זיכרונות של אדם מת - פרוזה - הארץ
סיפור

זיכרונות של אדם מת

קטעים שטרם פורסמו מתוך "חומר החיים", ספרו הלא־גמור של יצחק לבני, שבשבוע שעבר מלאה שנה למותו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יצחק לבני

1. 20, 30 שנה אחרי מותי

קורה שאני מרים את העיניים מספר, או מהעיתון, או מהמיטה ששכבתי בה לנוח, או, לא פעם, מהדפים הכתובים שעל השולחן, ומביט בלי־משים אל החלון, בו נראים שמים, בתים ועצים מוארים להפליא בשמש החורף, וממש באותו הרף עין בוהק אני על הגב, בקבר, מזמן, 20, 30 שנה אחרי מותי, רואה את העולם המופז אור מבעד למצבה שהתרוקנה במסגרתה, והפכה לרגע לחלון פתוח.

יצחק לבני
יצחק לבני. אני על הגב, בקבר, מזמן צילום: תומר אפלבאום

2. כאילו היתה פריצה בלילה

תליתי את הפיג'מה לאיוורור על הסורג הדקורטיבי, הסוגר את החלק התחתון של החלון (שהילדים לא ייפלו) שמעל למיטת חדר העבודה. כדי שלא תעוף, העברתי בפיתוחי הברזל את אחד השרוולים ורגל מכנס. תמיד כשאני זוכר בבוקר לאוורר את הפיג'מה, נדמה לי בערב, כשאני לובש אותה, שהיא קרירה וחלקה יותר או פריכה יותר. התחושה יכולה להיות אפילו קצת חגיגית, דמומה, כמו כשלובשים בגד חדש. נדמה כאילו התפרקו ממנה שאריות הכובד של ההתהפכויות בלי שינה וזיעת החלומות, או שהיא נוקתה ממני במהלך היום, רועננה ממני או קוררה ממני, וכך כשאני לובש אותה בערב גם אני רענן מעצמי. גם החלומות באותו לילה, או לפחות המחשבות שלפני השינה, נדמים מאוּוררים יותר.

לפעמים זה נשאר כך כל הלילה, וגם בבוקר למחרת עוד נותרים בה, בי, שרידים של רוגע ונעימות. אבל לרוב, הגוף, והעניינים היגעים שלי, או גם העניינים הרגילים, מוהלים ומחממים את הפיג'מה מיד כשאני לובש אותה, ואני לא חש בה יותר על גופי.

אחרי שתליתי את הפיג'מה הבוקר אני ליד השולחן, מרוכז דקות ארוכות במה שאני עומד לכתוב, בריכוז הצלול המיוחד, המתעטף, שיש בבוקר חורף, כשהשינה עוד לא נעלמה לגמרי והיא מעורבבת בקור שבא מהחלון הפתוח.

אני מרים את העיניים. סוודר ומכנסיים שוכבים זה על זה לרוחב הכורסה בתנוחה מצוירת, כגוויות בתמונת שמן ישנה, שרוול הסוודר מידלדל מעבר למסעד כזרוע מת. המגירות בשידה שליד השולחן פתוחות בחוסר אחידות והניירות נערמים או מבצבצים החוצה באי סדר כאילו היתה פריצה בלילה.

הפיג'מה נפוחת אוויר, עומדת בחלון על רקע שמי חורף כהים (השמים שמאחורי הבית) מעל עולם מואר, מתייצבת מלוא קומתה, מוכת־רוח, מתרוקנת, מתנפחת, רועדת, כדמות אדם ריק.

3. הפתעה

אני מטייל ברחוב לפני־הצהריים בשמש החורפית, הולך על האור השוטף את המדרכה (שכבר יבשה מגשם הלילה), כמו על דשא חמים או ים מנצנץ, מופתע שאני כאן, הולך על קרום כדור הארץ מוצף השמש ולא שוכב באדמה.

ככל שאני טופף, מציף את עצמי באור ובנעימות, ההפתעה חוזרת עוד ועוד, מקפיצה את רגלי על המדרכה כאילו הלכתי על כרי אוויר.

קטעים שטרם פורסמו מתוך "חומר החיים", ספרו הלא־גמור של יצחק לבני (2017-1934), שבשבוע שעבר מלאה שנה למותו. הספר נמצא בימים אלה בעריכה בידי אלאונורה לב. "קטעים מתוך חומר החיים", שהכיל כעשירית מכתב היד המלא, יצא לאור בחיי המחבר, בדצמבר 2015.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ