שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
פיליפ רות ב-2008
פיליפ רות ב-2008. "אחד משלנו"קרדיט: ריצ'רד דרו / אי-פי
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

היה שלום, קולומבוס של ארצות החרדה, של תודעת המהגר היהודי, של הבל החלום האמריקאי. שנים אחרי שפיליפ רות הצהיר שלא יכתוב יותר פרוזה, לאט לאט הולך ומתחוור הייחוד העצום של כתיבתו: ספרים רבים, מצוינים ככל שיהיו, שכתבו בני דורו כבר נלעסו בשיני הזמן, ואילו כמה מהרומנים שלו כמו מתעצמים, משתבחים והופכים יותר רלוונטיים לדורות חדשים של קוראים. מבחינה זאת לבדה, מותו לא משנה דבר. גוף היצירות הגדולות חי, בועט, מטריד, מהדהד ועושה כל מה שספרות גדולה יכולה לעשות כדי לחפור במכרה הנטוש בליבו של הקורא.

30 ספרים, נוכחות גדולה בחיי התרבות של אמריקה, קול של מצפון ליברלי, איש מסוכסך מאוד עם עצמו ועם חלק מהנשים שהלכו איתו כברת דרך, מעורר מחלוקות, פרשן משובח של הצייטגייסט, סופר שיהדות ארצות הברית נהנתה להוקיע ולנפנף בו בגאווה כ"אחד משלנו" גם יחד – כל זה משני בעיני. כל זה יהיה חלק מביוגרפיה פרשנית מקפת, חושפנית ומלאת שערוריות שעוד תיכתב: זה היה מיזם המילים האחרון של רות, שחבר לביוגרף בלייק ביילי כדי ליצור סיפור חיים דרמטי לא פחות מעלילת הרומנים הגדולים של רות.

בעיני, הם חמישה מתוך כ–30 ספרים שלו שראו אור. הראשון הוא כמובן "מה מעיק על פורטנוי", שהיה עם צאתו לאור ב-1969, ספר פורץ דרך בתיאורים הבוטים של מיניות נעורים – כן, אי אפשר לשכוח את הסצינה שבה פורטנוי הנער מאונן לתוך פיסת כבד בקר שתוגש מאוחר יותר למשפחה בארוחת ערב, או את ההצהרה שפורטנוי משמיע למטפל שלו – כל הספר הבנוי כמונולוגים המושמעים למטפל שותק ומהמהם – שנגזר עליו לזיין בחורות מכל אחת ממדינות אמריקה הצפונית כדי להנכיח את זהותו היהודית וגם כדי להיפטר ממנה.

כמעט חמישה עשורים אחר כך, בעידן שטוף פורנו, כשהמלים הבוטות כבר לא מטרידות איש, צריך לחזור ולקרוא את הספר הזה כמרד הנעורים האמיתי, הלא-מכובס, של הולדן קולפילד יהודי המבקש לבעוט בעבר שאינו יכול להשתחרר ממנו, האפוף בחרדת-ביצוע ובחלומות של מציאת זהות פחות מטרידה מזו של המהגר, הזר, האחר.

רות וברק אובמה בבית הלבן ב-2011
רות וברק אובמה בבית הלבן ב-2011. רות עצמו לא פחד מפני טראמפ, הוא בז לוצילום: פבלו מרטינז מונסיבה / אי-פי

משבר הזהות לא ייפתר לעולם בין הדפים של פיליפ רות, והוא ימשיך ללוות את גיבוריו ב"טרילוגיה האמריקאית", שלישיית ספרים שבחלק מהזמן המספר המופיע בהם הוא נתן צוקרמן, אלטר-אגו ספרותי ודמות בדיונית שפיליפ רות שם בפיה קול אירוני וחכם, עוצמתי בתובנות שלו ומובס עד תום במאבק לתרגם אותן לחייו הפרטיים. ב"פסטורלה אמריקנית"  צוקרמן-רות מגולל את סיפור חייו של סימור לבוב, בן המהגרים שהיה לו הכל – מפעל מצליח לייצור כפפות, בית נאה בחיק הטבע, משפחה מדוגמת – ובת אחת שנעלמת אחרי שהטמינה פצצה שהרגה אדם במשרד ממשלתי, כמחאה על מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. מהדרמה האנושית הגדולה הזאת  שתהפוך לטרגדיה, רות מפיק הסתכלות נוקבת באפשרויות הקיום של מהגרים, בסכנה שברצון להשתייך, באלימות שתאפיין את עתידה של אמריקה, בחרדה מפני הלימות שתוביל, על פי נבואתו, רק לעוד מבוכה ובלבול וכאוס חברתי ואישי.

"נישאתי לקומוניסט", השני בטרילוגיה, היה הפחות משכנע מבין השלושה כשראה אור, וחלק מהמקטרגים ראו בו חיסול חשבונות בכתב עם קלייר בלום, מי שפירסמה זכרונות קשים על רות אחרי שנפרדה ממנו ותיארה אותו כאיש לא יציב מבחינה נפשית, בלשון המעטה. הרכילות שדבקה בספר מנעה מקוראיו הראשונים את חדוות הגילוי של היחסים בין הזהות ליצירה והכוחות החברתיים המשפיעים על שניהם, מחלחלים אל תוך היצירה עצמה ואפילו רוצחים אותה: בעיני, זה דווקא האירוני, החכם והארס-פרוזאי ממבין השלושה.

ב"הכתם האנושי" ניהל רות מלחמת מאסף בפוליטיקלי קורקט כשגיבורו פוטר מהקולג' בו לימד ספרות משום שנטען כלפיו שהשתמש במילה פוגענית כלפי סטודנטים שחורים, אבל בארון שבו תמיד חבויה עוד זהות מוכחשת, ניהל פרשת אהבים עם עובדת נקיון צעירה ממנו בעשורים רבים ואנאלפביתית גמורה ובמגירה העמוקה ביותר של הארון הסתיר את סוד זהותו האתנית: רות יצר כאן מטריושקה ספרותית רבת עוצמה, שפתיחת כל אחד ממרכיביה יוצר סוג של כתם על פני ביוגרפיה מופתית, וגם כתב אישום כלפי רוח הזמן האמריקנית שבגללה נוצר הארון מלכתחילה. "אנחנו משאירים אחרינו שובל של נוכחות", כתב רות, אבל ראשיתו בכתם: דם, זיעה, זרע. לפעמים כל המהות האנושית מצויה בדיוק כאן, ובאיוולת החברתית שמנסה לפרש את הכתמים במחיקתם. עידן ה-MeToo הופך את הספר חשוב ורלוונטי עוד יותר באלגיה המתמשכת שלו על גורל היחיד בתוך אמריקה יותר מקוטבת, פחות סלחנית ונקמנית מאוד.

פיליפ רות (מימין) לצד ריצ'רד אלמן ורוברט לואל ב-1960
פיליפ רות (מימין) לצד ריצ'רד אלמן ורוברט לואל ב-1960. משבר זהות שלא ייפתרצילום: אי-פי

ומכולם, כי קראתי את כולם – אני אוהבת את "הקנוניה נגד אמריקה". הדיסטופיה הענקית, המופתית של רות מתארת מציאות אלטרנטיבית שבה צ'רלס לינדברג, גיבור-על אמריקני, טייס פורץ גבולות ונאצי חובב, נבחר לנשיאות ארצות הברית – ומתחיל מסע של השפלה, הפחדה, דיכוי ואיומים על חייהם של יהודים. כמו בספרי הטרילוגיה, גם כאן העולם הוא פינה אחת בניוארק, ניו ג'רזי – והמספר, פיליפ בן התשע, אנוס לגלות כיצד מתחת לרקמה השברירית של חלום ההתעשרות וההצלחה מצויים כל השדים הפוליטיים שהיקום יכול לשסות במיעוטים, אבל גם הרוע האנושי הצרוף שמתגלה במשתפי הפעולה, אלה שנהנים מחברתם ומחסדיהם של השדים.

הדיסטופיה הפכה רלוונטית במיוחד לאחר בחירתו של דונלד טראמפ והחשש מפני הגזענות והאנטישמיות שיוחסו לו, אולי בהפרזה, חוגים ליברליים: רות עצמו לא פחד מפני טראמפ. הוא בז לו, כפי שבז ללינדברג שבספר ומידה שווה, לרב ומוביל-קהילה יהודי שהיה למשתף פעולה. את הקור הזוחל ומחלחל לתוך הגוף ממש, כשקוראים את הספר, נדיר למצוא אפילו בדיסטופיות המאיימות ביותר, דווקא מפני שהספר אינו נודד למחוזות זוועה קיצוניים, ומי שיקרא אותו יגלה, את הזוועה עדיף לתאר במלים קטנות, מדודות, מפיו של ילד בן תשע, מפני שכך תחושת הזוועה אפקטיבית הרבה יותר. את כל אלה ועוד פיליפ רות ידע, כי הוא היה גאון של מניפולציה מילולית: הוא לא יכול היה לדעת, שספריו ימשיכו לחיות אחריו, יותר מרבים מספריהם של זוכי פרס נובל. הוא עצמו, כידוע, לא זכה. זה לא יטריד איש מקוראיו, עכשיו ובשנים הבאות.

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד |מדפדפת

כשהייתי בת ארבע ועולה חדשה, סבא שלי, איזידור אלברכט, לימד אותי לקרוא בגרמנית, כי הגננת אמרה שאסור ללמוד לקרוא בעברית לפני כיתה א'.

איכשהו, המבצע נעלם מידיעתה של אמי, וכשראתה ושמעה אותי בפעם הראשונה, לתדהמתה, מצייצת את הטקסט של "החלילן מהמלין", התעלפה לרגע.

מאז אני מאמינה שלמילים יש המון כוח, ולא מפסיקה לקרוא ולחפש מילים שמחוללות קסם, ואחפש אותן גם בפוסטים כאן, שיוקדשו לספרים, סופרים, קוראים ולדברים שקורים ביניהם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ