שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בדידותו של העורך למרחקים ארוכים, או למה עורכי ספרים זוכים רק לגינויים?

מתי שמעתם בפעם האחרונה על עבודת עריכה טובה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

מפעם לפעם, כמו ברשימה של צליל אברהם על ספר הביכורים של מיקה אלמוג, מבקרים מתלוננים על היעדרו של עורך שהיה, לדעתם, משפר את התוצאה שבין הכריכות: עורך חכם היה מורה לכותבת להעמיק יותר, עורך אחראי היה אומר לה להשליך כמה מהסיפורים לפח, כותבת אברהם. כל אמירה כזאת, ללא קשר לאיכותו של הטקסט, היא תוצאה של מחשבה מוטעית שבה הכותב והיצירה הם בסך הכל מחצב פראי, בצק לא אפוי או ערימה של חומרי בנין שבהם עורכים כל-יכולים עושים מעשי כשפים בתבונתם האינסופית ורק בזכותם מוגש לנו הדבר הנפלא הזה, ספרות טובה. לעומת זאת, ביצירות שמבקרים מתווכים לקוראים יחד עם צרור שבחים, לעולם לא תקראו ש"ידו של עורך חכם ניכרת בכתוב".

מקס ברוד ב-1937
מקס ברוד ב-1937, עורכו של קפקא ומנהל עזבונו. הדוגמה הקיצונית ביותר של יחסי סופר–עורך שלא התנהלו כלל על פי הדימויצילום: גטי אימג'ס ישראל

מסתוריות וגחמניות כמעט כמו המוזה עצמה, מערכות היחסים שבין סופרים ועורכים בדרך כלל לא נחשפות לקוראים בזמן אמיתי, יחד עם היצירה. הדימוי הרומנטי שעדיין דבק בסופרים ובמלאכתם הוא של אנשים שמצליחים, באלכימיה רווית ייסורים, לתרגם את מצוקותיהם ודמיונותיהם למלים, כשהם ספונים בבדידותם ההכרחית ליצירת השראה. אם הצליחו, יהיו אפופי תהילה. אם נכשלו, אפשר לטפול את האחריות על עורך. האמת? שטויות: הדימוי הרומנטי נובע, בין היתר, מכך שעורכים בדרך כלל נמנעים מלדבר על מלאכת הליטוש ועל היחסים הסימביוטיים המורכבים שיש להם עם כותבים, עם האגו שלהם, עם אילוצי המו"לות המסחרית ועם התוצאה הסופית, שלא תלויה תמיד בהחלטות של עורך. 

הדוגמה הקיצונית ביותר של יחסי סופר–עורך שלא התנהלו כלל על פי הדימוי היא זו של פרנץ קפקא ומקס ברוד: הראשון ביקש בצוואה שלו לשרוף את כל כתבי היד שלא הסכים לפרסם בימי חייו, פחות מ–450 עמודים של יצירות קפקא ראו אור, תמיד לאחר מאמצי שכנוע ונדנודים מרובים של ברוד, שהאמין בכותב יותר מכפי שקפקא אי פעם האמין בעצמו. אבל לו באמת רצה שהכל יעלה בעשן, אולי קפקא היה מפקיד את יומניו, מכתביו והטיוטות של הרומנים שלו בידי אחר, או שורף בעצמו. כשמת, ברוד התעלם מכל מחויבות שלו כמנהל עזבון על פי רצונו של הסופר. אלמלא פעל כך, לא היינו מקבלים את "המשפט", "הטירה", "אמריקה", היומנים – ופניה של הספרות העולמית במאה ה-20 היו כנראה שונים בתכלית.

את הדימוי הרומנטי אפשר לנתץ שוב עם הפואמה הידועה ביותר במאה ה-20, "ארץ הישימון" של ט.ס. אליוט. בדמיון הפופולרי, שירה נתפסת – בטעות – כיצירה שפורצת הישר מהנפש אל הנייר ללא תיווך שכלתני, אבל אם מתבוננים בכתב היד של הפואמה, שנתגלה רק ב–1968, מוצאים שם עורך כוחני, תוקפן, וציני שמתעלם לחלוטין מנפשו ההומה של המשורר הצעיר – ומעיר הערות לעגניות, מדכאות, מוחצות-אגו. בעיקר הוא מוחק, מוחק, מוחק: 434 השורות של הפואמה כפי שאנחנו מכירים אותה הן בערך מחצית ממה שאליוט כתב. אליוט לא קיבל בהכנעה כל הערה, אבל קיבל את מרותו ותבונתו של עזרא פאונד כעורך שירה עילאי. פאונד עצמו כתב כמה חרוזים (מאוד לא מוצלחים) על הפואמה שהמוזה היא אביה, המשורר הוא אמה ופאונד – המיילד שערך ניתוח קיסרי. עד כמה הוא כאב והשאיר צלקות, רק אליוט ידע.

טיוטת "ארץ הישימון" עם הערותיו של פאונד
טיוטת "ארץ הישימון" עם הערותיו של פאונד. מחק, מחק ומחקצילום: Berg Collection / The New York Public Library

ומה בכלל עושים האנשים המסתוריים הללו, עורכים, כשהם עורכים? כמספר הספרים שיצאו לאור בשיתוף פעולה בין כותב למלטש, כך מספר התשובות. יש סופרים שנגיעות העורכים בטקסטים שלהם מזעריות: אצלנו, ס. יזהר, עמוס עוז ויואל הופמן הם בין היוצרים שעל פי הרכילות בביצה הספרותית, ראו בעורכים שלהם שותפים טובים לשיחות על ספרות ועל עצמם, אבל לא נעתרו להתערבויות משמעותיות של עורכיהם: מנגד, יוצרים כמו א.ב. יהושע, למשל, מקיימים דיאלוג רצוף עם עורכיהם (במקרה של יהושע, מנחם פרי), אבל כל עוד לא יציגו את כתבי היד המקוריים עם הערות העורכים, לעולם לא נדע מה באמת התרחש, נוסף, נמחק, הועמק או השתנה בעקבות המפגש בין חומר הגלם והמלטש. העדויות הולכות ונעלמות בעידן הכתיבה המממוחשבת: תכונת "עקוב אחרי" שוב אינה מאפשרת לדורות הבאים לראות להט של עריכה ייצרית כמו זו של פאונד על גבי האותיות שאליוט הדפיס במכונת כתיבה.

ט.ס אליוט
ט.ס אליוט. 434 השורות של הפואמה "ארץ הישימון" כפי שאנחנו מכירים אותה הן בערך מחצית ממה שכתבצילום: אי-פי

עורך טוב הוא בלש ובלשן, תחקירן ופסיכולוג, יועץ-סתרים ומתווך בין עולמו הפנימי של יוצר לבין העולם הקר והאכזר של דיווחי המכירות, ורק מעטות מבין הברקות העריכה שהסתיימו בהצלחות ספרותיות גדולות חשופות בפנינו. כך, ללא קשר לאיכות הטקסט, הציע עורך ציני אבל מפוכח לג'יי-קיי רולינג לא לפרסם את הכרך הראשון של עלילות הארי פוטר בשמה המלא, כי "בנים לא קוראים ספרים של סופרות", וראשי התיבות המופיעים על גבי הכריכה שומרים על עמימות מגדרית: מקומם? אולי, אבל במבחן התוצאה, זו מההחלטות הטובות ביותר שרולינג קיבלה.

אחד המותחנים המוצלחים ביותר של סוף המאה שעברה, "חוש השלג של העלמה סמילה" מאת פטר הוג (תקראו, בבקשה: הספר הוא ממבשרי הגל הנורדי של ספרות הבילוש ואחד הטובים ביותר שנכתבו אי פעם בסקנדינביה), התחיל כסיפור על בלש בעל כורחו, אבל עורך חכם במיוחד סבר שהדמות הראשית תתחבב על קוראים רבים יותר אם זו תהיה אישה – והוא צדק. "אל תיגע בזמיר" האיקוני היה לספר הנפלא שכולנו מכירים בשל התערבותה המאסיבית של טאי הוהוף, עורכת כוחנית וחכמה שחשבה שיש בכתב היד ניצוץ של כשרון, אבל כל כולו אנקדוטות שלא הבשילו לספר: תהליך העבודה על כתב היד נמשך יותר משנתיים. בסופו, הרפר לי זכתה לתהילת עולם אבל לא כתבה שוב. מדוע? מעט מהסיבות התבהרו כשראה אור "ניצב כל הלילות", המבוסס על כתב היד שטאי הוהוף לא אהבה.

הרפר לי, מתברר, לא היתה נושאת דגל של המהפכה הליברלית ביחס לשחורים בארצות הברית כפי שהדבר הצטייר בעיני הקוראים האידאליסטים שלה: שמרנית בהרבה ולא מבריקה כמו ב"אל תיגע בזמיר", היא נחשפה בעיקר כמי שידה העלומה ורבת העוצמה של העורכת שלה רק היטיבה עמה.

הסופרת הרפר לי בבית הוריה באלבמה, 1961
הסופרת הרפר לי בבית הוריה באלבמה, 1961. מתברר שהיא לא היתה נושאת דגל של המהפכה הליברלית ביחס לשחורים בארצות הברית כפי שהצטייר צילום: גטי אימג'ס ישראל

רוב העורכים ההגונים ישמרו על שתיקה ועל הדימוי הרומנטי של היוצר הבודד, אבל לפעמים גם להם נמאס. גורדון ליש, סופר ועורך, הרבה להתרברב בביצה הניו יורקית על תרומתו המכרעת לסיפורים הקצרים של ריימונד קארבר, גדול המספרים האמריקאים במאה ה-20: רק עשור לאחר מותו של קארבר נחשפה התמונה הגדולה שעלתה מכתבי היד שלו. "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", אוסף נהדר, כולל עשרה סופים של סיפורים שנכתבו על ידי ליש. כל הדמויות הופשטו מיכולת ההתבוננות העצמית שלהן. אף אחד לא מדבר על רגשות, אף אחד לא מדבר במלים חגיגיות, כל מבע שמקורו במצב נפשי מתואר בדיווח יבשושי, מרוחק ולקוני. מינימליזם ספרותי, פרי גאונותו של קארבר? ממש לא: החלטות חכמות, כוחניות ואמיצות של עורך שמאס באלמוניוו של גאונותו-שלו.

ואחרי כל אלה, צריך לזכור שהעורך איננו הפוסק האחרון או החומה הבצורה בין טקסט גרוע לבין מדפי חנויות הספרים. גם העורך הטוב ביותר יהיה חייב לסגת מפני החלטתו של מו"ל להוציא לאור טקסט בינוני כזה או אחר רק מפני שיש בו סיכוי לרב מכר, או לפחות לכיסוי ההוצאות: כשזה יקרה, ייתכן שמבקרים יתרעמו שוב על היעדרו של עורך – וכרגיל, לא יידעו מה באמת אירע שם, בתווך המסתורי בין כתב היד לספר.

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד |מדפדפת

כשהייתי בת ארבע ועולה חדשה, סבא שלי, איזידור אלברכט, לימד אותי לקרוא בגרמנית, כי הגננת אמרה שאסור ללמוד לקרוא בעברית לפני כיתה א'.

איכשהו, המבצע נעלם מידיעתה של אמי, וכשראתה ושמעה אותי בפעם הראשונה, לתדהמתה, מצייצת את הטקסט של "החלילן מהמלין", התעלפה לרגע.

מאז אני מאמינה שלמילים יש המון כוח, ולא מפסיקה לקרוא ולחפש מילים שמחוללות קסם, ואחפש אותן גם בפוסטים כאן, שיוקדשו לספרים, סופרים, קוראים ולדברים שקורים ביניהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ