סאלח, והאיש שלא היה שם - דעות - הארץ

סאלח, והאיש שלא היה שם

עידו אפרת
עידו אפרת
אלישע אפרת ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל"
עידו אפרת
עידו אפרת

ההדים הרבים שעוררה הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" לוו בביקורת על אופן הצגה מטעה של חלק מהקביעות המופיעות בה. למשל, בעקבות טענתם של יוצרי הסדרה כי מסמכי ההסתדרות הציונית הנוגעים לתקופת העלייה ההמונית ולהקמת עיירות הפיתוח נותרו חסויים, דרשו שרים, ואף ראש הממשלה בעצמו, להסיר חיסיון זה. אבל משפנו לעשות כן התברר, למרבה המבוכה, כי מדובר בחומר גלוי לגמרי, אשר מוכר היטב לחוקרים. כך גם התברר כי אמירות שיוחסו לראש מחלקת הקליטה בסוכנות, גיורא יוספטל, נאמרו במשמעות הפוכה מזאת שיוחסה להן בסדרה.

לצערי עלי להצביע על אי דיוק משמעותי נוסף הנוגע לאבי, פרופ' אלישע אפרת ז"ל, שקטעי ראיון עמו משובצים לכל אורך הסדרה. יוצרי הסדרה מציגים אותו כ"אחד מאנשי המפתח שהקימו את עיירות הפיתוח" והוא מתואר כמי שנכח בחדרי החדרים שבהם דנו ראשי המדינה והסוכנות בסוגיות שבהן עוסקת הסדרה. כך נוצר הרושם כי הוא מאשר ממקור ראשון את טענות הסדרה בדבר מנגנוני רמייה וכפייה שהופעלו על העולים כדי ליישבם בעיירות שכוחות־אל, מתוך גישה עדתית־גזענית.

אלא שהאמת העובדתית והכרונולוגית שונה לחלוטין: עיירות הפיתוח הוקמו כולן (פרט לערד ולכרמיאל) בשנות ה–50 של המאה שעברה. זו היתה גם תקופת העלייה ההמונית. אלא שבאותן שנים היה אבי סטודנט בשנות ה–20 לחייו, עסק בהדרכת נוער ובהוראת עברית וכלל לא היה מעורב בסוגיות התכנון הלאומי. רק ב–1960, כשעיירות הפיתוח כבר עמדו על תלן וגלי העלייה ההמונית הגיעו ארצה ויושבו, הצטרף אבי לאגף התכנון במשרד הפנים. בהמשך חקר את נושאי התכנון הפיסי של ישראל מנקודת המבט האקדמית, במסגרת החוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב, שהוא נמנה עם מקימיו ב–1967. הוא פירסם כ–30 ספרים ומאות מאמרים בנושאי גיאוגרפיה ותכנון, ובכלל זה ספר יסוד על עיירות הפיתוח. על מפעל חייו המדעי הוענק לו בשנת 2007 פרס ישראל לחקר הגיאוגרפיה.

יוצרי "סאלח, פה זה ארץ ישראל" פנו אל אבי בשל היותו חוקר בר־סמכא בנושא. אלא שרקע זה מוצנע בקפידה בסדרה. במקום זאת יוצר הבמאי דוד דרעי שוב ושוב, ובמגוון אפקטים ואמצעים קולנועיים, את הרושם השגוי כי אבי היה "איש שטח", שעסק ביישוב העולים בעיירות הפיתוח. כך נלקחים מדבריו שברי משפטים קטועים, ובקטעי הראיון מושתלות שאלות של המראיין שצולמו בנפרד, עם אמירות בנוסח "אתם עשיתם", "אתם השתמשתם", "אתם נקטתם" וכדומה. עבודת אולפן מגמתית זו יוצרת את הרושם השגוי שמדובר בעדות אותנטית מפי "שותף סוד", כביכול, שמבססת את התזות והנרטיבים של יוצרי הסדרה.

לשם המחשה, בתחילת הפרק הראשון של הסדרה מופיע הדיאלוג הבא בין המראיין דרעי לאבי, בנוגע לשליחת העולים לעיירות הפיתוח:

דרעי (מצטט ומקריא מתוך טקסט): "חושבים אותם לאנשים ללא הכרה, ומשום כך אפשר לעשות בהם ככל העולה על רוחנו".

אפרת: בדיוק זה מה שהיה, חלק גדול בכלל לא הבין.

דרעי: הוא לא הבין, ואתם השתמשתם בזה שהוא לא מבין.

אפרת: נו ברור, ברור.

לכאורה זהו אישור חד־משמעי לטענותיו של הבמאי דרעי. אלא שבדיקה זהירה של הדיאלוג הקצר מגלה שהוא נתפר באולפן מארבעה חלקי הקלטה שונים והשאלה השנייה אף צולמה בנפרד — וכל זאת בקטע שאורכו הכולל פחות מ–15 שניות! אין לצופה אפשרות לדעת באיזה הקשר נאמר כל אחד מחלקי הדיאלוג המבושל, אך ודאי שעדות דוקומנטרית אמינה אין כאן.

בהמשך קובע דרעי: "אתם, הסוכנות וכל מי שעושה את זה בצורה מודעת, אתם מבינים שהאוכלוסייה הזו חלשה. אתם השתמשתם בזה שהם לא מבינים". ייאמר בתכלית הפשטות: בניגוד לטענת הבמאי, בשום שלב אבי לא עבד בסוכנות ולא עסק מקרוב בנושאי עלייה. דומה שספינת העולים היחידה שהכיר באופן אישי היתה אוניית המעפילים שבה עלה ארצה בשנת 1939, במסע רב תלאות.

אפקט מטעה נוסף שנוקט הבמאי הוא הקרנת רצף מהיר של תמונות, שכביכול מראות את אבי בימי ההתיישבות בעיירות הפיתוח בשנות ה–50 — לכאורה עדות דוקומנטרית מצולמת. אלא שהקשר בין התמונות לנושא הסדרה אינו ברור: למשל, מה מבטאת תמונה שלו בטקס קבלת תואר דוקטור באוניברסיטה העברית? לבמאי דרעי פתרונים.

אין בכל זאת כדי לרמוז שאבי התנגד להקמת עיירות הפיתוח: אדרבה, עמדתו המדעית, המתוארת בספריו ובמחקריו והמוצגת גם בסדרה (והפעם בקטע לא מבושל), היתה כי מדובר בתופעה חיובית מבחינה גיאוגרפית וכי הקמת העיירות היתה נכונה ואף הכרחית לאותה עת. לדעתו תכנון העיירות לא היה חף מטעויות, למשל מספר העיירות שהוקמו היה רב מדי — אך בסך הכל מדובר בהישג מרשים של מדינת ישראל, אף בקנה מידה בינלאומי. דרעי רשאי כמובן לחשוב אחרת, לגרוס כי הקמת העיירות היתה טעות ועוול וכי נכון היה ליישב את המוני העולים אך ורק בערים הגדולות של אותם ימים ולהותיר את רוב הנגב והגליל ריקים מאוכלוסייה יהודית; ואולי גם שלא היה נכון לשכן את מאות אלפי העולים בצורה יזומה. קשה לדעת כיצד היתה נראית היום מדינת ישראל אילו בחרו מנהיגיה בשנות ה–50 בדרך חלופית זו, ללא ערי פיתוח כאשדוד, אשקלון, בית שמש או ערד, ודרעי כמובן פוטר את עצמו מהצגת האלטרנטיבות.

לדעתי אין זה הוגן לבוא לאחר כ–70 שנה, חמושים במצלמת קולנוע, ולשפוט את החלטות מנהיגי המדינה הצעירה הנאבקת על הישרדותה על פי אמות המידה של ישראל המשגשגת, השבעה והליברלית של המאה ה–21. אבל גם מי שמבקש לקיים היום דיון היסטורי בנושא, ובפרט אם עמדתו ביקורתית והוא מפנה אצבע מאשימה כלפי עולם ומלואו, ראוי שיעשה זאת בצורה רצינית ואמינה, עם עדויות אמיתיות ואותנטיות שמבססות את טענותיו, ולא באמצעים שיש בהם משום גניבת דעת.

הכותב הוא מתמטיקאי, תושב עומר שבנגב, בנו של פרופ' אלישע אפרת ז"ל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ