רשימות תל אביביות

העברית שלי חאפּ לאפּ

העברית השבורה של אבות ישורון, המעכלת בתוכה יידיש וערבית ומחברת בין הרחוק והזר, הולמת להפליא את מראה השעטנז של הרחוב התל אביבי הנמצא בתהליך מתמיד של הרס ובנייה

אברהם בלבן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אולם 3 בסינמטק מלא מפה לפה. מאות אנשים הגיעו לראות את הקרנת הבכורה של סרטו של עמיחי חסון על חייו ויצירתו של המשורר אבות ישורון, "ישורון: ששה פרקי אבות". מחיאות כפיים נלהבות מלוות את סוף הסרט, אות תודה גם ליוצר הסרט וגם לישורון, האיש המוזר והמוכשר ששנים רבות היה מוחרם על ידי משוררים וקוראים.

אבות ישורון (1998-1904) נולד כיחיאל פרלמוטר בעיירה קטנה בפולין ועלה לארץ בשנת 1925. הוא למד זמן מה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שם התגורר בחדר עם אחד נתן אלתרמן. מילדותו שאף לכתוב שירים, ומהר מאוד מצא את דרכו לתל אביב ולחבורת המשוררים שלה. את ספרו הראשון "על חכמות דרכים" (1942) פירסם עדיין בשמו המקורי, ומאוחר יותר, אחרי שנודע לו כי כל משפחתו נספתה בשואה, שינה את שמו לאבות ישורון.

בחבורת "יחדיו", שבה שלטו אז אלתרמן ושלונסקי שלטון ללא מצרים, נחשב ישורון למשורר שולי למדי. השוליות הזאת נהפכה להחרמה של ממש אחרי שפירסם בראשית שנות החמישים את שירו "פסח על כוכים", שבו השווה בין שואת יהודי אירופה לנכבה. ההשוואה הזאת היתה למעשה צד מהותי של ראיית העולם שלו, שהיתה תמיד כפולה ויצרה תמיד קשרים מטפוריים בין זרים ורחוקים (שירו הנפלא "שיר ערש לשכונת נורדיה" מתאר את תושבי השכונה כ"בדואים שבאו מפולניה"); מה גם שכחייל במלחמת השחרור נדהם לראות כפרים ערביים שהתרוקנו לגמרי מתושביהם. כך או אחרת, ישראל של ראשית שנות החמישים, שאיבדה אחוז מאוכלוסייתה במלחמה שהסתיימה לא מזמן, לא היתה מוכנה לסלוח. תמונות מ"כסית" של אותן שנים מראות את ישורון יושב ליד שולחן לבדו.

אבות ישורון
אבות ישורון. ישב ב"כסית" לבדוצילום: אמון יריב

גאולה נמצאה לו בראשית שנות השבעים. הלשון המיוחדת שלו, השוברת את כללי הלשון העברית ואת הקונבנציות השיריות של בני דורו ("העברית שלי לא נקייה, / העברית שלי חאפ לאפ") קסמה למאיר ויזלטיר, שקישר בין ישורון למנחם פרי שתיכנן אז את החוברת הראשונה של "סימן קריאה". עידן חדש נפתח: המשורר השולי והמוחרם נהפך ליקירם של המשוררים שהתכנסו בין דפי "סימן קריאה". בעשרים שנותיו האחרונות קיבל ישורון את הפרסים שנמנעו ממנו קודם לכן (פרס ביאליק, פרס ישראל) ואל שולחן בית הקפה שלו הגיעו עוד ועוד משוררים צעירים שוחרי עצות.

סרטו של עמיחי חסון, הסרט התשיעי מבין סרטי הסדרה "העברים" שיזם והפיק יאיר קדר, משקף היטב את עולמו של ישורון, את השברים שמהם נוצרה שירתו (עזיבת משפחתו, רגשי האשם על כך שלא ענה למכתבי אמו, ההחרמה בתל אביב). בו בזמן מצטייר ישורון גם כדמות ה"גנדרנית" המקדישה כל בוקר זמן רב לטיפוח העור ופאות הלחיים, ויוצאת לקראת צהריים לעבר קפה כסית כולה מבושמת ומצוחצחת ("אם ראית אותו בדרך לכסית ראית סוס אציל", אומר דן מירון). הלית ישורון, המסדרת בשקידה בארכיון "גנזים" את שפע כתבי היד שהשאיר אביה, אומרת בכנות כי לא פעם איחלה לעצמה אבא אחר, אבא שעובד כמו כל האבות ולא אבא הפוגש אותה ואת חברותיה בשובן אחרי הצהריים מבית הספר כשהוא בפיג'מה.

לקראת ההקרנה קניתי בשבוע שעבר את "מִלְבַדְאַתָּה", מבחר שירי ישורון (ספרי סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד) בחנות הספרים המגדלור ברחוב לבונטין. החלטתי לא לחזור הביתה דרך אלנבי אלא להמשיך בלבונטין שאותו לא הכרתי. לבונטין הפתיע אותי בשעטנז סגנונות, החל באר דקו הרוס או משופץ וגמור בפוסטמודרני. רחוב החשמל הסמוך הוסיף לערב רב הסגנוני מגדל מים משופץ, קשת אבנים עתיקה ושרידי בית באר. השעטנז הזה הגיע לשיאו בהמשך מקווה ישראל. רחוב יהודה הלוי שמולי נראה כאתר ארכיאולוגי רב שכבתי: בשכבה התחתונה בתים באוהאוסיים שפעם היו חמדת העיר ועכשיו הם כעורים מכתמי זקנה, מטלאי בטון, מערב רב של שלטי פרסומת, מצינורות שירות גלויים כמעיים שפוכים. מלמעלה משקיפים על תל אביב הקטנה והמוזנחת המגדלים עתירי הפלדה והזכוכית של שדרות רוטשילד, מגדלי הבנקים וחברות הביטוח ודירות נסיכי העיר.

עם שירי ישורון בתיקי נזכרתי כי מנחם פרי כתב פעם שמאיר ויזלטיר ואבות ישורון הם המשוררים התל אביביים המובהקים ביותר כי תל אביב שלהם, שלא כתל אביב של אלתרמן למשל, מעוגנת במקום ובזמן, בתיאורים ספציפיים של מקומות ואירועים ואנשים. חשבתי שפרי צודק ביותר מבחינה אחת. הסימביוטיות הגמורה שישורון חש עם העיר, עם בתיה, עם עציה ועם ציפוריה (איזו שורה נהדרת: "נכנסה בָּעֶרֶב לָעֵץ יונַת בָּר כְּאַגָס חַם"), תורמת מאוד לתל אביביות שלו. גם העובדה שהעיר נמצאת בתהליך מתמיד של הרס ובנייה מקבילה לתהליך המרכזי המבוטא בשירת ישורון, תהליך של שבירה וחיבור, תורמת לכך. ובעיקר, הוויתור על השלמות הצורנית נוסח אלתרמן, העברית השבורה המעכלת בתוכה יידיש וערבית ומחברת בין הרחוק והזר ("הבדואים שבאו מפולניה"), כל אלה הולמים להפליא את מראה השעטנז של הרחוב התל אביבי.

בתום הסרט עולים לבמה יאיר קדר ועמיחי חסון ומודים לכל התורמים ולכל העושים במלאכה. כשאני יוצא לאטי מן האולם אני מעביר לנגד עיני את רחובותיה חסרי הסגנון של תל אביב שנראו בסרט, ונדמה לי שהבמאי הבין היטב את הקשר בין לישורון לעירו: העיר החאפ לאפית מצאה את חאפ לאפהּ.

תגיות:

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ