מי יעז להתקרב ל"לוליטה"? - הקצה - הארץ

מי יעז להתקרב ל"לוליטה"?

ספק אם יש בימינו מישהו שמוכן יהיה לגעת שוב בספרו של נבוקוב וליצור עבורו גרסה קולנועית נוספת, וחבל שכך

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מתוך הסרט לוליטה 1962
צילום: Michael Ochs Archives / Getty Images
אורי קליין
אורי קליין

הפוסטר שעוצב לקראת צאתה לאקרנים ב–1962 של גרסתו הקולנועית של סטנלי קובריק ל"לוליטה" הוא אחד הנודעים והמבריקים ביותר בתולדות הקולנוע. נראה בו קלוז־אפ של השחקנית סו ליון, שגילמה בסרט את דמותה של לוליטה, כשמבטה אינו מופנה היישר אלינו — אבל קרוב. היא מרכיבה משקפי שמש אדומים בצורת לב, שאחת מעיניה החומות ניבטת מעליהם, והיא מוצצת סוכרייה על מקל אדומה, אף היא כנראה בצורת לב. יש ניחוח מתגרה בדימוי הזה של ליון כלוליטה בפוסטר של הסרט, שנופך פורנוגרפי מצטרף לו בפעולת הליקוק הנשי — נופך שאינו קיים לא בספרו של נבוקוב ולא בסרטו של קובריק — אך שם לא תמה ההתגרות. ההברקה של הפוסטר נעוצה בסיסמת הפרסומת של הסרט, הנחלקת לשניים. מעל לדיוקנה של ליון מופיעה בגדול השאלה: ?How did they ever make a movie of Lolita, כאשר מלבד למילה "לוליטה", הכתובה בלבן, שאר המילים וסימן השאלה כתובים בשחור; ומתחת לדיוקן, מימינו של הפוסטר ובאותיות שחורות קטנות, מופיע משפט שניתן לפרשו כהמשכה של השאלה הכתובה, או כהוראה מטעם הצנזורה: for persons over 18 years of age.

הממד המתגרה של סיסמת הפרסומת נעוץ בעובדה שלעומת סיסמאות פרסומת מקובלות, המנסות לפתות אותנו לצפות בסרט בכך שהן רומזות באופן ישיר או עקיף על נושאו ומהותו, זו שליוותה את סרטו של קובריק הציגה בפנינו נימה של אתגר אירוני, והתייחסה לעובדה שהסרט הופק בתקופה שבה קוד הצנזורה הפנימית, שקבע מה מותר ומה אסור שייראה ויישמע בסרט, עדיין שלט בהוליווד בזרוע נטויה.

"לוליטה" נדמה היה כספר, שלמרות הצלחתו המסחרית הגדולה — והעובדה שהפך לרב־מכר שכל בן תרבות חייב לקרוא, או לפחות לטעון שקרא — אין סיכוי שתופק לו גרסה קולנועית בגלל אופיו השערורייתי. ואמנם, מרבית התקציב להפקת הסרט הושג בבריטניה, שאליה היגר קובריק ב–1961, וממנה לא מש עוד, בין השאר בשל פחד הטיסה הידוע שלו, והסרט, כמו כל שאר סרטיו הנוספים של קובריק, צולם בבריטניה, אף על פי שהוא מתרחש באמריקה וחלק חשוב מעלילתו כולל מסע בנופיה הכעורים (העובדה הזאת נבעה גם מהתנאי שכסף שמגויס בבריטניה חייב להיות מושקע בבריטניה).

כרזת "לוליטה", 1962 . בימוי: סטנלי קובריק
כרזת "לוליטה", 1962 . בימוי: סטנלי קובריק

הסרט הופץ בארצות הברית על ידי חברת אם־ג'י־אם, שהיתה ידועה פעם במדיניות של הפקת סרטים בעלי יוקרה, המיועדים למשפחה כולה, אך חוזקה הכלכלי כחברה המובילה בהוליווד הלך והתערער החל מסוף שנות ה–40, והוא יצא לאקרנים בארצות הברית ב–13 ביוני 1962. תקציבו הוערך בכשני מיליון דולר, והוא הכניס בארצות הברית יותר מתשעה מיליון דולר, כך שניתן לומר שהוא זכה להצלחה קופתית, אף על פי שמרבית מבקרי הקולנוע החשובים של התקופה קטלו אותו. ברשימת המועמדויות לאוסקר באותה שנה הוא זכה למועמדות אחת, וזו הוענקה לנבוקוב בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר. נבוקוב אמנם חתום על הסרט כתסריטאי יחיד, אך ההבדל הניכר בין הספר לסרט מעיד על העובדה שקובריק היה ללא ספק הדמות הדומיננטית בתהליך הפיכתו של "לוליטה" לסרט.

מה עושים עם "לוליטה?":לצנזר את "לוליטה היא דרישה הגובלת בחוצפה // אורלי לובין ■ הפמיניזם הוא האויב העיקש ביותר של הספרות // מריו ורגס יוסה■ "לוליטה" היא נקודת הקיצון המבעיתה של האנשים הרגילים // מיטל שפירו■ איך לקרוא רומן גדול שמגחיך נשים ומצדיק אונס? // לאורה פרייסאס

סרטו של קובריק הוא אחד העיבודים הקולנועיים הייחודיים והנועזים ביותר ליצירה ספרותית שאני מכיר. קובריק עשה אמנם שינויים במבנהו של הספר — נבוקוב הסכים, בין השאר, שהסרט ייפתח עם סופו של הספר, וילך אחורה בזמן — אך לא בכך נעוץ מקור ייחודיותו. אחת המבקרות היחידות שלמרות כמה הסתייגויות יצאה להגנתו של הסרט, תוך כדי שהיא תוקפת את עמיתיה שקטלו אותו, היתה המבקרת האמריקאית פולין קייל, עוד לפני שהפכה לסמכות העליונה כמעט בתחום ביקורת הקולנוע בארצות הברית. במאמרה הגדירה קייל את סרטו של קובריק כ"קומדיית סלפסטיק שחורה", וטענה שהסרט הוא הקומדיה הראשונה שמחדשת את קומדיות הסלפסטיק המילולי שפרחו בשנות ה–40, בין השאר בסרטיו של פרסטון סטרג'ס ("ליידי איב", "מסעות סאליבן"). היא אף כתבה כי "לוליטה" הוא לדעתה קומדיה מסעירה הרבה יותר מהקומדיה האמריקאית המוצלחת האחרונה שהופקה קודם לו, והיא "חמים וטעים" של בילי וויילדר.

קייל נימקה הצהרות אלה בתפקיד הגדול יותר שקובריק העניק בסרט לדמותו של קווילטי, יריבו המושבע של הומברט (ג'יימס מייסון), שאותו גילם פיטר סלרס בשלל התחפשויות. לדעתה של קייל, סרטו של קובריק, יותר מאשר שהוא עוסק בקשר בין הומברט ללוליטה מתמקד בחיבור בין הומברט לאלטר־אגו שלו, קווילטי, המעמת את הומברט עם עליבותו. ואמנם, גם אם סו ליון עושה את תפקידה היטב, כמו גם שלי ווינטרס, המגלמת את אמה, שרלוט, כקריקטורה וולגרית העולה על גדותיה, הסרט שייך למייסון ולסלרס (בסרטו הבא של קובריק, "ד"ר סטריינג'לאב", גילם סלרס שלוש דמויות שונות), שהקשר ביניהם מסיט את הסרט מהרובד הסנסציוני שלו, העוסק בסיפור האהבה האובססיבית של גבר בגיל העמידה לילדה בת 12, למחוזות רעיוניים־קיומיים מופשטים בהרבה. מסרטו של קובריק זכורים שני דימויים בעיקר: זה של לוליטה, המשתזפת על הדשא בחזית ביתה, כשהיא שכובה על בטנה, כפי שהומברט רואה אותה לראשונה, והיא שולחת בו מבט מסביר פנים. זהו הדימוי שקובע את דמותה של לוליטה בתודעתו; ואולי הרגע האירוטי היחיד בסרט, שיש בו אמנם מידה של כניעה ועליבות, והיה בו כדי לטלטל את צופי הסרט כשיצא לאקרנים, זה שבו הומברט צובע את ציפורני רגליה של לוליטה.

היה זה אולי תפקידו הגדול ביותר של ג'יימס מייסון הבריטי, שהיה אחד מגדולי שחקני הקולנוע בכל הזמנים. הופעתו כהומברט ב"לוליטה" ביססה את מהותו של פיטר סלרס כאדם ללא תכונות וללא זהות מוגדרת, שהתפתחה עד לסרטו הלפני־אחרון, "להיות שם" מ–1979. גורלה של סו ליון שפר פחות. מרבית הביקורות, שוב מלבד לקייל, התייחסו להופעתה בזלזול. היו אף שטענו שליון בת ה–14 נראית מבוגרת מדי לתפקיד, מה שהיה, כמובן, שטות גמורה. ליון אמנם הופיעה בשני סרטים חשובים נוספים, "הלילה של האיגואנה" של ג'ון יוסטון ב–1964, שהתבסס על מחזהו של טנסי וויליאמס, ובו היא כיכבה לצדם של ריצ'רד ברטון, אווה גארדנר ודבורה קאר, ו"שבע נשים", הסרט העלילתי האחרון שביים ג'ון פורד ב–1966. שאר סרטיה היו זניחים, והיא פרשה מהבד ב–1980. חייה הפרטיים היו סוערים — ליון, כיום בת 71, נישאה חמש פעמים. עם בעלה הראשון התחתנה בהיותה בת 17, ובין בעליה הנוספים היו מאמן פוטבול שחור, מה שעורר עדיין סערה בתחילת שנות ה–70, ואסיר, שבזמן נישואיהם הקצרים ישב בכלא על שוד ורצח.

דומיניק סוויין וג'רמי איירונס ב"לוליטה", 1997 . בימוי: אדריאן לין
דומיניק סוויין וג'רמי איירונס ב"לוליטה", 1997 . בימוי: אדריאן ליןצילום: Mario Kassar / REX

גם דומיניק סוויין בת ה–17 לא היתה לכוכבת בעקבות הופעתה ב–1997 בגרסתו של הבמאי הבריטי אדריאן ליין לספרו של נבוקוב, אף על פי שהיא ממשיכה להופיע בסרטים באופן רצוף. מוזר, אבל אף על פי שסרטו של ליין הופק 35 שנים לאחר סרטו של קובריק, הוא עורר הרבה יותר מחלוקת מהסרט הקודם, דווקא בעידן נשיאותו של ביל קלינטון. בתי הקולנוע בארצות הברית סירבו להקרין אותו, והוא הוקרן לראשונה בבריטניה. בארצות הברית הוא שודר בערוץ הטלוויזיה בכבלים "שואוטיים", קודם שיצא להפצה מוגבלת בבתי הקולנוע. אף על פי שהביקורות התייחסו לרוב לסרט באהדה גדולה יותר מזו שלה זכה סרטו של קובריק, וזאת בעיקר בגלל נאמנותו הגדולה יותר לספר — וזה גם היה המקור לצרותיו — סרטו של ליין נחל כישלון כלכלי מוחץ. תקציבו הוערך בכ–62 מיליון דולר, ובארצות הברית הוא הכניס כמיליון וחצי דולר.

יש לי אהדה לאדריאן ליין ולסרטיו, כגון "פלאשדאנס", "חיזור גורלי", "הצעה מגונה" ו"בוגדת", בשל אופיים האירוני ומהותם הרעיונית האמביוולנטית; אך דווקא בגרסתו ל"לוליטה", אף על פי שהסרט מבוים במיומנות, איכויות אלה כמעט שאינן בולטות, אלא אם כן ניתן לגלות בצבעוניותו הרכה, המעטרת את הסיפור העגום, מידה של אירוניה (סרטו של קובריק צולם בשחור־לבן). זו גרסה אינטליגנטית, שמבליטה היטב את האובססיביות של הומברט, שאותו גילם היטב ג'רמי איירונס — שלכמה מהופעותיו הקודמות, כמו למשל ב"תאומי המריבה" של דיוויד קרוננברג, "תהפוכות הגורל" של בארבה שרודר ו"משיכה גורלית" של לואי מאל, היה כבר ממד אובססיבי ואף פרוורטי — אך היא נוטה להיות אילוסטרציה של הספר יותר מאשר פרשנות שלו ואינה מעוררת רגש רב. מלאני גריפית גילמה בסרט את שארלוט כדמות מתונה יותר מכפי שעשתה זאת שלי ווינטרס אצל קובריק, ודמותו של קווילטי, בגילומו של פרנק לאנג'לה, לא זכתה לפיתוח מספק ונותרה בשולי הסרט. מעניין לצפות ב"לוליטה" של ליין כמעין אנטיתזה לסרטו של קובריק — ודאי שאת סרטו של ליין לא ניתן לתאר כקומדיה — אך אני זוכר שבזמן הצפייה בו רדף אותי זיכרון הצפייה בסרטו של קובריק, כמו שהוא רדף את הסרט עצמו, וסרטו של ליין נדמה היה לי מיותר, אולי במידה לא הוגנת, שמחייבת אותי אולי לתת לסרט זה הזדמנות נוספת (בעוד שבסרטו של קובריק צפיתי כבר כמה פעמים ואמשיך לצפות בו).

האם ניתן היום ליצור גרסה חדשה לספרו של נבוקוב, המיועדת לקולנוע או לטלוויזיה? ב-1997, כשליין יצר את סרטו, עצם העובדה שהסרט מתאר בצורה גרפית, יותר מקובריק, את הקשר בין גבר בגיל העמידה לילדה בת 12, עוררה התנגדות פוריטנית בעליל. להתנגדות שעשויה לעורר כיום גרסה נוספת של "לוליטה" יכולות להיות השלכות הנוגעות למהפכה המגדרית המתחוללת בימים אלה. האם העלילה של "לוליטה" לא עלולה להיתפס היום כתיאור ייסוריו של גבר הנופל קורבן לאובססיה ולפנטזיות שלו, ויש כיום אפס סובלנות לעיסוק בצדה הזה של הגבריות? גם אם יש שיטענו שבבסיס ספרו של נבוקוב טמונה מידה של הדדיות והנגדה בתיאורה של הפעלת הכוח של הומברט ולוליטה זה על זה, הרי שכיום לא ניתן לשער שניתן להשוות בין כוח הפיתוי של גבר וילדה.

יש לא מעט סרטים שאין סיכוי שהיו מופקים היום. האם ניתן עוד ליצור בימינו קומדיה כמו "בגידות בריו", שביים סטנלי דונן ("שיר אשיר בגשם", "שניים לדרך") ב–1984, ושבה שני חברים נשואים בגיל העמידה יוצאים לחופשה בריו עם שתי בנותיהם המתבגרות, שגופן בבגדי ים מוצג לאורך כל הסרט, ואחד מהם, מייקל קיין, "נדלק" על בתו של חברו (כבר אז, אגב, הסרט הואשם בחוסר טעם)? והאם היו מתייחסים היום בכבוד ולא בבוז ובזעם לסרט כמו "חשיפה" של בארי לוינסון מ–1994, שהתבסס על רב המכר של מייקל קרייטון, שנחשב לסרט הראשון שעסק בהטרדות מיניות בשוק העבודה באמריקה, אך הספר והסרט בחרו דווקא להציג את סיפורו של גבר, מייקל דאגלס, המוטרד על ידי אשה הממונה עליו, דמי מור? אני בספק אם במצב החברתי, התרבותי והפוליטי של תקופתנו, יש מישהו שיעז שוב לגעת ב"לוליטה". וחבל, כי עיסוקו של הספר באובססיביות ובפרוורטיות של הגבריות והפנטזיות הכרוכות בה יכול היה להניב היום יצירה רלוונטית. אותי היה מעניין אם דווקא במאית הייתה מעזה לעשות זאת.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ