השמאל טרם התאושש ממהפך 77' - דעות - הארץ

השמאל טרם התאושש ממהפך 77'

מירב אלוש לברון
מתוך "סאלח פה זה ארץ ישראל". קשה ומקומם
מירב אלוש לברון

לאופן שבו מתקבלת יצירה תרבותית מעוררת הדים כמו הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" יש מעמד פוליטי אוטונומי, הדורש עיון. אחת התופעות הבולטות והצפויות בהקשר זה היא המנעד הרב־משמעי, ואף הסותר, של התגובות. דוגמה טיפוסית לכך היתה הביקורת על כך ש"סאלח" היא יצירה המערערת על הציונות, ומולה הביקורת הרואה ב"סאלח" דווקא את חיזוקו של האתוס הציוני, ואת העדרה של חתרנות מספקת. ריבוי התגובות הוא ביטוי למגוון הרב שקיים בחברה הישראלית, ולעובדה שהוויכוח הגדול על הישראליות ועל הנרטיבים שלה עודנו בעיצומו. "סאלח" הסירה את המכסה מעל סיר הלחץ של הישראליות, וכל האדים נפלטו החוצה לאוויר. התוצאה כצפוי טעונה וסמיכה.

אין זו הפעם הראשונה שהשיח המזרחי־אשכנזי מגיע לווליום גבוה. ובכל זאת, "סאלח" שוברת שיא מיוחד בעוצמת הרעש מכיוון שהיא נוגעת בלא מורא, ועם עומק עובדתי, בקודש הקודשים; בסיפור בניין האומה, בהיסטוריוגרפיה הלאומית, וברגש הלאומי. צופים רבים, ממגוון זיקות פוליטיות, הזדעזעו מן הסדרה. היא הפילה להם את האסימון וכבשה את תודעתם. הם המקור לתקווה ולאיחוי הקרע. אך התגובות המעניינות אותי כאן הן מן הסוג שמבטא התנגדות לסדרה או משא ומתן עמה.

המשך ההכחשה הוא הקצה הבנאלי ביותר בספקטרום התגובות המתנגדות. אך "סאלח" העמידה כאן תרומה ייחודית. הסדרה מציבה מראה נוקבת מול פני המכחיש; הממצאים ממוסמכים ורבים, תחומים לדיונים רשמיים בהם דנים המעוולים עצמם באפליה ונותנים לה הכשר פעם אחר פעם. רישומיה של האפליה מתנוססים על דפיו המצהיבים של הארכיב. התחושה המתקבלת מן הבימוי ומן הארכיון היא של שהות בתוך ההיסטוריה, שוטטות בין חדריה. הצופה הופך עד לדבר עבירה.

ריבוי הפרוטוקולים מציף את הדעת, הזיכרון של העדים עולה בקנה אחד עם העובדות ועדותו של אלישע אפרת מטלטלת את נפשו של המכחיש. הוא הרי רגיל להאזין למזרחים המדברים על אפליה, ולא לאשכנזים שעשו אותה בפועל, ומודים בה. הוא הרי טוען שאין הבדל בין מזרחים ואשכנזים, אך אפרת, נציג הממסד, מסביר לו בסוף הסדרה שמזרחים־אשכנזים — לא עובד ביחד. בעבור המכחישים הצפייה ב"סאלח" היא אפוא הבטה בתמונת הראי של עצמם. הדבר מעורר אימה, ומקדם תגובת הכחשה אלימה. אין הרבה מה לעשות מול מכחישנים מסוג זה, חוץ מאשר להצטער בעבורם ולקוות שהם מיעוט הולך ופוחת.

התגובה הפופולרית השנייה היא התגובה הממסדית של קבלה חלקית מסויגת, מלווה בסלחנות. הנוסח הנפוץ שלה גורס: התמונה מורכבת יותר, היתה התנשאות, ונעשו טעויות, אבל היתה גם סולידריות, ובכלל לא היתה ברירה; כשחוטבים עצים עפים שבבים. תגובה זו הופכת את אירועי פיזור האוכלוסייה היהודית בעיירות הפיתוח להערת שוליים קטנה בתוך ההיסטוריה החשובה באמת. היא מפחיתה מעוצמת העוולה, מתעלמת מן הגזענות האלימה, מגמדת את החטא הקדמון של מכונת הארגון הלאומית ומבקשת להעמידה בפרופורציה ביחס למעשה הציוני הגדול.

משמעותה בפועל היא אי הכרה בסבל ובנזק שנגרמו למאות אלפי יהודים בישראל. פירושה הוא אי קבלת אחריות במובן היהודי העמוק של המלה, כפי שמתארו הפילוסוף היהודי הגדול עמנואל לוינס. היינו של ראיית הפנים של האחר היהודי, המעיד על חייו ועל גורלו ועל מעשה ההונאה הגדול שהופעל על חזון הגאולה שלו ועל חייו בידי אחיו היהודים. הממסדיים לא באמת רואים את עליזה ומסעוד דרעי, שמחה אבוקרט, עליזה חליוה, רפי ביטון, נינט מלכה, רחל אלקיים, אסתר אזולאי, אסתר מלכה, רינה זפרני והאחרים שמופיעים בסדרה. עדותם לא באמת זוכה מצדם למקום הראוי לה במסכת ההיסטורית. הם אף נוקטים שיח כפול: פעם אחת הם מחלישים את עדותם תוך מסגורה בגבולות הפרשנות האידיאולוגית המקלה שלהם. פעם שנייה, הם טוענים כנגד היוצרים שהם הציגו את העולים והעדים כקורבנות, ובכך מקעקעים את ייצוגם העצמי ונוטלים מהם את זכות הדיבור.

שתי קבוצות שונות נוקטות את התגובה השנייה ל"סאלח", ומפגינות בכך זהות אינטרסים, ששורשיה היסטוריים: השמאל הליברלי הבורגני או הסוציאליסטי לשעבר, והציונות הדתית. ברור כי אין הכוונה לכל מי שנמנה עם קבוצות אלו. אך תגובה זו בהחלט מייצגת הלוך רוח מרכזי. במישור אחד, מובלע כאן חשש מפני התוצאות של תיקון תרבותי וחומרי עתידי. תיקון משמעו בעלות חדשה משותפת על הסיפור הישראלי. אין המדובר רק בצירופם המוצדק של יהודי המזרח למעשה בניין הארץ, אלא גם בראייה אחרת של האירועים, החותרת תחת הנרטיב הלאומי ההגמוני, סודקת אותו מבפנים ומנסחת אותו מחדש. יישור המציאות ההיסטורית כרוך אפוא בתשלום גבוה מצד מי שכתבו — כל קבוצה בתורה ולעצמה — את חלקה באתוס. הסיפור השלם של שתי הקבוצות נכתב כעת מחדש מנקודת מבטם של המזרחים.

אך תיקון משמעו גם חלוקה מחדש של משאבים. די לצפות בהתנגדות העוינת של פורום הערים המבוססות למאבק של עיירות הפיתוח והרשויות המוחלשות למען הנהגת תקציב דיפרנציאלי של משאבי החינוך והרווחה, כדי להבין את עוצמת החשש. די להיווכח באי־שוויון בתקציב פר נפש בערי הפיתוח לעומת ההתנחלויות כדי להבין את החרדה משינוי סדרי העדיפויות. על ההתנגדות של מועצות אזוריות לשינוי שטחי השיפוט ולחלוקה שוויונית של הארנונה בינן לבין עיירות הפיתוח, אין צורך להכביר מלים.

במישור השני משקפת התגובה השנייה ל"סאלח" חרדה פסיכו־לאומית. היטיב לבטא זאת חגי סגל ב"מקור ראשון", כשכתב: "התכלית העיקרית של הסרט היא הכחדת שאריות האמונה בצדקת הדרך הציונית" (16.3). והוסיף: "סאלח, אל תיתן להם להפוך את מפעל העלייה וההתיישבות למעשה פשע". מנגד, פרופ' גור אלרואי ביטא בשורה של פוסטים נסערים את ההתעלמות הנבזית לדידו של יוצרי הסדרה מן ההרואיות של הקולטים, ומן המאמץ האדיר שהיה גלום בקליטה.

במאמרה "לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש" כתבה ויקי שירן ז"ל, כי אשה הבוחרת להגדיר עצמה כמזרחית אומרת "יותר מדבר קשה אחד או שניים על הציונות. היא מצביעה על הקשר הכרונולוגי שבין התחלת האפליה המוסדית והאידיאולוגית כלפי מזרחים ובין התחלת הפעילות הציונית בארץ ישראל, ואף על הקשר בין ההסללה של מזרחים אל המעמדות הנמוכים ובין האידיאולוגיה הציונית שראתה בהם 'חומר אנושי' ירוד שאינו יכול לממש, כל שכן להנהיג, את הלאומיות היהודית המתחדשת" (2002). שירן אינה מערערת על הרעיון הלאומי עצמו, אך תובעת מבט ביקורתי על חלקה של הציונות ביצירת העוולה וההדרה. בימים האחרונים ביטא יפה איש הציונות הדתית ד"ר יהודה יפרח את החרדה הזאת ב"מקור ראשון": "אנו חוששים משחיטת פרות קדושות. אם החלוצים, הלוחמים והבונים היו כל כך מנוולים ומרושעים בסוגיה הזו, מה זה אומר על התנועה הציונית? אנו פוחדים מכרסום הערכים שלאורם אנחנו מחנכים את ילדינו... יראים לאבד... את צדקת הדרך" (23.3). יפרח קרא באומץ לקבוצה שלו, שבתוכה הוא מחזיק בזהות כפולה, לבצע: "תנועה פנימית לא פשוטה, להפריד בין החלקים".

ואכן, לאחר 70 שנה הגיעה העת להניח לחרדה הפסיכו־לאומית הזאת. הכרה בכל עוולות שהתחוללו תחת כנפיו של המעשה הלאומי אין משמעה דה־לגיטימציה ללאומיות היהודית או אנטי־ציונות. משמעה קבלת אחריות אזרחית ולאומית מהותית.

התגובה השלישית הבולטת ל"סאלח" מאפיינת את השמאל הליברלי. היא מתמצת בטענה כי "סאלח" מנציחה את שלטון הליכוד. חטאה ופשעה בכך שנעצרה במהפך 77', ואינה עוסקת בחלקו של הליכוד בהנצחת האי־שוויון. כאשר יזמתי את הסדרה הזאת, בהיותי חברת מועצת הרשות השנייה, ניסחתי את ייעודה בבירור: סיפור תולדות הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל. מטרתה היתה להנכיח סיפור גדול וחשוב, שלא קיבל ייצוג ראוי בתרבות הישראלית, ולא נלמד בבתי הספר. אולי זה המקום להזכיר למשל כי הסדרה "עמוד האש", שהדירה לחלוטין את המזרחים, כללה 19 פרקים. כולם הוקדשו להיסטוריוגרפיה הלאומית האשכנזית. תיקון תרבותי הוא תהליך מורכב ומייגע. "סאלח" היא סדרת הטלוויזיה הראשונה שמתעדת באופן מקיף את ההיסטוריה של הקמת עיירות הפיתוח, וכבר אצה לכולם הדרך. נזכיר כי עוד לא תועדה ההיסטוריה של המעברות והשכונות בתרבות הישראלית. סיפורן של עיירות הפיתוח בתקופת הליכוד בהחלט ראוי ליצירה משלו. אך אנא אל תכתיבו לנו את סדר האירועים. בהתחשב בכך שמייצגי הטענה הזאת לא נקפו אצבע לתיקון האי השוויון בייצוג מזרחים בתרבות, הרי שזו גם טענה פטרונית ומקוממת.

אך הבעייתיות הגדולה של התגובה השלישית נוגעת למישור אחר. היא משקפת את המלכודת הפוליטית שבה נתון השיח המזרחי־אשכנזי. למעשה זו תגובה החוזרת על עצמה כל אימת שעולה הטענה המזרחית. נדמה כי השמאל הליברלי טרם התאושש נפשית ממהפך 77'. תודעתו כלואה בזיכרון של אובדן השלטון ובתשוקה לחזור אליו. התנועה האינסופית ל–77' אינה מאפשרת חלל פנוי להכרה אמיתית בהיסטוריה שקדמה למהפך, ולתיקון הנגזר ממנה בחלקת האלוהים של הקבוצה הליברלית. ויש כזאת עדיין במגוון שדות שנותרו הגמוניים, למרות שלטון הליכוד. אי אפשר לנהל דיאלוג על העבר ועל משמעותו להווה, כל עוד ההתניה הסמויה בשיח היא: המזרחים מצביעים למי שדופק אותם, תחזירו אותי קודם לשלטון. אחר כך, נדבר.

זאת ועוד, כאשר דוקומנטריסט מחטט בהיסטוריה, הוא לא אמור להידרש להשלכות של ממצאיו על השלטון, יהא הוא ימני או שמאלי. זו תהיה בגידה לא רק בחופש הביטוי של היצירה, אלא גם במוטיבציה המרכזית המניעה את הכרוניקן כשהוא בא לספר את העבר. ואכן, תפקידו של ההיסטוריון הרדיקלי הוא לתאר את ההיסטוריה מנקודת מבטם של המנוצחים, ולא של המנצחים. במלותיו של וולטר בנימין, תפקידו הוא להבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הפרווה.

שלטון הליכוד היטיב עם הציבור המזרחי ביותר ממובן אחד, חומרית וזהותית. בה בעת, הוא אכן גם הנציח את אפליית עיירות הפיתוח והשכונות, המשיך להדיר את ההיסטוריה המזרחית מספרי הלימוד, ובשל מדיניות ניאו־ליברלית, הוא אף אחראי להגדלת האי־שוויון החברתי. מנהיגות עיירות הפיתוח, שברובה מזוהה עם הליכוד, צריכה לתבוע מהליכוד ביתר שאת פיצוי של עיירות הפיתוח. ראוי בהחלט להקדיש לכך גם סדרה היסטורית. אך צר לי להודיע, כי הצבעה של מזרחים רבים לליכוד אינה קשורה רק בזיכרון הטראומטי שלהם ממפא"י; לפחות לא בהבנתו הפשטנית של זיכרון זה בשיח הציבורי. היא גם לא אופיינית רק לעיירות הפיתוח. בראשון לציון ובאשדוד מצביעים לליכוד המוני מזרחים השייכים למעמד הביניים. משתנים נוספים שמשפיעים על ההצבעה הם תפישת הביטחון של ישראלים, הזדהויות יהודיות ותרבותיות, ועוד.

ונסיים בטענת ייצוג הקורבנות והפסיביות לכאורה המאפיינת את בני ובנות העיירות המופיעים בסדרה. ראשית, קורבנות היא אות קין במצחו של המקרבן. לא של הקורבן, שאין לו שום סיבה להתבייש. שנית, מציאות החיים מוכיחה כי לקורבנות יש גם ערך כמחוללי שינוי. גם נשים פמיניסטיות חשו קורבנות של המערכת הפטריארכלית. זה דירבן אותן לצאת בזעם לרחובות ולחולל מהפכה היסטורית. גם בני ובנות עיירות הפיתוח חשו קורבנות של מפא"י. זה דירבן אותם לצאת לרחובות פעם אחר פעם, ולבסוף גם לחולל מהפך שלטוני.

ובכלל, מתחילתה ועד סופה "סאלח" נותנת ביטוי עז להתנגדות, למרד ולניסיון העיקש של המתיישבים לשנות את הגורל שיועד להם. התנגדות זו היא שהביאה ל"ספר השחור" המזעזע, שבו תועדו המתנגדים לשם ענישתם, והיא שגרמה להקמת יחידת המעקב במשטרה. הענישה, האיום והתלות בכוח הממסדי — הם שהשאירו אותם בעיירות. שם הם הגשימו את חייהם ואת הציונות שלהם בהתעלות אצילית, מיסדו הנהגה מקומית חדשה וטיפחו את המרחב ככל שאיפשרה המציאות. להגשמה אצילית זו ניתן ביטוי פעם אחר פעם בעדות הגיבורים/ות. מעבר לכך, מי שתובע מהיוצרים להראות את הטכנולוגיה, התעסוקה הפורחת ופרויקטים של "בנה ביתך" כנראה לא מכיר את המציאות החומרית בעיירות הפיתוח. מפעלי ההייטק עדיין לא מייצגים את הנוף המקומי באזורים אלו. יש הישגים יפים, שהושגו בעמל רב וראויים לתיעוד. אבל הם לא רלוונטיים לייעוד של הסדרה הספציפית הזאת. גם לא תיעוד השימור של התרבות והמסורת בעיירות הפיתוח.

"סאלח, פה זה ארץ ישראל" היא הזדמנות לחשבון נפש קולקטיבי. היא לא רק סיפור על מזרחים. היא סיפור גם על אשכנזים, המייצגים את עצמם בסדרה בקולם ובגופם. היא סיפור על לאומיות ועל ישראליות, על טראומה מוכחשת, על פריפריאליות וזהות, ועל מוסר אנושי, אתוסים ומיתוסים. האומץ להישיר מבט מפוכח, אמפתי וחקרני על ההיסטוריה, הוא שיבטיח את תיקון ההווה שהחברה הישראלית כה משוועת לו.

המאמר מוקדש לזכרו של דוד בן שטרית ז"ל, קולנוען עשוי ללא חת, יוצר הסדרה "רוח קדים — כרוניקה מרוקאית"

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ