מה עושים עם "לוליטה", רומן גדול שמגחיך נשים ומצדיק אונס? - הקצה - הארץ

מה עושים עם "לוליטה", רומן גדול שמגחיך נשים ומצדיק אונס?

היצירה הגדולה של נבוקוב כתובה באופן שמצליח לגרום לנו לשכוח שלאנוס ילדות זה רע. האם בשם החופש והאיכות האמנותיים עלינו להימנע מלבקר אותה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סו ליון בסרט "לוליטה" משנת 1962
צילום: Michael Ochs Archives / Getty Images
לאורה פרייסאס

פחד ועוינות: זה מה שחשים רבים לנוכח תנועת MeToo#, כלומר לנוכח יישום רעיונות הפמיניזם על התרבות. יוצרים ואינטלקטואלים דואגים לחופש היצירה: הם חוששים שאידיאולוגיה תיכפה על איכות כקריטריון עליון; והם טוענים בעד זכות האמנות לייצג רוע.

הטיעון האחרון הוא לטעמי המעניין ביותר ובו אתמקד. איננו יכולים לדרוש, אומרים לנו אלה שחושבים כך, מהרומנים, מהסרטים, מהאופרות וכו' לצייר עולם מיופה, פוליטיקלי קורקט, עם דמויות חיוביות ומעשים מוסריים ללא רבב. אמנות שתיעשה כך תהיה מזויפת. ניקח לדוגמה (למעשה, זו הדוגמה החביבה על המחזיקים בדעה זו) את "לוליטה": סיפורו של אדם מבוגר, הומברט הומברט, שאוהב ילדות. העולם, אומרים לנו, מלא בהומברטים. מה נרוויח אם נצנזר את בבואתם הספרותית?

אני מקבלת את האתגר: ניקח את "לוליטה". והדבר הראשון שאני רואה הוא שמדובר בסיפור על אלימות שמופעלת על ידי גבר כנגד אשה. כמה מוזר: אלה שמגִנים על הלגיטימיות שבייצוג אמנותי של הרוע לעולם לא מבחינים בכך שהרוע המדובר הוא לרוב זה של בעלי הכוח (גברים, מערביים, לבנים, ממעמד בינוני או גבוה) כנגד המוכפפים (נשים, עמים כבושים, בני גזעים אחרים או עניים). האם ייתכן שאם אותם אינטלקטואלים, החרדים כל כך לחירותה של האמנות להציג אלימות, לא היו שייכים לקבוצת האמנים הפוטנציאליים אלא לזו של הקורבנות הפוטנציאליים, הם היו רואים סוגיה זו באור שונה? אבל חלילה לי להיות כזו רואת שחורות. נמשיך את הטיעון: האמנות צריכה לדבר על רוע.

אני מסכימה, כמובן. הרוע קיים ועל האמנות לשקפו. השאלה היא איך. נשווה, לדוגמה, בין שני ציורים שמציגים בפנינו אלימות של גבר המופנית כלפי אשה. ב"אונס לוקרטיה" מאת טיציאן, צעיר נאה במיטב מחלצותיו מניף פגיון מול אשה נאה, עירומה בצורה פתיינית ועטורת תכשיטים. זהו ציור יפה מאוד, שנמנע מלזעזע (אין דם, והאונס אינו מפורש) ומציג קבוע של התרבות הפטריארכלית: אסתטיזציה, ארוטיזציה וייפוי של תוקפנות גברית ושל סבל נשי, החל בחטיפות, במעשי אונס ובהתאבדויות שמוצגים בציורים ובפסלים (דידו, לוקרטיה, חטיפת הסביניות וכו'), עבור בדוגמנית המסלול העירומה למחצה שחבל לצווארה אצל דויד דלפין וכלה בגיבורות המתאבדות באופרות הבל־קנטו ובאנסים הסימפתיים של אלמודובר. ולהבדיל, "כמה דקירות קטנות" מאת פרידה קאלו, שבו נראה גבר מחייך בשביעות רצון מול גופה עירומה (רק נעל לרגלה) של אשה. הטמטום שבחיוך שלו, מרחץ הדם, אי ההתאמה של הנעל... הכל מעורר בקרב הצופה צמרמורת, שאינה עולה מיצירתו של טיציאן.

בספרו נבוקוב מציג בפנינו את האונס של לוליטה כמו שטיציאן מציג את זה של לוקרטיה בציורו. כמה לוליטה מושכת, כמה ארוטית הפגיעות שלה! איזה פתיין הוא הומברט! כמה הוא מאוהב! מסכן, לא נותרה לו תקנה אלא להינשא לאמה (הבלתי נסבלת) של לוליטה כדי להתקרב לאהובתו, וכאשר האם לבסוף מתה, הוא חוטף את הילדה ואונס אותה בכל לילה. הוא אשם, כמובן, אבל הומברט המסכן כל כך מאוהב... (כן, אני יודעת. נבוקוב גינה את הומברט. אבל כאן אינני מנתחת את דעותיו של האזרח נבוקוב, אלא את הרומן, תהיה אשר תהיה כוונתו המודעת של מחברו). נדמה שאפילו ההשגחה העליונה נמצאת לצדו: הוא מתכנן לרצוח את אמה של לוליטה, אך אינו צריך ללכלך את ידיו, כיוון שיד המקרה גורמת לה למות בתאונת דרכים; הוא נעצר ונשפט, אך התקף לב שמגיע בדיוק בזמן מציל אותו מההשפלה שבמאסר... בסופו של דבר הומברט הוא ג'נטלמן מקסים, ואלה שמתנגדות למזימותיו, מתוך כוונה להגן על הילדה, מתוארות בפנינו (מדובר תמיד בנשים קשישות) כדמויות שנואות ונלעגות. אפילו אם הן אינן מנסות להגן על איש: בלוליטה נשים קשישות, בייחוד אם יש להן כוח כלשהו, הן איכשהו תמיד שנואות ונלעגות. קבוע נוסף של התרבות הפטריארכלית.

מה עושים עם "לוליטה?":לצנזר את "לוליטה היא דרישה הגובלת בחוצפה // אורלי לובין■ הפמיניזם הוא האויב העיקש ביותר של הספרות // מריו ורגס יוסה ■ "לוליטה" היא נקודת הקיצון המבעיתה של האנשים הרגילים // מיטל שפירו■ מי יעז להתקרב ל"לוליטה"?// אורי קליין

"לוליטה" מייצג את הרוע, אך האם בשם החופש והאיכות האמנותיים (איש לא מכחיש שמדובר ברומן גדול) עלינו להימנע מלבקר אותו, כפי שדורשים מאיתנו סנגוריו? אח, כמה חבל, יש בעיה: הרומן כתוב באופן כזה שמצליח לגרום לנו לשכוח שלאנוס ילדות זה רע. אין זה מקרה שעד היום, כמעט פה אחד, הרומן מתואר כ"סיפור אהבה". יש לזכור שבמובהק, לוליטה לא מעוניינת לקיים יחסי מין עם גבר שגילו פי ארבעה מכפי גילה ושהיה בעלה של אמה. יש לזכור שהוא מחזיק אותה בכוח (הוא האפוטרופוס החוקי שלה), משגיח עליה, מונע ממנה לבקש עזרה ומפעיל עליה אלימות פיזית. יש לזכור שלוליטה ממררת בבכי כל לילה לאחר שהוא אונס אותה. "אהבה"?

משהגענו לנקודה זו, אינני יכולה להימנע מלנסח שאלה שתישמע כמו פרובוקציה, אבל נדמה לי שמדובר בשאלה הולמת: אלה שמגִנים על "לוליטה" עושים זאת כי מדובר ביצירת אמנות, אף על פי שהספר מראה, ומצדיק במובלע, אונס של ילדה, ועושה רדוקציה של האשה עד כדי היותה אובייקט של הנאה גברית, הגחכה והלעגה של כל אשה שאינה מדוכאת — או שהם עושים זאת כי מעמדו של הרומן כיצירת מופת מקדש אותו, ובשל כך אוסר עלינו לבקר את כל המתואר? דרך אגב, אולי לא מיותר לציין (וזהו הפרט השני שסנגוריו של "לוליטה" מתעכבים עליו רק לעתים רחוקות) שהעולם אינו מלא רק בהומברטים, אלא גם בלוליטות: בילדות ונשים שעברו התעללות ואונס. העובדה שזה מטריד רק 1.8% מהציבור בספרד קשורה אולי לתרבות שבה לוליטה אינה יותר מדוגמה אחת שהופכת את האלימות הזאת לבנאלית. והעובדה שמ–1.8% עברנו בתוך כמה חודשים ל–4.6% (לפי סקר אחרון), קשורה אולי לקמפיין MeToo#.

אני חוזרת אל השאלה שבכותרת: מה עושים עם "לוליטה"? לאור האמור לעיל, ניתן להבין את המסקנה שלי: קוראים אותו, כן, כי זהו רומן גדול. אך גם מנתחים אותו. מבקרים אותו. משתמשים בו כדי להבין כיצד הפטריארכיה מנצלת לצרכיה, ולחרפתנו, את התרבות. מחפשים אלטרנטיבות: לקרוא ולהקריא טקסטים אחרים, שבמקום לשכפל עד זרא את תמונת העולם הפטריארכלית, יציעו לנו נקודת מבט אחרת, כפי שעושה פרידה קאלו. בקיצור, כל דבר חוץ מלקדש את "לוליטה". 

________________

לאורה פרייסאס היא סופרת ספרדיה. המאמר התפרסם ב"אל פאיס".

מספרדית: אביתר אורן

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ