על אנשים מסוימים, רוב האנשים שחיו בארץ בתקופה הבינו מיד שמושאי הפרודיה הם יוסף אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר", ורעייתו, הסופרת דבורה בארון. הסערה שעורר הקטע הכריחה את ברנר להתנצל. היא גם היתה אחד הגורמים לכך שברנר עזב את הארץ. והיה לאותה פרשה עוד תוצר אחד: המסה "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", שהיא בעיני רבים אחת החשובות בתולדות הספרות העברית.

עיקר הביקורת שמטיח ברנר במסה זו על הסופרים בני דורו הוא על הזיוף שבכתיבתם. אותו זיוף, טוען ברנר, הוא תוצר של כתיבה חיצונית, של סופרים שבמקום לכתוב על הארץ מתוכה מנסים לקלוע לטעמו של הקורא ומאמצים דגמים ודפוסים פואטיים של הספרות האירופית, שכלל לא צמחו בארץ ושאין להם שום נגיעה לספרות המקומית.

ברנר היה אולי הראשון שניסח את הטענה הזאת בנוגע לספרות הישראלית ולתרבות הישראלית, אך הוא בהחלט לא היה האחרון. לאורך השנים נוסחה הטענה פעמים רבות (בכל פעם בניסוח מעט שונה, בעצימות שונה ובתוך פרשנות אחרת); רק באחרונה היה אפשר למצוא אותה בפרק הפתיחה לספרו של יגאל שוורץ "מעת לעט".

אותה טענה היא הציר שסביבו נעות כל המסות בספרו החדש של יצחק לאור, "צד מערב". אך למרות שצד מערב הוא חלק ממסורת ארוכה בספרות העברית, העמדה שלו מעט יותר רדיקלית. לאור לא יוצא נגד הנהייה של הספרות (והתרבות הישראלית) אחרי המערב, אלא טוען שהיהודים מעולם לא היו חלק מהמערב ושהרבה מהבעיות של החברה הישראלית הן תוצר של אותה תודעה כוזבת.

יצחק לאור
יצחק לאור. מסמן אלטרנטיבהצילום: קובי קלמנוביץ

יש זוג תכונות שהופך את ספרו של לאור לחדשני ולמרתק. ראשית, הוא אינו מסתפק בתיזה הכללית ובמישור התיאורטי, או בניתוח כללי של מה שכתבו מייסדי הציונות, אלא בוחן את טענותיו אל מול היצירות העכשוויות ביותר המרכיבות את הזהות של הישראלי כיום (במידה רבה של הישראלי הרואה את עצמו כחילוני וליברלי). שנית, בשלב מסוים בספר מרחיב לאור את הפרספקטיבה ומבקש להבין את יחסי הגומלין שבין התודעה המערבית הישראלית לזהות האירופית ולרצונה של אירופה לשכתב את העבר.

דוגמה לתכונה הראשונה היא הדרך שבה מבין לאור את שירתם של דליה רביקוביץ ודוד אבידן כחלק מההקשר הגדול ביותר של הישראלים והמערב, ואת המחזות של חנוך לוין (במסה המוקדשת רק להם ובמסה נוספת הבוחנת את יצירתו של חנוך לוין למול הסרט המצליח "מציצים"). מסה אחרת, בחלק השני, עוסקת בזיכרון השואה הגרמני וכיצד הוא מצליח לתחום את הרוע לעבר, בלא להתייחס לפשעים נגד האנושות המתרחשים בזמן הווה.

כך מתוארים התהליך ושיתוף הפעולה של ישראל עמו: "אפשר להוסיף שאלות בדבר סיורי פולין של ילדינו: האם היתה ממשלת ישראל מארגנת מסעות כאלה לדכאו או לברגן בלזן? האם היו הגרמנים מסכימים לקבל את האורחים הללו? האם ההתנגדות מצד הגרמנים לביקורים הללו — נניח של שוכני הערים לצד המחנות — היתה מתקבלת? אפשר רק לנחש. הכבוד אצלנו לגרמנים גדול מהכבוד לפולנים, בלי קשר לסבלם של האחרונים במלחמה. וייאמר גם זאת, ההטסות הללו של הנערים מרחיקות את השואה אל השוליים של אירופה, ל'אושוויץ', אי שם במזרח אירופה, ובעיקר מרחיקות את השואה מההיסטוריה של השואה, היסטוריה מערב אירופית בעיקרה" (עמ' 200).

השילוב שבין הביקורת על התודעה המערבית הכוזבת של הישראלים לביקורת על אירופה (בעיקר על גרמניה) מגיע לשיא במסה שבה דן לאור ברותחין את ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". בספר זה, טוען לאור, מודגמים רוב החוליים שיש בפנייה של הספרות הישראלית אל המערב. הביקורת לא פוסחת גם על הרגע שבו מתאר עוז את ההתאבדות של אמו: "אלמלא היה מדובר במניפולציה פוליטית, ובפנייה מביכה אל 'הקורא הגרמני', אפשר היה לפטור את הצורך של הסופר להיות כל־יכול על רקע אינאונותו ונוכח האם האבודה, נציגת המערב, או להפך על רקע האינאונות הזאת באה העמדת הפנים האומניפוטנטית, הסופר כנציג האומה היהודית, נציג הקוראים באירופה, מגן תרבות המערבית מפני הדרקון הרע של ה'רב תרבותיות' והמזרח בכלל" (עמ' 200).

לאור הוא אחד ממבקרי הספרות החדים בישראל ולכן קשה לי להתווכח עם טענותיו. אך קטע זה ממחיש בעיני גם את הבעיה שיש לי עם העמדה הביקורתית של ברנר שלאור הוא אחד מנציגיה הבולטים כיום. לעיתים, גם כשהמבקר צודק בטיעוניו ובניתוחו, הצדק בא על חשבון הרגישות לטקסט. במקרה זה, כשעוז כותב על רגע קורע לב כמו ההתאבדות של אמו, אני מוכן לסלוח לו כמעט על הכל.

לשמחתי, אותה רגישות באה לידי ביטוי בחלקים רבים של הספר ומגיעה לשיא בשתי המסות ב"צד מערב", העוסקות ביצירה של חנוך לוין. כך למשל מנתח לאור ברגישות ובאהבה רבה את אחת מסצינות הסיום במחזה "הרטיטי את לבי": "אין שום מקום שבו קד לוין לקהלו — מתוך אחוות המקומיים — כמו במחזה הזה. אנחנו צריכים לאהוב את השופט שלנו, אנחנו החיים כמוהו בעמק הבכא, אנחנו, האנשים הפשוטים, העבדים, לא שטרונצים, לא ברבספקואות ולא טטרלות, הם הרי לא באמת קיימים, הם בדיחות ותחליפיהם הבלקנים או האפריקאים אינם שווים יותר. אנחנו נאלצים לחיות כאן" (עמ' 126).

באותם רגעי שיא בספר, שבהם התיזה על הישראלים והמערב חוברת לקריאה רגישה ואוהבת, מגיע לאור למיצוי המהלך הביקורתי שלו. לאור, כך מתברר מאותם רגעים, לא רק שולל את הפנייה של התרבות הישראלית אל המערב ולא רק מבקש להוקיע אותה על שלל פגמיה ושקריה, אלא גם מבקש לסמן אלטרנטיבה. הפנטסיה על המערב היא רק פנטסיה. החיים כאן יכולים להיות דלוחים, עלובים וחסרי חן, אבל אלו הם החיים עצמם והם המושא שאליו צריכה התרבות הישראלית לפנות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ