שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רבקה איילון
רבקה איילון

יעקב פיכמן (1958-1881), שהִרבה לכתוב שירים הקשורים לנדודים ולמסעות ("זֶה מַקְלִי, / הַבִּיטוּ, הוּא יָבֵשׁ בְּחֶלְקַת צַוָּארוֹ / וּבִבְרַק קְלִפָּתוֹ נֶחְתְּמוּ תָּוֵי נְדוּדַי"), הִרבה לנדוד גם בחייו: את בסרביה, אזור הולדתו (אז בתחום רוסיה), עזב בהיותו בן 14 וסבב ברחבי אוקראינה: חרסון, קישינב, אודסה, וגם וילנה, ורשה. במקומות הללו חבַר לסופרי דור ביאליק, ערך כתבי עת, כינס אנתולוגיות ופִרסם יצירות משלו. הוא חווה את המהפכה הרוסית, שבמהלכה נאסרה הוצאת כתבי יד בעברית. לארץ ישראל הגיע לראשונה ב-1912, ומשיצא לאירופה לעבודה ספרותית לא חזר כמתוכנן בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ורק ב-1919 שב אליה.

פיכמן אהב את ארץ ישראל והכיר בה כמולדתו. אך האם באמת החזירה לו הארץ את תחושת השייכות הטמונה במושג "מולדת"? שורות כמו: "הֵן בָּדָד הֻצַּגְתִּי עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה. אַחַי בְּנֵי עַמִּי לֹא הֵבִינוּ אֶת מִלְמוּל שִׂיחִי", מסגירות את לבו החצוי, שאולי רק השירה יכולה היתה לאחותו: "קוֹל אוֹמֵר לְנַפְשִׁי: שְׂאִי קוֹלֵךְ, בּוֹדֵדָה, וְרוֹנִי".

ואכן שירים רבים של המשורר מצביעים על קשר שיצר עם המקומות שאליהם נשא את מקל נדודיו באירופה ועם אלו שעל פניהם חלף בארץ, שבכותְרות חלק מהם אף ציין את שמות האתרים. אבל החשש מ"חלקות שכוחות" בחייו, כלומר משִכחת מקומות אלו שרבים מהם לא יזכה לראות עוד, בולט בשירים רבים אחרים ובהם הוא מבטא את הדחף לכנס את רשמיו בערב חייו.

אבל החשש אינו רק מפרידה מִרְשמים. בשירים אחרים הוא גדל והופך לחרדה בעלת פנים ערטילאיים ודמוניים יותר, שניתן אולי לזהותה עם חרדה מבדידות ומוות. למצב נפשי זה יצר המשורר מושג המהווה תבנית עומק ביצירתו: התהום. מנין שאב המשורר מושג זה, שהפחד ממנו חקוק בכה רבים משיריו, והאם אפשר בכלל לזהות בוודאות את פשרו? אין ספק שהוא הושפע בכך מביאליק, שאותו העריץ, במיוחד אולי מסתו "גילוי וכיסוי בלשון" שבה נזכרים התהום והתוהו כמושגים נרדפים, שבגלל הפחד ממגע אתם משתמש האדם בלשון, המכסָה יותר משהיא מגלה.

ח"נ ביאליק ויעקב פיכמן יושבים יחד
ביאליק ופיכמן. מנווט בין קטבים

ההתמודדות של פיכמן עם הפחד מהתהום — אותו מושג שאין לו פירוש מובהק ויש בו צליליות מפתה (שורש ה.מ.ה) — זרועה בשירתו. מול התהום המזָרה אימה בורא המשורר עולמות אחרים שיכולים להציל אותו מפניה, למשל היופי שבנשמה ("אַתְּ [נפשי] כִּי נוּסֵית, לְכָל אֲשֶׁר יָשׂוּחַ / עַל תְּהוֹמוֹ חִשְׂפִי טְמוּנֵי יֹפִי"), או האשה האהובה ("לְכִי עַל יָדִי, לְכִי וּזְרִי לִי חַסְדֵּךְ, / וְלֹא אֶרְאֶה אֶת הַתְּהוֹם מִימִינִי וּשְׂמֹאלִי"); ובשירים אחרים נוצרת תחושה קשה של כניעה לחרדת התהום: "כָּל אוֹת נִסְתַּם, נִמְחָה. עוֹלָם זָנוּחַ / כְּסוּס עָיֵף כָּרַע עַל תְּהוֹם אִלְּמָה".

את הפחד מן התהום מלַווה משיכה עזה אליה. אפשר אפילו לומר שסוד פחדו ממנה נעוץ דווקא במשיכה זו, העלולה לכלותו. היצירה שבה מתקרב המשורר אל התהום באופן המאיים ביותר ומסגיר בכך את משיכתו אליה היא דווקא השיר בפרוזה המוקדש לוואן גוך ("לוָן־גוֹג"), שם הוא מקנא בצייר ומרחם עליו כאחד על שצעד אל התהום בעין פקוחה על אף ההכרה בסבל הכרוך במפגש עִמה: "מָה אֶרְחָמְךָ, אָחִי, אֲשֶׁר שֶׁפַע עוֹלָם ושְׂפוּנֵי הוֹדוֹ הִנְחַלְתָּנוּ אַחֲרֶיךָ, וְעָלֶיךָ נִגְזַר לִקְרֹב בְּעֵיניים פְתוּחוֹת־עֲצוּמוֹת צַעַד־צַעַד לִקְרַאת הַתְּהוֹם אֲשֶׁר זָמְמָה לְבָלְעֲךָ בְעוֹדְךָ נוֹשֵׂא אֶת מִכְחוֹלְךָ, כְּחֶרֶב נְטוּיָה. — בִהְיוֹתְךָ מְהַלֵּךְ יְחִידִי ומְרַנֵּן לְפִיהָ! וּמָה אֲקַנֵּא בְּךָ, וַן־גּוֹג, אֲשֶׁר לֹא קַמְתָּ לְהָגֵן עַל עַצְמְךָ וְתִתֵּן אֶת עֵינְךָ, אֶת לִבְּךָ, אֶת דָּמְךָ לְהִבָּלַע עַד־תֹּם".

באחד משיריו הידועים, "המפרש", המשורר מבטא את היחס הכפול אל התהום: משיכה ודחייה כאחד, אף כי הוא מנסה ל"נווט" בין הקטבים:

מִי אֲנִי? רַק מִפְרָשׂ לָבָן בּוֹדֵד
עַל מַיִם שְׁחוֹרִים רָן אֲנִי וְנוֹדֵד;
וּמַיִם שְׁחוֹרִים לִי יֵיטִיבוּ פָּנִים
וְרוּחוֹת לֵיל לִי רֵעוּ וַעֲנָנִים.

לְאָן? עַל יָם וְאַרְצוֹת־הוֹד רְחוֹקִים
לִי שָׁרִים חֶרֶשׁ גַּלֵי־תְּהוֹם יְרוֹקִים,
ושְׁבוּי הָרוּחוֹת, אַתַע יָמִים רַבִּים —
כָּל אִי, כָּל חוֹף לְנַפְשִׁי גִּיל מְנַבְּאִים.

אֲנִי רַק מִפְרָשׂ לָבָן עַל פְּנֵי יַמִּים,
וּשְׁלוֹמִי אֶל כָּל חוֹפֵי לֵיל נְשַׁמִּים;
לִי שִׁיר כָּל יוֹם, לִי רִבְבוֹת תַּנְחוּמִים —
וְנָד אֲנִי עִם רוּחוֹת־יָם עֲגוּמִים.

פיכמן, בעקבות שירו המוכר של מיכאיל לרמונטוב הרוסי "מפרשׂ", מדמה עצמו למפרשׂ בים, "צולל" אל המים השחורים, סוג של תהום, משום שהם מְספקים לו את החוויה המסעירה של כתיבת השיר ("עַל מַיִם שְׁחוֹרִים רָן אֲנִי וְנוֹדֵד"). אך שלא כוואן גוך, הוא יכול לשיר על פני המים השחורים מפני שהוא רואה עצמו כמפרש לבן, כלומר, כמי שיש בו האיזון הנפשי המונע בעדו לצלול במים אלו. גלי התהום בשיר, המוּתכים מצבעי הלבן והשחור, מקבלים גוון ירוק ("לִי שָׁרִים חֶרֶשׁ גַּלֵי־תְּהוֹם יְרוֹקִים"), שיש בו מקֶסם התהום המזכה את המשורר במוזה מבלי שיתחייב בנפשו.

אי־אפשר שלא להיזכר בעקבות השיר "המפרש" באודיסיאוס, המבקש מחבריו לקשור אותו לתורן הסירה על מנת שיוכל להקשיב לשירה הדמונית של הסירנות, הבאה מן התהום, בלי שייטרף על ידיהן. כך המשורר, שהקדיש שיר משיריו גם ל"אודיסיאה", מצליח לשיר על המים השחורים בלי לצלול בתהום.

סופו של השיר משאיר את המשורר עדיין עגום וזקוק לניחומים. ההיזרקות מקוטב אל קוטב ללא מנוחה מזכירה את המושג מיז־אן־אבים (mise en abime), "להיות על התהום", מושג שחידש הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד, ביטוי שמשמעו להציב מראות המשתקפות זו בזו ללא אחיזה במציאות. ברבים משיריו המשורר שרוי אפוא בהתמודדות מתמדת עם התהום, אך כיוון שזוהי תהום המומצאת על־ידיו והמשתקפת לעיניו, הוא אינו מסוגל לנצח אותה, אלא לחזור ולהילכד בפחד ממנה.

אנו, מכל מקום, זכינו במשורר שפרט לשירים ליריים מושכי לב כתב גם שירים שהולחנו, כגון "אורחה" ("ימין ושׂמאל רק חול וחול", הלחין דוד זהבי) ו"אגדה" ("על שׂפת ים כנרת", הלחין חנינא קרצ'בסקי). קשה להעלות על הדעת משורר אחר שהיה יכול לכתוב שירים קסומים ומאופקים כשניים הללו, שגם בהם השתיקה מחפה על התמודדויות תהומיות לא מפורשות.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ