שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פּן דווקא כּן

כמה חוקרי ספרות יכולים לומר על עצמם: "גאלתי משורר מסכנת שכחה"? חגית הלפרין עשתה זאת תחילה לכלל שירי אלכסנדר פן, ועכשיו — לשירתו הפוליטית. והכרך הזה, מהרבה סיבות, מעניין יותר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אלכסנדר פן, הטור האדום, עורכת חגית הלפרין, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות העברית, 560 עמודים

אלכסנדר פן, בכל פגישה מקרית, מבחר, עורך עוזי שביט, 126 עמודים

ב-1965 התפלגה המפלגה הקומוניסטית הישראלית. פלג אחד, בראשות משה סנה, נטל עמו את השם מק"י ואת הרכוש המפלגתי בתל אביב. הפלג האחר, בראשות מאיר וילנר, תופיק טובי ואמיל חביבי, נאלץ להמציא את השם רק"ח וקיבל את הרכוש החיפאי. הסיבות לפילוג היו קשורות בהליכה ציונה של סנה ושותפיו לדרך, והן באו לידי ביטוי בוויכוח של ממש על יחסם של הקומוניסטים ללאומיות הערבית. אבל אחת מנקודות המתח — היום היא נראית קצת מוזרה — התגלעה בעניין הבחירות בארה"ב, שם התמודדו ב-1964 הנשיא לינדון ג'ונסון מול המועמד השמרני בארי גולדווֹטֶר, היהודי שתמך בו גם הקו־קלוקס־קלאן. הנוטים ציונה במק"י הביעו את דעתם בעיתון העברי שמוטב לאמריקאים ניצחון של ג'ונסון. האחרים חשבו שאין הבדל בין שני המועמדים האמריקאים, כולם אותו דבר.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

הוויכוח התגלע בשני שירים פוליטיים של אלכסנדר פן, שירים שהיו מעין "הטור השביעי" של "קול העם", הטור האדום. ב-25.12.1964 פירסם פן את "מעשה שהיה", שיר תגובה על הזלזול בהבדלים בין שני המועמדים האמריקאים, מעין ויכוח בין טוני לג'וני: "הַוִּכּוּחַ אֵינוֹ מִי הֵם ג'וֹנְסוֹן־גוֹלְדְווֹטֶר, — / דַּעְתִּי בַּנִּדּוֹן כְּבָר לֹא פַּעַם קָבַעְתִּי / בְּדִבְרֵי הַנְרִיךְ הַיינֶה, פְּשׁוּטִים וְזוֹרְחִים, / כִּי הָרַב וְהַכֹּמֶר שְׁנֵיהֶם מַסְרִיחִים, — / הַוִּכּוּחַ הוּא, טוֹנִי, מִין אֵיזֶה מַרְצֵעַ / מִזְדַּקֵּר מִשַּׂקּוֹ שֶׁל עוֹלָם מְגֻיָּס — / הַאִם חַֹד מַרְצֵעוֹ הַגָּלוּי שֶׁל רוֹצֵחַ, / אוֹ יָדִית מַרְצֵעוֹ הֶחָבוּי שֶׁל כַּיָּס. / יֵשׁ לִשְׁמֹר וְלִרְאוֹת וּלְהַבְחִין בִּמְיֻחָד / יָד שֶׁל מִי רְחוֹקָה מִלִּסְחֹט אֶת הַהֶדֶק / וַאֲפִלּוּ מֶרְחָק סֶנְטִימֶטֶר אֶחָד".

כאשר פגש פן, עמוד תווך במפלגה ועורך המדור הספרותי של ביטאונה בעברית, באמיל חביבי, אמר לו האחרון: "עכשיו אני אתחיל בכתיבת שירים, כיוון שאתה התחלת לכתוב על פוליטיקה". היתה זו עקיצה מעליבה. פן כתב הרבה שירים פוליטיים, חשובים, ולאו דווקא טורי עיתון. ישב פן וכתב עוד טור אדום, ובו ניסח את תפישתו, שלפיה אין הבדל הכרחי בין נאום לשיר. כך החמיא לנאומיו של חביבי: "כִּי אַתָּה — הַדֻּגְמָא: / בְּטוֹבֵי נְאוּמֶיךָ עָלִיתָ / לַפְּסָגוֹת, שֶׁמֵּהֶן יִזְדַּקְּרוּ אֳפָקַי הַסִּפְרוּת; / מֵעָמְקוֹ שֶׁל הַיָּם בְּמִכְמֹרֶת הַפַּיִט שָׁלִיתָ / אַלְמֻגֵּי מִשְׁלֵי־עַם הַשְּׁזוּרִים בַּעֲנָק הַחֵרוּת".

אלכסנדר פן. דיוקן מאת ערן וולקובסקי
אלכסנדר פן. דיוקן מאת ערן וולקובסקי

אכן נאומיו של חביבי היו לשם דבר כמו טוריו ב"אל אתיחאד", היומון הקומוניסטי בערבית, טורי פולמוס חריפים שהתפרסמו תחת שם העט אבו ג'והיינה, פנינים ספרותיות (ולפחות אחד משמות הגנאי שטבע נשמר בערבית עוד זמן רב: לשין־ביתניק קרא שנבוט, על משקל שרמוט). אבל לא כאן מסתיימת האירוניה של הוויכוח.

עשור חלף. פן כבר מת (ב-1972, אחרי שהספיק לפרוש מהפלג הציוני של סנה). חביבי התפטר מן הכנסת כדי לכתוב ספרות וכתב שלוש יצירות גדולות. הראשונה, "האופסימיסט", הפכה לאבן דרך בספרות הערבית המודרנית. נותרה שאלה שֶפֶּן עקף בחרוזיו הגדולים, הגדולים מדי: האם באמת מצויות פסגות ספרות בנאומים, בטורי עיתון? האם שירי תעמולה נשכחים כמו טקסטים פוליטיים אחרים? כך או כך, הספרות של חביבי נעדרה פתוס. פן כתב עם הרבה פתוס. ניתוח הפתוס של פן זקוק לדיון נפרד. גם השפעתו על השירה העברית ראויה לדיון. אבידן, למשל, ששמח להודות בהשפעתו של שלונסקי עליו, נטה להסתיר את ההשפעה של פן שעל ידיו יצק מים בשנות סטלין.

נחזור לטורים האדומים. בטורים מחורזים אפשר למצוא הרבה מתכונות השירה ה"אמיתית" של משורר. בשירי "הטור השביעי" היה אלתרמן מוסרי ונוקב, קומון־סנסי, וכזו היתה גם הפילוסופיה השירית שלו: תבעה זהירות. הוא היה עדין. מלים לועזיות הופיעו רק בפזמוניו או בשירי הטור. הוא לא היה משתמש בתואר "מסריחים". פן דווקא כן. בין פן לוויזלטיר כתבו זך ואבידן, ולשונם היתה זהירה יחסית לאנרגיה הליבידינאלית של פן.

הכרך העבה של השירים הפוליטיים — נפלא. כמה חוקרי ספרות יכולים לומר על עצמם: "גאלתי משורר מסכנת שכחה"? חגית הלפרין עשתה זאת. תחילה ערכה את שני הכרכים המלאים של שירי פן (2005), ועכשיו הכרך הזה, שמהרבה סיבות מעניין יותר. הלפרין עברה על כל גיליונות "קול העם", למדה את הפרטים הנשכחים שעליהם נכתבו השירים כתגובות והקדישה עמוד ויותר מעמוד לכל שיר כזה. מין צורך דחוף לחוקרי ספרות שהעבר מתכסה אצלם באבק של "זה היה נורא מזמן".

דוגמה: שיר פולמוס שכתב פן נגד טור של אלתרמן מ-16.4.1954 ובו ביקר האחרון את הממשלה, שאינה עושה די בעניין אסירי ציון בברית המועצות. השיר נקרא "ובכל זאת אסירי ציון", הלא הם "הנושא העלוב" בלשונו הסרקסטית. פן השיב שבוע אחר כך. העימות כבר אינו מעניין. אלתרמן אמר אמת. סביר להניח שֶפֶּן האמין בשקר שלו. קל מדי לפטור את המובס בידי ההיסטוריה כמי שלא אמר אמת. את האמת כותבים המנצחים. ואף על פי כן, אלתרמן כתב על רדיפת משוררים עברים בברית המועצות כך: "זֶה גּוֹרַל הַנּוֹשֵׂא הֶעָלוּב, וּמַה פֶּלֶא? / בְּחַבְּרֵנוּ שִׁירֵי מְחָאָה נוֹעָזִים / שָׁמְעוּ לֶנְסְקִי אוֹ רוֹדִין מִקֶּבֶר אוֹ כּלא / אֵיךְ תָּבַעְנוּ חֵרוּת רַק לְחִכְּמֶת נָזִים". ופן, שהשתתף במחאה הבין־לאומית על מאסרו של המשורר הקומוניסט נזים חכמת בכלא הטורקי, השיב: "'זֶה גּוֹרַל הַנּוֹשֵׂא הֶעָלוּב, וּמַה פֶּלֶא?' / אִם הָבֵן לֹא יִרְצֶה / כִּי אוּלַי, בְּלִי מֵשִׂים, / וְגַם כְּבוֹדוֹ קְצָת נִצַּל / בִּזְכוּתָם שֶׁל כָּל אֵלֶּה, / שֶׁתָּבְעוּ זְכוּת חֵרוּת 'רַק' לְחִכְּמֶת נָזִים!" רטוריקת הפולמוס הזאת לא הסתיימה עם מות הקומוניזם. כל ויכוח על סולידריות וצדק מגיע למבוי הסתום הזה: ממה מתעלמת האוניברסליות שלך?

הנה עוד דוגמה יפה לטור של פן. בסוף אוגוסט 1949 הגיעו מפקדי הצבא האמריקאי כדי לארגן מחדש את צה"ל. אף עיתון יומי לא פירסם מלה על העניין הגורלי הזה. "קול העם" פירסם ונענש בידי הצנזורה בסגירה למשך יום אחד. כך סיים פן את הטור שלו: "סִכְלוּת וּבְגִידָה אוֹפְפִים לַמִּשְׁכָּן. / לְחֹפֶשׁ אוֹכֶלֶת הָאֵשׁ פֹּה... / הוֹ צֶנְזוֹר חָבִיב, / הַסִּכּוּי מְסֻכָּן! / לוּ אַל תִּסְתַּכְּלוּ בָּאָמֶרִיקַנְקָן — / הַבִּיטוּ בָּרַעַל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ! / אוֹ אָז, / אִם מִדֶּרֶךְ הָעֶבֶד נסּוּרָהּ, / תִּהְיֶה מְיֻתֶּרֶת — לוּ סְלַח! — / הַצֶּנְזוּרָה..."

"דרך העבד" היא מטפורה נפלאה. יש לשירת העיתון של פן עוד מעלות. יש לו מקצבים מעניינים והחריזה שלו, כמו זו של שלונסקי, מתענגת על האפשרויות המוסיקליות של העברית החדשה שאך נפתחה לפני כותביה בשנות השלושים. עוד בולט הפתוס של פן, בלתי נמנע, במקום שבו התאמץ לעמוד: להיות קומוניסט ולהיות בן טוב לעמו ואוהב ארצו ובעברית נלהבת.

במקביל לכרך הזה, בסדרה של ספרי הקלאסיקה מן השירה העברית אחרי זלדה, דליה רביקוביץ, אבות ישורון, יונה וולך, יאיר הורביץ ואחרים, ראה אור גם קובץ משיריו של פן, "בכל פגישה מקרית", על שם שירו המפורסם שזכה להלחנה ולביצוע בלתי נשכחים. עוזי שביט בחר באמת מהמיטב. אם תרצו לקרוא את המבדיל בין פן לבני דורו (אלתרמן, שלונסקי, אליהו טסלר, יוכבד בת מרים), הוא מצוי בבית כזה, למשל: "וְהַשַּׁחַר אֵינוֹ מַמְתִּין / הוּא זוֹחֵל וְקָרֵב בַּלַּהַט / וְעָלַי הַמֻּפְתָּע מַשְׁתִּין / אֶת יֵינוֹ הַצָּהֹב כִּדְלַעַת".

כאן עלי לסיים את הכתיבה הקבועה בעמודים הללו. למעלה מעשרים שנה סקרתי כאן ספרים. אמשיך לכתוב ב"הארץ" במדורים אחרים. בימים הבאים אכתוב טור פרידה מעבודתי זו.

תגיות: