שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פרידה מפרק ארוך

"אני כותב את הדברים הללו היום בעצב כלשהו: העבודה הזאת שינתה את מהלך חיי". יצחק לאור נפרד מטורו ב"תרבות וספרות"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

בתחילת מאי כתבתי לעורך ולמו"ל ולשני העורכים שבעמודיהם אני משתתף: "מאז מארס 1998, במאה שעברה, אני כותב ביקורות שבועיות ב'תרבות וספרות'. אומַר בקצרה: עייפתי. לפני חודש מלאו לי 70, ואני מבקש להצטמצם לכתיבת מאמרי דיעה בעמודי העיתון.

"את השנים שנותרו לי הייתי שמח לחלק בין כתיבת ספרות לקריאה לשם הנאה, ולהניח סוף את המארקר מידי, זה המארקר שליווה אותי בשני העשורים הללו.

"אשמח אם תיאותו להיענות בחיוב לבקשתי".

יצחק לאור
יצחק לאור. ביקשתי לחלק ממה שהיה לי: ידע, רגישות, ליבידו, סקרנותצילום: קובי קלמנוביץ

תשובתו של אלוף בן, העורך הראשי, לא איחרה להגיע: "מה שטוב לך איציק – טוב לעיתון. ויומולדת שמח גם אם באיחור, אלוף".

מאז יוני 1983 עבדתי כעורך לילה ב"הארץ". במארס 1998 עברה המערכת שינויים מבניים והועמדה לפני רק אפשרות אחת מבין שתיים: לכתוב ביקורת שבועית ב"תרבות וספרות", או ללכת הביתה. בבית נאבקה רעייתי על מקומה באקדמיה ועולל בן שלוש הלך לגן. הדבר האחרון שרציתי בחיי היה להיות סופר בוהמיין שילדו גדל בחוסר ודאות כלכלית. חנוך לוין הציע הלוואה, למקרה שאחליט לפרוש, ידע כמה שנאתי לכתוב ביקורות, וכמה נדחקתי אליהן, תמיד, בכל מיני עיתונים, בגלל קשיי פרנסה. סירבתי. איך אפשר לקחת הלוואה מאדם חולה?

רציתי לכתוב ספרות. לא רצנזיות על ספרים שקראתי מדי שבוע. לבטח לא רציתי למַפּוֹת, או להמליך מלכים, ולא להפיל ברושים, לדרג דירוגים, לקרב משוררים, סופרים. קיבלתי את ההצעה שאי אפשר היה לי לסרב לה. בתחילה קיוויתי למצוא עבודה אחרת, אולי באוניברסיטה. בסופו של דבר נשארתי בעמוד הזה משך יותר מ-20 שנים רצופות.

עשיתי כמיטב יכולתי. בחרתי רק ספרים — לפעמים סרטים או הצגות — שמעניין היה לי לכתוב עליהם. ניסיתי ללמוד עליהם גם מקריאה נוספת. בדרך כלל לא קטלתי (לעולם לא הייתי מעז ללעוג למשורר שכותב על כאבי המחזור של אשתו משפט כמו: "למה מעניינת אותי דלקת העיניים של אשת המשורר?"). ציטוטי שירה ניקדתי מרגע שתוכנת הדפוס של העיתון קלטה ניקוד של "וורד". ביקשתי לחלק ממה שהיה לי: ידע. רגישות. ליבידו. סקרנות.

עוזי שביט, המו"ל שלי, כששמע על ההצעה לכתוב מדי שבוע, גנח: "זה לא טוב". הוא ידע מה אמר. עם השנים אתה צובר אויבים. לא רק ממליכי מלכים, מפריסי פרסים, פרופסורים, אלא בעיקר אנשים שלא הגעת אל ספר שכתבו או ערכו, והתאכזבו שלא הגעת. יש הרבה יותר ספרים חדשים בשבוע אחד ממה שאפשר לסקור ב-50 שבועות.

בעשור הראשון עמדה מאחורי גבי אזהרתו של העורך הראשי ששלח אותי למדור הזה: "תיזהר שלא יגידו בהנהלה שאתה מרוויח הרבה מדי על מעט מדי שורות". כל כמה שהדבר נשמע לי היום אבסורדי, הייתי במשך עשר שנים בפאניקה בכל פעם שהעורך, בני ציפר, לא פירסם רשימה שלי, דחה אותה בשבוע. עבדתי כמי שכפאו שד החוזה האישי והבהילות לשוב אל הספרות שלי, שחיכתה לי על המסך.

מכיוון שיש אנשים שהתבגרו עם הרשימות הללו בעשרים השנים האחרונות, עלי לומר עוד דבר: התחלתי לכתוב במדור הזה כשמאחורי כבר שני רומאנים ("עם, מאכל מלכים" ו"ועם רוחי גווייתי"), ספר מסות ("אנו כותבים אותך מולדת"), מחזה, ספר סיפורים ("מחוץ לגדר") וחמישה ספרי שירה. לא ביקשתי לעצמי מדור מיוחד, עם לוגו, ולא מקום מיוחד למאמרי. להתפרנס מהספרות הזאת לא יכולתי.

העורך מעולם לא דרש ממני לכתוב על ספר כלשהו, וכאשר מחק שורה או שתיים, ולפעמים אפילו פיסקה, היה זה בדרך כלל משיקולי עריכה סבירים. כתבתי רק על מה שרציתי. השתדלתי לצטט מתוך הספרים שכתבתי עליהם. ובתוך 1100 מלים להביא את הטוב ביותר. תמיד קראתי עוד דבר או שניים או שלושה על הספר שסקרתי.

בשני העשורים הללו שעברו סיימתי גם דוקטורט והפכתי אותו לספר תיאורטי, פירסמתי עוד חמישה ספרי שירה, עוד שני רומאנים ("הנה אדם" ו"אהבת עולם"), עוד קובץ סיפורים ("ורד צלע") ושני ספרי מסות.

ובמה שקשור להשפעה על טעם, לשם כך ערכתי משך שבע שנים כתב עת, "מטעם", בלא תמורה, בלא תקציבי מדינה ובלא תלות באדונים. מעולם לא התחנפתי. לא כאן ולא בספרי.

אני כותב את הדברים הללו היום בעצב כלשהו: העבודה הזאת שינתה את מהלך חיי. איני יכול להסביר כאן מה מכל הדברים שהתכוונתי לעשות לא עשיתי, בעיקר בתחום הפרוזה, כי לא הספקתי, כי לא היה לי די זמן. הקריירה הזאת נהפכה למרכז מוכחש של חיי. עברו החיים בין יום הולדתי ה-50 ליום הולדתי ה-70. כן, כתבתי כאן גם לפני שנהפכתי למבקר, ואולי אכתוב מדי פעם אחרי העשורים הללו. בינתיים, היו שלום, קוראים. לא הכרתיכם, אבל כתבתי לכם מתוך אהבה.

תגיות: