שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יוסי אבני לוי
יוסי אבני לוי

לפני שנים, באחד מימי החורף הסגריריים של פברואר קודר ורדוף שלגים הגעתי לפגישה במלון רדיסון שבמרכז ורשה. הייתי באותם ימים ציר בשגרירות ישראל וביקשתי לבדוק מול הנהלת המלון את האפשרות לקיים את קבלת הפנים ליום העצמאות באולם האירועים הגדול של המלון שברחוב גז'יבובסקה (רחוב הפטריות) עשרים וארבע.

פקיד צעיר נאה בסגין תכול עם כותפות זהב לחץ את ידי בנימוס אירופי מופלג והוביל אותי בין אגפי המלון החדיש. "פיוטרק", הוא הציג את שמו וגם קד קידה. שעה ארוכה שוטטנו יחד במבנה הנאה וקטן המידות, ומחשבה עיקשת וסוררת נושכת בי כל העת: שכמה סנטימטרים מתחת לבניין הזה ממש שכן פעם בניין המועצה היהודית של גטו ורשה, עיר יהודית ענקית שמנתה 465 אלף איש, אשה וילד. שכאן, אולי מתחת לגרם המדרגות שבו טיפסנו אל אולם האירועים, אולי בלובי המודרני שבכניסה, היה לפני שבעים שנה חדרו הצנוע של ראש היודנראט של גטו ורשה, אדם צ'רניאקוב, שהתאבד ב-22 ביולי 1942, לאחר שהוטל עליו להכין רשימה של מגורשים, כולל ילדים ותינוקות, וארבעת אלפים שמות ברשימת המגורשים עדיין חסרו לו.

חשבתי על כך שכאן בדיוק יצר האמן שליווניאק את הוויטרז'ים היפים של זכוכית עם נופי ארץ הקודש, שעליו קראתי ביומן עב הכרס שנשאתי בתיק שלי. כאן עמדו באותו יולי 1942 הארור צעירות וצעירים ודיברו על לבו של צ'רניאקוב להקים לטובת הילדים העצובים של הגטו מגרשי משחקים ברחוב נובוליפקי, פינות משחק מאולתרות עשויות שקים וקורות עץ, הואיל ובכל שטח הגטו לא היו עץ אחד ולא גינה ירוקה אחת לשחק בהם. ואף לא אחד בגטו הדחוס לעייפה ידע שהילדים הללו ואמותיהם יועלו בתוך שבועיים או שלושה לקרונות בקר וייחנקו בייסורי תופת בגזים הרעילים של טרבלינקה, שייפלטו ממנוע של טנק שיעמוד מאחורי קיר.

וכאן, בנקודה מסוימת במלון הזה ממש עמדה המכתבה המיתולוגית של צ'רניאקוב, איש משכיל ולא צעיר שהוטל עליו לנהל את הגיהינום, ויום אחד לפני הגירוש הודה למזכירתו הנאמנה, נפרד בלבו מבנו יאש שברח ללבוב ומאשתו ניוניא, הוציא ממגירת המכתבה כמוסה אחת של ציאנקלי, ומת.

"המיקום שלנו מצוין", פיוטרק בהיר השיער רעד מהתרגשות, "המלון הזה הוא אחד הטובים ביותר בסיטי של ורשה. יהיה לנו לכבוד לארח אתכם ביום העצמאות שלכם, ונוכל לפיכך גם להציע תנאים מעולים".

בניין היודנראט שכן בגז'יבובסקה 27 והמלון הנאה של היום עומד בגז'יבובסקה 24. ואולי לא כאן עמדה המכתבה של צ'רניאקוב אלא כמה מטרים מכאן? שהרי רחובות שלמים נמחקו כליל בדיכוי המרד ונבנו אחרי המלחמה בחיפזון, בתוואי שונה מעט מזה המקורי. מתחת ורשה המודרנית והמקסימה שאליה הגעתי אותו קיץ השתרעה עיר מתים ענקית שלא נתנה לי מנוח. האם חייתי כאן בעבר, כמו שאמרה לי פעם אשתו המשוגעת של לידמן מהמכולת? הייתי נער מפוחד כבן שלוש־עשרה שנים שעמד בתור לקנות במכולת של לידמן חצי כיכר לחם ולבניה אחת. האשה המשוגעת עם המספר הכחול על היד אחזה בכתפיים שלי, הציצה לתוך עיני והינהנה לבעלה, כן, הנה עוד אחד מהם. תסתכל. מאיפה באו ההורים שלך? היא ריססה אלי לשון. עניתי לה. אמא שלך באה מפרסיה? היא ציחקקה. להרבה ילדים שנולדו בשנים 1962 ו-1963 התגלגלו הנשמות של הוורשאים, היא לחשה. בתוך הלב שלך, ילד, הנה כאן, יש נשמה של אשה שהלכה לטרבלינקה. נטלתי את חצי כיכר הלחם ואת הלבניה ונמלטתי משם.

אדם צ'רניאקוב
אדם צ'רניאקוב. "אני מתגעגע לכלב הפקיני קיקוש. הפעוט הזה תעה וניטלטל לאיזה מקום. אלוהים יודע בידי מי הוא נמצא. והיכן יאש, הילד היחיד שלי?"

ומתחת לוורשה הגדולה והסואנת שאליה הגעתי אותו קיץ נפתח בוקר וערב רוכסן גדול, והמוני נשים וגברים מחוקי פנים היו עומדים וצועקים אלי לאורך המסילות, היי, אתה שם, ילד, גם אתה, גם אתה.

הודעתי למתווכים שאני מסרב לראות דירות באזור לשנו וג'זיבובסקה, מילא וקרוכמלנה. אולי ניחשו מדוע ואולי לא. לא רציתי לספר. לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש לי דירה מרווחת עם מיטה רכה ומקרר גדוש כל טוב באותה פיסת טריטוריה אורבנית שבה ילדים גוועו מרעב וממחלות ואמהות ניצודו באקציות או נשרפו בלהביורים של יורגן שטרופף. האבסורד היה שהדירה שבחרתי לבסוף — בבית ישן ומהודר בתחילת שדרות שוך, על כיכר אוני לובלסקי — עמדה בימי הכיבוש באזור הגרמני המבוצר של ורשה הכבושה, מתחם שקציני צבא הרייך יחד עם הפקידות האזרחית הבכירה התגוררו בו בנעימים ובשפע יחד עם בני המשפחה שבאו מגרמניה גופא.

בסוף 1941 גטו ורשה היה העיר היהודית הגדולה ביותר בעולם. 464 אלף היה מספר הכלואים בעיר הפולנית העברית שעל הוויסלה, יותר מאשר מספרם של אלו שחיים בתל אביב של 2018. המספרים הללו הטילו בי מורא תנ"כי. אני זוכר שעמדתי בצומת שדרות ירושלים ורחוב מארשלקובסקה, שני הרחובות הראשיים של ורשה של היום, ודמיינתי. דמיינתי כיצד היה נראה הגטו הוורשאי אילו הועתק חלילה לתל אביב. על פי שרירות לבו של הדמיון, לו עמדת על רחוב אבן גבירול סמוך לכיכר רבין ופניך צפונה, היו קמות חומות של לבנים אדומות לאורך גדתו השמאלית של הרחוב עד שדרות נורדאו ולאורך שדרות בן גוריון עד רחוב הירקון, ובתוך השטח הקטן־גדול הזה היו נדחסים בכפייה כל תושבי הכרך בתוך בניינים ישנים מרופטים, שהגבוה בהם היה בן חמש קומות לכל היותר.

בספריית השגרירות ראיתי לראשונה את היומן של צ'רניאקוב. ידעתי מי היה אדם צ'רניאקוב — איש משכיל, בוגר הפוליטכניקום של ורשה, שהגרמנים עתידים למנות לראש היודנראט. בתחנת החשמלית שליד אותו פוליטכניקום, סמוך לכיכר זבאביצ'לה הנהדרת, עליתי מדי בוקר לחשמלית אדומה מספר 35 שנוסעת לשגרירות. אבל את היומן שלו לא קראתי. כשהתחלתי לדפדף בכרך עב הכרס שדפיו המצהיבים העלו ריח של אבק ושל שנים הרגשתי כאילו אני נשאב לשם, אל ורשה האמיתית שמתחת לרוכסן הזמנים. כאילו נפתח פתח בלוע הגיהינום והזוועות קוראות לך לבוא ולשמוע.

כתב היד ששרד באורח בלתי ידוע את שריפת הגטו נרכש ב-1959 על ידי אחת הניצולות, רוזליה פייטקייביץ', טרם שעזבה את פולין לקנדה, ובסיוע שגרירות ישראל באוטאווה נרכש ב-1964 והועבר למשמרת בארכיון "יד ושם". ב-1968 פורסם היומן בהוצאת "יד ושם" בעברית, לצד המקור הפולני, בכרך עב כרס כרוך עטיפה כחלחלה פשוטה, שאינה מלמדת על יצורי האופל שמתגוששים מאחוריה עד היום. היומן המדובר עצמו לא היה אלא שמונה פנקסים משרדיים רגילים בגובה 15 סנטימטרים מלאים כתב יד צפוף בשפה הפולנית, שאותם כתב צ'רניאקוב מיום 6 בספטמבר 1939 ("בלילה, מ-12 עד 5 בבוקר, לא ישנתי") עד 23 ביולי 1942, יום תחילת הגירוש לטרבלינקה ויום התאבדותו. יומן מספר 5 נעלם, וככל הנראה לעולם לא יימצא.

עמנואל רינגלבלום, מחבר הטקסטים הידועים כארכיון "עונג שבת", תיאר ביומנו שלו כיצד צ'רניאקוב היה מקפיד לרשום את פנקסיו בקפדנות ובתשומת לב, ואף מקריא לסובבים אותו שורה או שתיים. צ'רניאקוב ידע שהגרמנים עלולים לבלוש אחר הכתוב ונקט שפת קיצורים ורמזים, למשל כאשר הוא מתאר את פעילות המחתרות היהודיות. כאדם משכיל שידע היסטוריה, ציטט את שייקספיר ואת המחזות היווניים ופיטפט בחמש או שש שפות, צ'רניאקוב חש מן הסתם בחושיו ההיסטוריים שמשהו חסר תקדים מתרחש לנגד עיניו, שאוכלוסייה אזרחית שלמה נסגרת בחומות ומוצעדת לאסון שממדיו לא נודעו עד אז. לאסון הזה לא היה עדיין שם. לכן צ'רניאקוב התעקש לתעד אותו. זו אולי הסיבה שפתח את הרשימות בציון הטמפרטורה ומזג האוויר. אולי כדי לתת לדברים שלא ייאמנו ממשות ארצית. למסגר אותם על וו של מקום ושל זמן.

אם בחודשים הראשונים עוסק היומן ברישומים יבשים ותמציתיים על תקציבים, מחירי המזון וגבולות הגטו שעתיד להיות מוקם ("גטו וגטו!" הוא כותב בהשתאות ובטרוניה ב-25 בספטמבר 1940, כמו מתקשה להבין מהי משמעות אותו "גטו" ארכאי שהגרמנים מצווים על הכרך היהודי), הרי שמפלס הזוועה בפנקסים גואה ככל שהמלחמה נגד היהודים נכנסת לשלב ההרעבה הפיסית. בשניים במאי 1941 צ'רניאקוב כותב, עדיין בתדהמה, שעתידה לדעוך בחודשים שעוד יבואו, "אם יהודייה נטשה שני ילדים ברחוב והכחישה בפני ההמון שאלה הם ילדיה, אף כי הללו צעקו: אמא!" בשמונה במאי הוא מתעד: "בבתי חולים, בנקודות לפליטים, דברים נוראיים. לחם עולה 12 זלוטי. ליטר חלב מהול במים 4 עד 4.5 זלוטי. ילדים גוועים מרעב". ב-13 במאי 1941 הוא מוסיף: "נשים נושאות לחם או לחמניות כשסליהן מכוסים ברשתות תיל". ב-21 במאי הוא כותב בייאוש ובחוסר אונים: "הגוויות מוטלות ברחוב. הפנים מכוסים בעיתון ובלבנה".

מותר לנחש שצ'רניאקוב לא סבל חרפת רעב ולא רעב לפת לחם. מדי פעם משתרבבת לטקסט נימה של קהות לנוכח מראות המוות שמשתלט על הרחוב היהודי. "לא יכולתי ללכת אל התיאטרון", הוא מעיר בתרעומת ובקמצוץ רחמים עצמיים בשמונה במאי 1941, לא משום שמראה הגוויות העירומות ברחוב אינו מרפה ממנו, אלא משום ש"לא נאה הדבר נוכח מה שקורה במחנות".

עוד לפני הגירוש הגדול של יולי 1942 לתאי הגזים הגטו נהפך למלכודת מוות ליושביו. כמאה אלף איש ימותו בין החומות ממחלות, מקור ומרעב. "הדסה בורנשטיין מרחוב קרוכמלנה 14 נטשה את גופת בנה בן ה-6 מושק שהיה במצב של התפרקות גמורה. הילד מת ברעב", הוא כותב ב-21 ביולי 1941 ומוסיף: "מכת הרחוב הם הקבצנים... וילדים המייללים חדגונית ואינם מניחים לאיש לעבור". תשעה ימים קודם לכן, ב-12 ביולי 1941 הוא מתאר בלשון הקצרים שלו מפגש תרבות מאולתר בדירת מגוריו, "בערב: בית. מין קברט". ולמחרת: "זה כמה ימים שורר חום משגע". ב-15 באוגוסט 1941 הוא כותב, "גיליתי גוויית ילד. באה האם שעשתה רושם של מטורפת". ב-23 באוגוסט הוא משרבב הערה תמוהה: "אני כותב שירים. דרוש לכך דמיון ער". נראה שכתיבת שירים היתה המפלט הפנימי של צ'רניאקוב לבל יאבד את שפיותו, והוא העדיף שלא להנציח את השירים הללו בפנקסים.

ב-28 באוגוסט 1941 הוא מצטט דו"ח של מחלקת מפעלי העזרה של היודנראט על חיטוי בכפייה של גושי בתים בקרוכמלנה מחשש למגיפת טיפוס: "בגלל הגשם וחוסר תבשיל חם היה לילה קשה מאוד. ילד בן חמש הוצא מת מזרועות אמו. נערה בת 20 נמצאה ללא רוח חיים מאחורי הבאזאר. נשים עם ילדיהן התהלכו כל הלילה אנה ואנה, הואיל ואי אפשר היה לשכב על האספלט". ב-20 בספטמבר הוא כותב בסיפוק מה: "ב-12:30 הספקתי להגיע לעצרת של חודש הילד. באסיפה בקולנוע 'פמינא' נכח קהל רב... להצלחה הגדולה ביותר זכתה, לפי מחיאות הכפיים, ניוניא" (אשתו). ב-19 בנובמבר 1941: "בבתי המחסה מסתירות אמהות עד 8 ימים תחת המיטות גוויות של ילדים מתים, כדי לקבל יותר מזון".

בניין היודנראט של גטו ורשה אחרי המרד בשנת 1943
בניין היודנראט של גטו ורשה אחרי המרד בשנת 1943

"אדוני", פיוטרק היפה משך בזרועי, "זהו המטבח המפואר שלנו. צוות הטבחים יגיש לכם את הכיבוד הטוב ביותר. המטבח שלנו ידוע בוורשה בשפע של מתאבנים נהדרים". עיני התכלת שלו נצצו כמו הים התכול של אלבניה, שבה טרם ביקרתי. "אני ממליץ בעיקר על פירות הים הטריים של השף שלנו. אני יודע שליהודים אסור לאכול מהם", פיוטרק היפה השפיל את מבטו במבוכה.

המלה טרבלינקה אינה חרותה עדיין על קליפת עץ הימים כאחד משמותיו של לוציפר, אלא כפינת יערות אלמונית, אחת מני רבים, שאליה שולחים בחורים צעירים כדי לעבוד. ב-17 בינואר 1942 הוא כותב, "את הכשרים לעבודה יכוון אל המחנה בטרבלינקה". מי ידע שאי שם בלב היער הפולני המרהיב הולך ונפער לוע נוסף של הגיהינום, שבו יישרפו בעוד שישה חודשים כ-870 אלף יהודים, בהם 300 אלף יהודים ורשאיים שייחנקו מחודש יולי של אותה שנה עד חודש נובמבר מפליטת עשן סמיך של טנק אחד שיוצב מאחורי קיר?

ב-27 בינואר 1942 הוא מציין: "מינוס 16 מעלות. אתמול לבשתי עוז ועשיתי מעשה גבורה. התרחצתי באמבטיה (המים פושרים, בדירה קרה)". בחמישה בפברואר הוא מתאר עוד מעט מהיומיום של ראש הגטו: "יש לנו בבית אור חשמל, אך כל כמה ימים הוא כבה". ב-13 בפברואר 1942 אתה מוצא התפרצות נדירה של רגשות מצד ראש היודנראט התשוש — לאו דווקא על ילדים עזובים שנפחו את נפשם על מדרכות נובוליפקי ולשנו, אלא על כלבו האהוב קיקוש שנעלם. "בבוקר — הקהילה. מינוס חמש מעלות. אני מתגעגע לכלב הפקיני קיקוש. הפעוט הזה תעה וניטלטל לאיזה מקום. אלוהים יודע בידי מי הוא נמצא. והיכן יאש, הילד היחיד שלי?" זועק צ'רניאקוב אל הדפים. יאש היה בין הנמלטים אל ברית המועצות, שם ככל הנראה השיגה גם אותו ידם של הגרמנים.

את השורות האיומות ביותר ביומן מצאתי ברשימה הארוכה יחסית מ-20 בפברואר 1942. אחרי שהוא מציין את הטמפרטורה, מינוס חמש, ואחרי שהוא מדווח ש-59 אסירים יהודים נוספים הועברו לאתר הבנייה טרבלינקה כפועלי בניין ומציין שלכל אחד ניתן חצי קילוגרם לחם כצידה לדרך, כותב צ'רניאקוב המזועזע שעוד שלב קורס בסולם הנופל אל התהום. הוא נרעש כל כך שהוא טורח לציין את השעה המדויקת שבה נמסרו לו הדברים.

"ברגע זה (שעה 11:33) מודיע לי מפקד המשטרה שרינסקי על מקרה של אכילת בשר אדם ברובע היהודי. אם־ילד". אני מהסס אם לצטט את המלים הבאות, שהזכירו לי את עדותו של יוספוס פלאביוס על מרים בת אלעזר שצלתה את בשר עוללה בימי הרעב הגדול על ירושלים. וכך מצטט צ'רניאקוב מתוך דו"ח ה-ZOS, העזרה הסוציאלית היהודית: "הלכתי אל רחוב קרוכמלנה 18, דירה 20, ושם מצאתי את ר. אורמאן, בת 30, שכובה על מצע, שהודיעה בנוכחות עדים... שהיא ביצעה מעשה אכילת אדם בבנה בן ה-14, ברק אורמאן, ששבק חיים ביום אתמול, בחתכה נתח משוקו. חתום: ד. שוויזגולד".

נראה שצ'רניאקוב לא הצליח להירדם אותו לילה. למחרת הוא כותב: "הנחתי אצל הקומיסר (הגרמני אורסוואלד) את הדו"ח בדבר אכילת אדם". כנראה היה משוכנע שהזוועה הזאת תזיז עצב בנפשה של הפקידות הגרמנית. אבל מהר מאוד משתלט היומיום גם על ההלם הזה. ב-23 בפברואר הוא מצטט בדיחה שהצחיקה אותו: "מינוס 3 מעלות. איש אחד שאל את רעהו, מה נשמע בחזית? אינני יודע, אני גר בעורף הבניין, הוא ענה". ב-25 בפברואר הוא מספר בהתפעלות על "כוח ההמצאה של הגטו. פרזרוואטיבות [קונדומים] מיוצרות ממוצצים של ילדים".

כיצד נראה בית שבו אשה מטורפת מרעב חותכת נתח מרגלו של ילדה המת? שעה ארוכה התהלכתי בקרוכמלנה 18. רק בניינים בודדים מהגטו נותרו על תלם. רצה הגורל ודווקא קיר מהבניין המקולל ההוא נותר כפי שהיה. פחדתי להיכנס לחצר הבית, שריח חזק וסמיך של מרק תפוחי אדמה ונקניק זול מילא אותו. נזכרתי במלות האוב של צ'רניאקוב באחד מרגעי הייאוש שלו, "ורשה היא עיר ארורה". נשמה של אשה מתה התגלגלה לגוף שלך, נזכרתי במשוגעת מהמכולת של לידמן. מרוב בהלה נמלטתי בצעידה מהירה לקפה "נירו" שבפינת יוחנן פאולוס. בית הקפה היה מוסק ונעים. שרר בו ריח נפלא של מאפה טרי ופריך. הזמנתי עוגת פרג וספל קפה. בחור יפהפה ישב בשולחן ממול ובחש את הקפה שלו בכפית סהרורית. מיהאו, קראו לו. מיהאו היפה והעצוב שמדי פעם אני מזכיר אותו ומתגעגע אליו. מיהאו ששייך לסיפור אחר לגמרי.

עד סימון גבולות הגטו התקוטטו הרשויות הפולניות עם ההנהגה היהודית אילו רחובות יוצאו משטח הגטו העומד לקום. את עמדתן יש לשפוט בתובנות של 1940, לא של 2018: מי יכול היה לנחש שהרחובות שיסומנו בתוך הגטו יובילו את דריהם למוות בגז או ברעב? איזה יהודי או פולני האמין באביב 1940 ש-400 אלף היהודים של הבירה יירצחו כמעט עד האחרון שבהם? לקורת רוחם של הגרמנים, היו פולנים צעירים, בהם סטודנטים ותלמידי בתי ספר, שהתנפלו על יהודים ברחוב, לרבות על נשים וילדים, והיכו אותם במקלות ובמוטות ברזל. צ'רניאקוב מתאר את הפרעות הללו באכזבה ובפלצות. היו פולנים שחמדו את הרכוש היהודי ובזזו אותו, והיו שסיכנו את עצמם ואת חיי משפחותיהם כדי להציל מכרים יהודים. פולני שנתפס בסיוע ליהודים גזר בכך גזר דין מוות על אשתו, על הוריו ועל ילדיו.

צ'רניאקוב אינו מרחיב על אלו, אולי משום שלא רצה לסכן את הנמלטים ואת המצילים. מן הסתם גם לא הכיר את כל סיפורי ההצלה. ביומן המפורט הוא אינו מזכיר, למשל, ולו במלה אחת את אירנה סנדלר, פקידת סעד בעיריית ורשה, ואת עוזרתה אירנה שולץ, שהבריחו מהגטו בעגלות, מתחת לספסלי חשמלית ומהכניסה האחורית של בית המשפט ברחוב לשנו למעלה מאלפיים (!) ילדים ותינוקות יהודים (מספרם האמיתי לא ייוודע כנראה לעולם), והעבירו אותם למנזרים ולמשפחות אומנה. ב-1965 קיבלה סנדלר, שבגטו הכירוה כ"אחות יולנטה", עיטור "יד ושם". ב-1991 קיבלה אזרחות כבוד של ישראל. ב-2008 מתה ועוררה בפולין אבל לאומי עמוק.

ייתכן שהיו אירנה סנדלר נוספות. מסכת היחסים בין פולנים ויהודים הגיעה בימי האופל ההם למבחן אנושי סוער ועדין מאין כמוהו. בתשעה ביולי 1942 צ'רניאקוב כותב משפט מפתח שמרבים לצטטו, וכנראה התייסר רבות בניסוחו: "אחרי הצהריים זורקים מעבר לרחוב פעלולני רחוב פולנים אבנים אל רחוב חלודנה... לעתים קרובות שאלתי את עצמי אם פולין פירושה מיצקייביץ' וסלובאצקי, או בריוני הרחוב. האמת נמצאת באמצע".

היומיום הגיהינומי של ורשה היה שעת מבחן כללית. תמהונית אחת מדרי הגטו צ'רניאקוב מזכיר ביומניו בסלידה: "מי היא מיס הגטו? מובן, שהגברת יודט", הוא כותב בציניות ב-22 באפריל 1941. ב-15 בפברואר 1942 הוא לא שולט בכעסו: "על המכשפה הגועלית, שהכל קוראים לה 'מיס הגטו', אסרתי את הכניסה אל משרדי הקהילה... הנקבה הזאת היתה סוחטת משרות וקונצסיות. חוץ מזה היתה לוקחת כסף, כביכול בעד שחרור מבית הסוהר, מאת המשפחות האומללות".

אבל את התיעוב הגדול ביותר הוא מפנה כלפי המלשין מספר 1 בגטו, גאנצוייך, שהטיל אימה על יושבי הגטו ועל צ'רניאקוב עצמו. אברהם גאנצוייך, יליד צ'נסטחובה, עמד בראש קבוצת "טשינאסטקה" מרחוב לשנו 13, שסחטה יהודים תמורת דמי שתיקה וחיברה דו"חות שבועיים שהוגשו לגרמנים. גאנצוייך הצליח לחמוק מהגטו לצד ה"ארי". מה היה סופו? איש אינו יודע בוודאות, כפי שאיש אינו יודע בוודאות כיצד נראה הרגע האחרון בחייו של רומקובסקי, מלך היהודים מלודז'. גאנצוייך מצא כנראה את מותו לצד אשתו ובנו בזמן המרד הפולני דווקא, שנה לאחר מכן. "הוא (גאנצוייך) מדבר כאילו הוא רוחץ ברוק מלוכלכך כל מלה שהוא פולט", צ'רניאקוב כותב עליו ב-20 ביוני 1940. "הבן בליעל הידוע", הוא מתאר אותו ב-5 בינואר 1942, "דמות גועלית, נתעבת" (25 בפברואר 1942).

גם מחיים מרדכי רומקובסקי האגדי, ראש גטו לודז', צ'רניאקוב לא חוסך מלים. לעומת צ'רניאקוב המשכיל והמיוסר שידע לצטט את פלוטארכוס, רשם יומן מפורט אבל הכיר בחולשותיו האנושיות והיה חסר אונים מול פקודת המוות, רומקובסקי הפשוט והבור לא הותיר אחריו יומן כתוב ומלומד אבל הצליח להשאיר מספר ניצולים גדול יותר מזה של ורשה. כ-12 אלף יהודים לודז'אים, מתוך כ-205 אלף איש ואשה, נשארו בחיים בתום המלחמה, אחוז ניצולים גבוה מזה של ורשה.

שני ראשי היודנראט נפגשו פעמיים בגטו ורשה, ביקור נדיר שהגרמנים התירו. "זהו אדם מתרברב, חכם בעיניו ושוטה", כתב צ'רניאקוב על רומקובסקי שנוא נפשו. "היחיד אינו קיים עבורו. הרי 150 אלף ברחו מלודז' לוורשה". התאבדותו של צ'רניאקוב על המכתבה לא הצילה ולו יהודי אחד. הגירוש לטרבלינקה החל כמתוכנן וצ'רניאקוב נכנס לפנתיאון הזיכרון כקורבן הראשון שלו. רומקובסקי שאף להציל באמצעות עבודת פרך את היהודים האחרונים של לודז', שבקיץ 1944 היו גם היהודים האחרונים של פולין. "תגידו לי, איפה ורשה?" הוא מתואר כמי שהתגאה באוזני אנשיו בגטו השני בגודלו. "ורשה עם חצי מיליון היהודים שלה לא קיימת כבר שנתיים. אצלי חיים 77 אלף איש". התותחים הסובייטים כבר נשמעו בלילות, אלא שהסוף הקיץ גם על הגטו האחרון של פולין. בתחילת אוגוסט 1944 הועלו גם הם לקרונות שיצאו לאושוויץ, ורומקובסקי, יחד עם אחיו יוסף ואשתו הלנה, נדחסו על ידי הקומיסר הגרמני ד"ר האנס ביבוב לקרון האחרון. הדרמה האדירה הזאת, שכמו נלקחה מסרט עלילה ענק, זועקת עד היום לשמים.

"אדוני, היה לי לכבוד לסייר אתך במלון שלנו", פיוטרק חייך חיוך של מלאכים, "הנהלת המלון תבוא לקראתכם בכל נושא, אם תבחרו לקיים את היום הלאומי שלכם אצלנו". הפנים שלו היו נוגים כפניו של נזיר.

"אתייעץ עם חברי", הבטחתי. עבר והווה התנגשו בתוכי ללא הרף. רוכסן נפתח במעיה של האדמה והמוני בריות מחוקות פנים עמדו וציווחו. אשה מתה אחת שנסע לטרבלינקה חיה בתוכך, אמרה לי המשוגעת. אתה ההמשך שלה.

"עבורי אישית זה יהיה יום נפלא, יום מרגש במיוחד", פיוטרק עמד מולי קרוב קרוב. הרחתי את האפטרשייב שלו. שתי מדורות קטנות בערו באישוניו. אחת ירוקה ואחת תכולה. "סבתא שלי היתה יהודייה. אף אחד לא יודע את זה. זה סוד. שום דבר לא היה משמח אותה יותר מאשר לראות את הדגל היהודי מתנופף כאן".

לחצתי את ידו וחזרתי לשגרירות.

יוסי אבני לוי הוא מחבר הרומאנים "רוכלי האהבות" ו"שירת החטאים", וכיהן בעבר כשגריר ישראל בבלגרד ובמונטנגרו, ולפני כן היה ציר בוורשה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ