דורון גלעזר: "חלק ניכר מהפרוטוקולים עדיין חבוי בארכיונים" - טלוויזיה - הארץ

דורון גלעזר: "חלק ניכר מהפרוטוקולים עדיין חבוי בארכיונים"

אין מקום להשוואה בין העלייה האשכנזית למזרחית, הסתה נגד מפא"י לא תתרום כעת דבר והחוקרים הישראלים דבוקים לממסד. אחרי כל המאמרים והטוקבקים, דורון גלעזר, מיוצרי "סאלח, פה זה ארץ ישראל", הודף את הביקורות

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דורון גלעזר יושב על ספסל
עופר אדרת
עופר אדרת

דורון גלעזר, מיוצרי "סאלח, פה זה ארץ ישראל", אופטימי. לקראת שידורו ביום חמישי של הפרק הרביעי והאחרון בסדרה התיעודית המטלטלת, שהציגה את המנגנונים הבעייתיים שהפעילה המדינה כדי לאלץ את העולים ממרוקו להתיישב בעיירות הפיתוח, אומר העיתונאי הוותיק כי "השיח הער, שנוצר בעקבות הסדרה, מצליח לחלחל לציבור הרחב ולפרוץ בפעם הראשונה את ד' אמותיה של האקדמיה".

בשבועות האחרונים עוקב גלעזר מקרוב אחר המאמרים, הטוקבקים והדיון התקשורתי, הציבורי והפוליטי שעוררה הסדרה. "אני רואה דיון שמבוסס על עובדות. אני רואה מזרחים שמגלים את עצמם ואת עברם ומבנים את זהותם מחדש, ואני רואה גם ציבור נרחב של אשכנזים, שמביטים על העבר כמו שלא עשו לפני כן", הוא אומר בראיון ל"הארץ".

מטבע הדברים, עם חלק מהתגובות שבהן הוא נתקל קשה לו להסכים. באחת הפעמים הלך בעצמו לאחד מאולמות הקולנוע שבהם הוקרן הסרט המלא כדי לתעד את התגובות בקרב הקהל. בתום ההקרנה אמרה אחת הנשים בקהל "אפשר לחשוב שהיה להם מספר על היד", רומזת בכך שהקשיים שחוו העולים האשכנזים בשנות ה–40, ששרדו את השואה, היו משמעותיים יותר מאלה של העולים ממרוקו, שבשנות ה–50 נשלחו לעיירות פיתוח שכוחות־אל בלב המדבר.

אתה לא חושש שהאפקט של הסדרה יתפוגג ותשומת הלב הציבורית תעבור מהר לנושא החם הבא?

"אחרי 35 שנה בעיתונות (בין היתר בתפקידי עורך "מעריב", סגן עורך "ידיעות" ועורך "עובדה"; ע"א), אני יודע שאנחנו לא ממש משנים מציאות. אני רוצה להאמין שהשיח שנוצר בסדרה החדשה יעשה משהו — גם לאלה וגם לאלה. אני בעיקר מקווה שיבינו שלא מדובר במאבק של מזרחים נגד אשכנזים, אלא במאבק משולב על סדרי עדיפויות חדשים, על מדיניות כלכלית אחרת ועל הבנה של האחר. הבנה שנכונה לא רק לגבי המזרחים, אלא תקפה גם ביחס לכל מיעוט אחר בחיינו. אם אתה מנוכר לאחד, אתה תהיה מנוכר גם לאחר".

על האפליה, הגזענות והעוולות שגרם הממסד לעולים מצפון אפריקה כבר נכתב בעבר. ספרים, מאמרים אקדמיים וכתבות בעיתונות חשפו לאורך השנים התבטאויות בעייתיות ושנויות במחלוקת שהופנו כלפי העולים — החל מדרג השטח, עבור בפקידים ועד דוד בן גוריון. על רקע הזה ברור לגלעזר מדוע הסדרה עוררה אמוציות רבות. "אנחנו, העיתונאים־החוקרים, יודעים לספר סיפור טוב יותר מההיסטוריונים. הם יודעים לחקור יותר טוב מאתנו, אני עפר לרגליהם של רוב חוקרי התקופה, למדתי מהם וגדלתי עליהם. מנגד, אנחנו יודעים להנגיש את זה לקהל הרחב בצורה טובה יותר, וכך לתת לדברים כוח אחר". לדבריו, העיתונאי החוקר נותן משקל גדול יותר לחומר הגולמי — המסמך, הפרוטוקול או הדו"ח — ואילו ההיסטוריון הקלאסי נוטה יותר לפרש ולדבר על החומר הזה במקום להציג אותו כמות שהוא". גלעזר מתגאה בכך שבסדרה יש "יותר ציטוטים ממסמכים, מפרוטוקולים ומספרי זיכרונות, מאשר בכל המחקרים הקודמים בנושא".

בהיבטים אחרים מותח גלעזר ביקורת ישירה יותר על עבודתם של ההיסטוריונים שחקרו את עליית יהודי מרוקו באמצע שנות ה–50, אשר עומדת במרכז היצירה. "לא קמו עדיין 'היסטוריונים חדשים' של העלייה ההמונית. ההיסטוריוגרפיה הישראלית של הנושא הזה נצמדת לנרטיב הממסדי של העלייה, לפיו צורכי הלאום חשובים יותר מרווחת הפרט, ומצדיקה את הצעדים שנקטה המדינה", הוא אומר.

בסדרה, הוא מעיד, ניסה עם שותפיו ליצירה, רותי יובל והבמאי דוד דרעי, "להיכנס לראש של בני התקופה כדי להביא את הדברים כפי שנאמרו על ידם ולהציג את כוונתם של המבצעים". רק כך, הוא אומר, התאפשר לסדרה להציג את העובדות כפי שהן, ובראשן את התוכנית המסודרת, את ה"כוונה תחילה", שעמדה מאחורי ההתנהלות של הממסד כלפי העולים. לגבי העלייה ממרוקו, הוא מרגיש כי "עשינו בסדרה את מה שעשו 'היסטוריונים חדשים' קודם לכן לגבי מלחמת השחרור או הפלסטינים — חיפשנו את מה שלא סיפרו לנו עד היום".

השכלתם בסדרה גם להשתמש בעדויות שבעל פה — תחום שהיסטוריונים רבים חוששים ממנו.

"כעיתונאים, יש לנו פתיחות גדולה יותר כלפי עדויות שבעל פה. אנחנו רגילים, מהעבודה היומיומית שלנו, לראיין אנשים, ולהחליט, בכלים שלנו, אם דבריהם נכונים וראויים לשידור או הדפסה. אנחנו יודעים לתת יותר כבוד לראיונות בעל פה".

באופן זה גילו יוצרי הסדרה את פרופ' אלישע אפרת, גיאוגרף חתן פרס ישראל, שעבודתו הניחה את היסודות לתכנון היישובים בישראל ובהם עיירות הפיתוח. גלעזר מגלה כי תחילה הם שקלו לשכור את שירותיו כיועץ לסדרה, אבל אחרי הפגישה הראשונה אתו "הבנו שמצאנו מרואיין מצוין". אפרת, שדיבר למצלמה בגילוי לב השמור לאנשים בשנותיהם האחרונות, סיפק מספר תובנות שאף היסטוריון לא מצא בשום מסמך ארכיוני עד כה, ובראשן המשפט: "ידענו שהם חלשים, ולכן יכולנו לעשות איתם מה שרצינו".

חשיפה אחרת שנזקפת לזכות הסדרה והתגלתה בזכות עדות שנמסרה בעל פה, היתה הטענה כי בקרב בני המזרח היו מי שקיבלו טובות הנאה מהממסד, בתמורה לכך שישכנעו את העולים החדשים לרדת מהאוטובוסים חרף רצונם וחששם. "אנחנו, כעיתונאים, יודעים לדובב ולהוציא מאנשים שדברים שקודם לכן התביישו או לא רצו לספר", אומר גלעזר.

אוצר של ממש

צוות התחקירניות של הסרט, רנן יזרסקי וטליה אלוני, נבר בארכיונים שונים ברחבי הארץ במשך שנתיים. "הן גירדו את תחתית החבית, ולא הסתפקו במה שנותנים לה. העבודה הזו שקולה לדוקטורט", אומר גלעזר, ומספר כי בסיום התחקיר הצטברו בידי יוצרי הסרט עשרות קרטונים מלאים בפרוטוקולים. אחד מהמסמכים שמצאו ואיש לפניהם לא נגע בו היה ביטאון פנימי של הסוכנות היהודית, "בעיות הקליטה" שמו, שיצא לאור בשנים 1954–1964. "מצאנו בו אוצר ארכיוני של ממש", אומר גלעזר. "נמצאים שם כל הדיונים הפנימיים שהתקיימו בסוכנות לגבי העלייה, כולל תיעוד של כנסים פנימיים ורבי שיח שבהם פעילי הקליטה מותחים ביקורת על האפלייה של עולי מרוקו מול העולים מפולין".

בעקבות שידור הסדרה הודיעה שרת המשפטים, איילת שקד, כי תפעל לחשיפת כל מסמכי הארכיון השמורים במדינה ומתעדים את הפרשה. לפי התרשמותך, יש עוד חומר כזה?

"כן, חלק ניכר מהפרוטוקולים עדיין חבוי בארכיונים. חלק מהם סגור כי איש לא ביקש לפתוח אותו. חומר אחר נותר בלתי נגיש עד היום מסיבות ביטחוניות ומטעמי צנעת הפרט. כדי להגיע לחומר אחר אתה צריך להציק, להתעקש ולחכות זמן רב. כך הגענו, בין היתר, ל'ספר השחור', שתיעד אלפי שמות של עולים מזרחים שהממסד דרש למנוע מהם עבודה ודיור. זו חשיפה בלעדית שלנו".

בתחקיר לסרט הגעתם גם לארכיונים שסגורים לקהל הרחב.

"ביקשנו, למשל, לעיין בארכיון המשטרה, ששמור בארכיון המדינה. כעיתונאי, אני יודע שתיקי משטרה כוללים חומרים נפלאים. אחרי שנה וחצי של הצקה, זרקו לנו כמה תיקי משטרה מ–1959 שקשורים לעולים. לדעתי, הם אפילו לא שמו לב מה יש שם. כך תיעדנו את הצעדים שננקטו נגד העולים בידי המשטרה. בהמשך, כשביקשנו לשוב ולעיין בארכיון המדינה, אמרו לנו שהוא סגור מסיבות ביטחוניות. נתקלנו בסגירת תיקים שרירותית וקפריזית בחלק מהמקומות. בארכיונים אחרים אתה אפילו לא יודע מה לחפש, כי אין שום אינדקס ואין לך מושג מה בכלל יש שם. אני חושב שצריך לפקח בצורה קפדנית יותר על ההתנהלות של הארכיונים. צריך להקים ועדה מסודרת, שתעבור על כל התיקים האלה, שפתיחתם נפסלת מסיבות שונות".

לצד הביקורת של שקד, תגובות אחרות לסדרה קראו לביטול הנצחתם של אשכנזים שהתבטאו בגזענות כלפי עולים ממרוקו. במוקד הביקורת עמדה דמותו של ד"ר גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית ולימים שר בממשלת ישראל, שבסדרה מצוטט כמי שכינה את העולים ממרוקו "פרימיטיבים שאינם מסוגלים לקלוט שום דבר רוחני". ברחבי הארץ צצו יוזמות לשינוי שמות רחובות ומבנים הקרויים על שמו. גלעזר לא מתלהב מהחלפת שמות של רחובות או מוסדות: "זה צד סימבולי, שלא יוכל להחליף צעדים ממשיים לתיקון הדברים שהראינו בסדרה. החלפת שמות והסתה נגד מפא"י והשמאל ישרתו רק את מי שלא רוצה באמת להביא לשינוי".

משפחות אשכנזיות טענו כי גם הן סבלו — תחילה בשואה ואחר כך בקשיי הקליטה כאן. אורי אבנרי, שעלה עם משפחתו מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון, כתב ב"הארץ": "איש לא חיכה לנו כאן עם פרחים", וסיפר כי הוא נאלץ לעזוב את בית הספר ולצאת לעבודה.

"עם כל הכבוד והסימפתיה שיש לי לניצולי השואה, שאכלו הרבה מרורים, גורלם וגורל ילדיהם שונה מזה של העולים ממרוקו. זה לא אותו דבר. אותם ניצולי שואה ואשכנזים עניים, גם אם בהתחלה התייחסו אליהם כאן בבוז ובביטול, בסופו של דבר הם נקלטו במרכז הארץ — והסתדרו. המזרחים, שהגיעו שנים לאחר מכן, זה סיפור אחר לגמרי. הם נשלחו לעיירות שאין בהן פרנסה, שם דור ההורים התרסק לחלוטין. הדיור שם היה ציבורי, אז להורים לא היה גם מה להוריש לילדים. בהמשך, הילדים שלהם נשלחו לחינוך מקצועי ולעבודה בשכר נמוך במפעלים".

טענה אחרת נגד הסדרה התייחסה למשפט קשה שציטטתם מפי פעיל העלייה לובה אליאב: "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, המשאית היתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה". נטען כי שכחתם לציין שאליאב נשאר ללון איתם שם בשטח.

"עבדתי עם אליאב ואני מוקיר אותו. העובדה שהוא אישית, כמו אשכנזים אחרים, הזדהה עם מצוקת העולים ואף היכה על חטא ובילה את העשור האחרון של חייו בנגב, לא הופכת את הממסד כולו לכזה. צריך להבדיל בין לובה האישי לבין לובה כשליח הממסד. אני לא היסטוריון, שצריך לסייג כל דבר ולכתוב 'מצד שני, מצד שלישי ומצד רביעי'. עם זאת, אני מודה שטעינו, ושנגרם לו עוול".

מבקרים אחרים של הסדרה טענו כי מה שמוצג בה הוא נחלת העבר וכי אין סיבה לפתוח את הפצעים האלה. הנה, הם אומרים, הבמאי בעצמו, עזב את ירוחם.

"זה לא נחלת העבר. גם 40 שנות השלטון של הליכוד לא שינו מהותית את מצב תושבי עיירות הפיתוח המזרחים. החטא הקדמון הזה עובר מדור לדור. עד היום, הדברים האלמנטריים שדופקים את עיירות הפיתוח לא שונו. רק שהיום זה לא מפא"י, אלא הליכוד, שמזניח אותם לטובת השטחים".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ