שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נועה מנהיים
נועה מנהיים
מהסרט "גנבת הספרים"
מתוך הסרט "גנבת הספרים"צילום: Moviestore/REX/Shutterstock
נועה מנהיים
נועה מנהיים

אי שם, בארכיביו העצומים לאין חקר של המוזיאון הבריטי, לצד שכיות חמדה, עתיקות מאובקות ואוצרות שכוחים, שכנו במשך כ–200 שנה דפיו המצהיבים של מחזה שנכתב בראשית המאה ה–17. באותה מאה נעשו ניסיונות לזהות את מחברו של מה שנודע כ"הטרגדיה השנייה של העלמה", ויד נעלמה הוסיפה בראשו שלושה שמות אפשריים: תומס גוף, מחזאי יעקוביטי זניח, ג'ורג' צ'פמן, מתרגם ומשורר בן התקופה האליזבתנית, ולבסוף המחזאי הידוע ביותר של כל הזמנים, וויליאם שייקספיר. בראשית שנות ה–90, כאשר נתקל בו מומחה כתבי היד צ'רלס המילטון, הוא השתכנע שהוא אוחז בידיו את "המחזה האבוד" של שייקספיר בכבודו ובעצמו: "ההיסטוריה של קארדניו". הסברה הרווחת היא שמחזה זה, אם היה קיים, מוכיח את הקשר שבין שניים מהיוצרים הגדולים ביותר שמתו באותו יום עצמו, שייקספיר ומיגל דה סרוואנטס. שכן קארדניו, גבר שאיבד את שפיותו בעקבות אהבתו הנכזבת לעלמה בשם לוסינדה, הוא אחת הדמויות הרבות שפוגש במסעותיו האביר בעל דמות היגון, דון קיחוטה. חלקו הראשון של "דון קיחוטה" תורגם לאנגלית ב–1612, כך שהיה זמין לשייקספיר ולשותפו לכתיבה, ג'ון פלטשר, בתקופה שבה נכתב אולי "קארדניו".

טענותיו של המילטון התקבלו בביקורת נוקבת ואיכותו של המחזה, שאף תורגם לעברית על ידי הבמאי אלי מלכא, הותירה ספק רב בלבם של מומחים וקוראים רבים. לא עזרה גם העובדה שהיה טוען נוסף לכתר "קארדניו" האמיתי. ב–1727 פירסם המחזאי לואיס תאובולד את "תרמית כפולה", וטען כי הוא מבוסס על שלושה כתבי יד נעלמים של שייקספיר, ומהווה עיבוד למחזה המקורי, טענה שנתמכת כיום על ידי חוקרים רבים. החיפוש אחר הגביע הקדוש של המחזאות ממשיך לרתק חובבים ומומחים לאין מספר, וסיפק קו עלילתי לספרו המשעשע עד מאוד של ג'ספר פורד "לשקוע בספר טוב", שבו זיופים נחותים של "קארדניו" מלווים קונספירציה החובקת את הזמן והמרחב הספרותי.

לספרות אויבים רבים, מעשי ידי הטבע וטבע האדם כאחד. יצירות מופת רבות עד מאוד אבדו לנו כאשר נפלו טרף לשיני הזמן, לאש ולעש. הטמפרטורה שבה עולים דפי נייר בלהבה ונשרפים לאפר היא, כפי שלימד אותנו ריי ברדבורי בדיסטופיה שלו, "פרנהייט 451". את האמת הזאת הכירו שורפי ספרים מאז ומעולם. כאשר הביאו לפני יהויקים מלך יהודה, יריבו הגדול של ירמיהו, את הקלף שעליו העלה הנביא את המילים שחזו את גורלו, השליך אותו, "אל האש אשר על האח, עד תום כל המגילה, על האש, אשר על האח" (ירמיהו, ל"ו). צ'ין שה־חואנג די, קיסר סין הראשון, שרף את כתבי הקונפוציאנים וקבר חיים את המלומדים שכתבו ולימדו אותם, והנזיר הדומיניקני ג'ירולמו סבונרולה הבעיר בפירנצה את מדורת ההבלים שבה הועלו לעולה, בין השאר, יצירותיהם של בוקאצ'ו, אובידיוס ודנטה. גלי כובשים ופורעים, מיוליוס קיסר, דרך אספסוף של נוצרים קדומים ולבסוף אמיר המאמינים, עומר בן אלח'טאב, מייסד האימפריה האיסלאמית במאה השביעית, צרו על אלכסנדריה והספרייה הגדולה שלה, שבימי זוהרה הכילה עשרות ואולי אף מאות מגילות, והחריבו אותה לחלוטין, וכך "ספרי הפרסים נזרקו לאש, ומדעי הפרסים אבדו ולא הגיעו אלינו", כפי שמקונן ההיסטוריון אבן חלדון.

לעתים מכריז היוצר עצמו מלחמה על יצירתו ומבקש לכלות אותה באש, כפי שדרש פרנץ קפקא מידידו מקס ברוד. מי שטבע את האמרה "כתבי יד אינם נשרפים", מיכאיל בולגקוב, שרף רומן שכתב על חיי ישו, מעשה שמהדהד ביצירתו המאוחרת "האמן ומרגריטה". ניקולאי גוגול אפילו שילם במיטב כספו על הזכות לרכוש ולשרוף את כל עותקי הפואמה שפירסם בשם בדוי ב–1829, "האנס קיכלגארטן". זה קרה שנים לפני ששרף את חלקו השני של הספר "נפשות מתות". המחסור אילץ את חוקר התרבות מיכאיל בחטין להעלות בעשן את כתב היד המקורי של "סוגיות ביצירתו של דוסטויבסקי" במקום גלותו בקזחסטן, כשהשתמש בו כניירות גלגול לסיגריות. לזכותו, כנוצרי אדוק, ייאמר כי הוא עשה כן רק לאחר שכילה את כל דפי התנ"ך שעמדו לרשותו. לעומתו, עגנון התאבל מרה על ספרייתו בבאד הומבורג שעלתה באש ובה הרומן הכמעט גמור "בצרור החיים". שירי האהבה של יוליוס קיסר התפוגגו גם הם מעל דפי ההיסטוריה, ומזוודה מלאה בכתבי יד של ארנסט המינגוויי, ובהם הטיוטה הראשונה של "הקץ לנשק", אבדה להאדלי, אשתו, בתחנת הרכבת "גאר דה ליון".

לצד מחזות, כתבים מדעיים ופילוסופיים, יצירות בפרוזה ושירה, שאנו יודעים עליהם רק מכלי שני או שלישי, מאזכורים, ציטוטים והערות שוליים בכתבים ששרדו את משיסת העידנים, יש ספרים שנעשה להם נס. כך קרה לשלושה מכתביו של ארכימדס, שב–1229 נמחקו גיליונות הקלף שעליהם נכתבו ונעשה בהם שימוש חוזר שהפך אותם לספר תפילות. קדושתו ככל הנראה הגנה עליהם עד שנתגלו ב–1907 על ידי החוקר הדני יוהאן לודוויג הייברג, שהצליח לפענח את הפלימפססט ולשחזר את הכתבים האבודים. קלף שהבעיר בלי דעת מוחמד א־דיב, רועה צאן בדואי, התגלה כפיסה מהמגילות הגנוזות של קומראן, ובכד שנמצא באקראי על ידי איכר מצרי שכנה ספריית נגע חמאדי, המכילה כתבים גנוסטיים־נוצריים שאין להם מקור נוסף. ב–1417 גילה המלומד פוגיו בראצ'וליני במנזר בגרמניה כתב יד של שיר ארוך מאת טיטוס לוקרציוס קרוס בשם "על טבע היקום", ויופיו כה המם אותו, עד שלמרות תוכנו השערורייתי והמהפכני, שכלל תיאוריות על טבעו האטומיסטי של היקום ומה שניתן לתאר כפרוטו־אבולוציה, החליט להעתיק אותו והחזיר את כתב היד האבוד אל מחזור החיים של התרבות העולמית. פעולה זו, טוען חוקר הספרות פרופ' סטיבן גרינבלט, השפיעה באופן עמוק ומהותי על התפתחותה של התרבות המערבית. בספרו "התפנית", שראה לאחרונה אור בהוצאת מאגנס, הוא מתאר את עיקרי מחשבתו הנפיצה של לוקרציוס ואת השפעותיה האפיקורסיות על גלילאו וניוטון, דרווין ואיינשטיין.

גרינבלט אינו היחיד שנמשך בחבלי קסם אחר הפוטנציאל האדיר המגולם בספרים שכוחים, אמיתיים או בדויים. סופרים רבים מרותקים לאפשרויות הרפלקסיביות הגלומות באובדן ספרים ובמציאתם. ביצירות דיסטופיות ספרים מוחרמים ומושמדים, כמו ב"עולם חדש מופלא" של אלדוס הקסלי, או "1984" של ג'ורג' אורוול. בעוד "מעשה השפחה" של מרגרט אטווד, כולו, לכאורה, תיעוד אבוד שמתגלה לאחר שנים רבות. בסיפור "המחברת של זרעי השיטה" של אורסולה לה־גווין מפענחים זואו־פילולוגים כתבים שהותירה נמלה מורדת, המרמזים על הפיכה בתל, בעוד וויליאם מבסקרוויל, הנזיר הפרנציסקני של אומברטו אקו ב"שם הוורד", אינו מצליח למנוע את השמדת ספרו של אריסטו על הקומדיה בידי יורגה העיוור, שביקש למנוע מתוכנו המהפכני לצאת לאור העולם הנוצרי. רבים מספרים אבודים אלו משויכים לכוחות אדירים ואפלים, ומשהם מתגלים, הם ממיטים אסון על ראש קוראיהם. כזה הוא ה"נקרונומיקון" שהמציא הווארד פיליפס לאבקראפט, שכל הקורא בו מאבד את שפיות דעתו, או "על תשעת השערים לממלכת הצללים", הספר שמזמן את לוציפר בספרו של ארתורו־פרז רברטה, "מועדון דיומא".

מהדורה של שירו של לוקרציוס. הדהוד עמוק ותרפויטי על הפחד מהמוות

העוצמה המיוחסת לספרים אבודים ונמצאים אלו, בין אם על ידי מי שמבקשים להשמיד אותם ובין אם על ידי אלו המשתוקקים לקרוא בהם, היא כזו שבכוחה לעצב מחדש את המציאות שלנו. "שריפה מקרית, חבלה, החלטה למחות את העקבות האחרונות של השקפות שנחשבו לכפירה", כותב גרינבלט על יצירתו של לוקרציוס, "וההיסטוריה המודרנית היתה הולכת בנתיב אחר". גילויים של נראטיבים חלופיים, של סיפורים המוסיפים על ההנחות שלנו או מחליפים אותן עשויים להביא אותנו לקריאות אחרות של העבר התרבותי, הפוליטי או הדתי שלנו, לקרוא תיגר על הבנתנו ואמונתנו, לעורר בנו ספק בנוגע לאמיתות וליציבות של כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים.

התקווה המפעמת בלבו של כל ארכיאולוג, צייד ספרים או מומחה לכתבי יד עתיקים היא לגלות את הכד או הכרך שמכיל את אחת מאותן כמוסות מילים נעלמות. "הספר האבוד הופך — מעצם חוסר היכולת שלנו לדעת אותו — למושך יותר במידה אינסופית מכל ספר קיים", כותב סטיוארט קלי ב"ספר הספרים האבודים", ביבליוגרפיה טרגי־קומית של כל אותן יצירות שנכחדו, מימי כתב היתדות ועד ימינו אנו.

ואולי בכלל מדובר בתהליך של ברירה טבעית, כמו זו שעליה רמז לוקרציוס? אולי טוב להם לכתבים אלה שאבדו, ואולי אבדו כי לא היו ראויים להישמר? הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר מלא למצוא לעולם את "קארדניו" הוא למצוא אותו בוודאות ולגלות, בוודאות לא פחותה, שמדובר במחזה בינוני, נחות או מביך. אולי חסד עשתה איתנו ההיסטוריה בכך שמנעה מאיתנו יצירות פחותות, או שחסכה מעינינו כתבים מסוכנים, מערערי אמיתות ומנתצי מוסכמות? האמונה באבולוציה של הספרות, בכך שהמיטיבים להסתגל מתקיימים, בעוד שהלא ראויים מוצאים את עצמם בפח הזבל של ההיסטוריה, מנחמת במידת מה.

יש תקווה בהנחה שכתבי יד אינם נשרפים באמת אף פעם, וכי האמיתות מגיעות, בסופו של דבר, בדרך לא דרך, אלינו, מתגלות מחדש, מתגלגלות ביצירות אחרות, נכתבות שוב, מועתקות. אבל אין זה סיפור פשוט שבו החזק שורד והטוב מנצח. "ההיסטוריה של הספרות היא ההיסטוריה של אובדן הספרות", כותב קלי. אותה היסטוריה היא בית קברות ליצירות לאין מספר, שרק על מיעוטן אנו יודעים כי אבדו, ולצדן עוד רבות שאיננו יודעים אפילו כי התקיימו. כמה גאונים נעלמים, המצאות מבריקות, סיפורים שיש בכוחם לשנות לבבות או תודעות לא הגיעו לידינו מעולם? העבר הוא מהומה כאוטית שמי שנמלט ממנה עושה כן ביד המקרה. והקאנון, לפי קלי, "הוא צוק בר מזל המזדקר מתוך אוקיינוס של כליה". שכן לא כל מה שנכחד ונעלם היה ראוי להיעלם. ואולי כן? לא נדע לעולם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ