שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זה לא מלוכלך, לא מבייש ולא מגעיל: הווסת יוצאת מהארון

טראמפ עדיין לא שמע על זה, והוא רחוק מלהיות היחיד. אבל אחרי דורות על דורות, הווסת כבר לא נתפשת כמשהו שנשים צריכות להסתיר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קיראן גנדי (משמאל) במרתון לונדון 
2015
דם וסת מחתים את מכנסיה
קיראן גנדי (משמאל) במרתון לונדון. בלי טמפוןצילום: באדיבות קיראן גנדי

בנעורי הרחוקים עד מאוד, אי אז בשלהי המאה ה–18, המסר היה: קיבלתְּ? תמשיכי כרגיל, הכל סבבה. לכל היותר, אם ביקשת, היית פטורה משיעור התעמלות אחד, וגם אז היו מסתכלים עלייך עקום. אבל מאז זרמו הרבה – אהממ, אולי מוטב לבחור במטפורה אחרת; בכל אופן, הגישה ההיא השתנתה, תודה לאלה.

היא לא רק היתה תולדה של הפמיניזם הליברלי שבמרכזו הצורך להוכיח ש"אשה יכולה לעשות כל מה שגבר יכול לעשות", אלא בתוך כך גם גילמה שיתוף פעולה עם סדר חברתי גברי, שרואה בכל "עסקי הנשים" האלו משהו מלוכלך, מסתורי במובן הרע של המלה, אפל, מושך־דוחה, מכשפתי משהו.

המינוח ששימש נערות לתיאור קבלת הווסת – "התחרבנתי" – מעיד גם הוא על אימוץ של היחס החברתי השלילי. באופן דומה, רובנו אומרות "קיבלתי מחזור", אף על פי שמדובר כמובן בווסת: המחזור מתרחש במשך החודש כולו. אבל וסת נחשבת למלה "מגעילה", הסבירה לי מישהי לאחרונה.

לעומת הבושה, ההסתרה וההתעלמות, מתקיימת בשנים האחרונות פעילות פמיניסטית נרחבת שנועדה להכחיד את היחס השלילי המופנה לנשים בהקשר למחזור החודשי שלהן. וכך, נשים מדברות הרבה יותר, בפתיחות גדולה יותר, על הווסת שלהן, ומכריזות בריש גלי שהן בפי־אמ־אס, שפעם, אם בכלל הומשג, היה מקור לבושה.

לא שהכל טוב: כפי שמצוין בספר "תמונת מחזור: עיונים בשיח הווסת בישראל", שראה אור לפני כמה חודשים בהוצאת מכללת ספיר, לפני כמה שנים עברו עשרות פועלות בהודו בדיקה גופנית משפילה לאחר שבשירותים במפעל שבו עבדו נמצאה תחבושת היגיינית משומשת. זו רק דוגמה לכך שגם כיום הווסת נתפשת כלכלוך או זיהום שיש להסתיר בקפידה כדי "לשמור על הסדר" (שמגדיר הגבר). ולא רק בהודו כמובן: דוגמה מערבית סיפק מי אם לא דושלנד טראמפ, שבזמן מסע הבחירות, כשהעיתונאית מייגן קלי הציגה לו שאלות נוקבות, קישקש ש"יכולת לראות שהדם יוצא לה... מהלא משנה איפה שלה".

וישנן הפרסומות. אלה שמשתמשות בנוזל כחול על התחבושות הצחות שמוצגות בהן (כי אנחנו הרי לא סתם יצורות מדממות, כולנו נסיכות עם דם כחול), שהמלים וסת או אפילו מחזור לרוב לא מופיעות בהן, והמלה השבה ונשמעת בהן היא "הגנה". מפני מי מגינים פה על האשה? מפני עצמה.

אבל גם בפרסומות כבר ניכר שינוי לטובה, ולפני כשנה חברה בריטית אף הפרה טאבו והציגה דם של ממש: לא צבע אדום ולא נעליים. גם סרטונים, בלוגים וקמפיינים אחרים בנושא הזה (כמו #JustATampon למשל) הופכים לוויראליים. כל זה מתבטא גם בתרבות הפופולרית, אפילו בישראל: כך, למשל, המוזיקאית קארמה שי (כרמל מיכאלי) הופיעה, בין השאר, בתחתונים שדם הווסת שלה זולג מהם.

הגל הזה החל בפעולה של מוזיקאית צעירה מאנגליה, קיראן גנדי, שהחליטה לפני כשלוש שנים לרוץ במרתון לונדון בתקופת הווסת – בלי טמפון או אמצעי היגיינה אחר כלשהו. "רצתי כשדם מטפטף במורד רגלי למען אחיותי שאין להן גישה לטמפונים", אמרה, "אחיות שמסתירות את זה ומעמידות פנים כאילו זה לא קיים. רצתי כדי לומר – 'זה קיים, ואנחנו מתמודדות עם זה כל יום'". ואמנם, חלק מהשיח המתפתח הזה עוסק בתרומה של העלאת הנושא עבור נשים ברחבי העולם שאין להן נגישות לתחבושות, טמפונים וכדומה.

באותה שנה סיפרה הטניסאית הבריטית התר ווטסון כי הסיבה שהודחה בסיבוב הראשון של אליפות אוסטרליה היתה סחרחורות, כאבי ראש וחולשה שתקפו אותה בזמן הווסת (שהיא כינתה "ענייני נשים"). בכך שברה ווטסון טאבו בקרב ספורטאיות מקצועניות.

למפנה התרבותי הזה יש גם ביטוי כלכלי: זה יותר משנתיים מתקיימת במדינות רבות ברחבי העולם מחאה של נשים נגד מיסוי טמפונים ומוצרים דומים, שתויגו כ"מותרות" ולכן מוטל עליהם מס (שהוא בעצם סוג של מס מגדרי וחלק ממה שמכונה "המס הוורוד"), בניגוד למוצרים כמו סכיני גילוח הפטורים ממנו. המאבק הזה נושא פרי: בכמה וכמה מדינות הופחת המס במידה ניכרת, ובסקוטלנד ואף בהודו הוא בוטל כליל לאחרונה. בישראל, לעומת זאת, לא נכללו מוצרי היגיינה נשית ברפורמה שנעשתה השנה והובילה לירידה במחירים של מוצרי טואלטיקה.

פן אחר של השיח הזה בא מכיוון האקו־פמיניזם: יש נשים שמתנגדות לדרישה שנשים "יטפלו" בגופן בזמן הווסת ולתכתיבים מסחריים המשעתקים את המסרים הישנים שלפיהם יש להתבייש ולהסתיר את הדם. אני מודה שלי זה קצת קשה לעיכול, אבל לא מיותר להזכיר את העובדה שלפחות בחלק מהתחבושות והטמפונים יש חומרים מסרטנים וכי הציות לנורמות נושא בחובו סכנה בריאותית.

בכל מקרה, אי אפשר שלא להשתעשע למקרא אמונות טפלות למיניהן ששלטו במשך השנים. למשל, הידעתןם שווסת היא בעצם משהו חריג, כי נשים אמורות להיות רוב הזמן בהריון? כך היו שחשבו במאה ה–19. עוד בצרור השטויות שאנשים, לרבות מדענים, האמינו בהן: נשים הן פוריות יותר מכל בזמן הווסת; מי שעושה סקס בזמן הווסת תלד תינוק עם מומים; אשה בווסת עלולה להביא לחיסולם של גידולים חקלאיים. בצד החיובי, גם סברו שווסת יכולה לרפא צרעת. גינקולוג אמריקאי בכיר מהמאה ה–19 טען שאסור לרופאות לעבוד בזמן וסת, כי המטופלים שלהן לא יהיו בטוחים, וכן חשש שמיילדות יוכלו לבצע הפלות לא חוקיות ואז לטעון להגנתן שעשו זאת בזמן שהיו בווסת (נשמע כמו מישהו שחשש מקולגות שישימו אותו בכיס הקטן של החלוק).

אין ספק שהווסת שימשה כלי רב עוצמה בהצרת צעדיהן של נשים במרחב הציבורי: בעבר היו שטענו כי נשים שעובדות או לומדות בתקופה זו של החודש צפויות לצאת מדעתן ואף לשגע את הגברים שסביבן. בספר פופולרי מלפני 150 שנה נטען כי מאחר שגוף האשה לא מתפקד כראוי בזמן הווסת, יש להנהיג שבוע מנוחה כל חודש לנשים.

ופה נעצור. כי גם אם מותר להניח שהתפישה ההיא שירתה את המטרה של הדרת נשים, אי אפשר להתעלם מקסמה של ההצעה לשבוע מנוחה בחודש. וביתר רצינות: לחלק מהנשים הווסת היא לא ביג דיל, אבל יש גם נשים שסובלות מאוד במהלכה. בכמה מדינות בעולם נשים יכולות לקחת חופשה בתשלום בימים קשים של וסת. אלא שזה עלול להיהפך לחרב פיפיות: מה יכול לשרת את מטרותיהם של מיזוגנים טוב יותר מהטענה שנשים הן הפכפכות, יש להן הימים האלה בחודש ואי אפשר לסמוך עליהן ולהפקיד בידיהן דברים חשובים?

הילה בניוביץ' הופמן, בלוגרית ופעילה פמיניסטית בתחום הבריאות, מציינת כי "במדינות שנותנות לנשים חופשה בתשלום בזמן הווסת, הגישה היא הרבה פעמים גישת 'האוהל האדום' המסורתית, כלומר הצורך להרחיק נשים עם ווסת מהחברה. השאלה היא, כמו תמיד, הקונטקסט: האם אנחנו כחברה בוגרים מספיק בשביל להבין שיש גם נשים שהווסת שלהן מתבטאת לעתים כמחלה ומצריכה זמן מחלה? האם אנחנו מסוגלים להבין, כחברה, שלא כל הנשים עשויות מקשה אחת, ויש כאלה שעוברות וסת קשה וכאלה שלא? זה תלוי ביכולת שלנו להפריד בין תפקודים ביולוגיים של גוף אנושי – במקרה הזה, נשי – לבין הפרשנות האוטומטית שאנחנו נוטים לייחס למגדר. כלומר, היכולת להבין ש'חלק מהנשים סובלות מאוד בזמן מחזור וזקוקות ליום מחלה' לא שוות ערך ל'כל הנשים חסרות תועלת כי יש להן מחזור'. אני לא מאוד אופטימית לגבי היכולת של החברה לעשות את ההפרדה הזאת, אבל אולי אתבדה".

בניוביץ' הופמן מסכימה כי "הנושא של תפקודי גוף של נשים עובר מהפך של ממש, מעניין שצריך להסתיר, לנושאים שצריך וחשוב לדון בהם. מקרי הקיצון של התפקוד הנשי, כמו בכל נושא אחר, נוטים להוביל את המהפכה ולהזיז גם את ה'מרכז' של התפישות הנורמטיביות. למשל, קמפיינים שמפרסמים מידע על מחלות כמו וסטיבולודיניה, וגיניסמוס או אנדומטריוזיס מקדמים גם את ההבנה – והבריאות – של נשים, וגם את ההבנה בציבור שאלה כבר לא נושאים שבגדר טאבו ושאפשר לדבר עליהם".

למה זה קורה דווקא עכשיו?

"מוקדם לומר מה היה היקף ההשפעה של תנועת MeToo על הנושא, אבל להערכתי, יש השפעה ניכרת. בראייה היסטורית, כל מה שקשור למיניות הנשית, בכלל זה היחס לנשים כיצורים מיניים בלבד – וכפועל יוצא, תקיפות מיניות, אונס, החפצה של נשים – נתפש תמיד כסוג של כישוף, כביכול האשה היא יצור 'מסתורי וקסום' שאין דרך להבין את מיניותו. גם הווסת נתפשה כמקנה כוחות קסם – בדרך כלל שליליים – לנשים, וגם ההריון והלידה צוירו תמיד כפלא, כנס, משהו שמעל לחיים שגרתיים. אבל ביחד עם תנועות כמו MeToo, הדרישה להתחיל להתייחס לנשים כאל בני אדם שווי זכויות ולא כ'פיות מיניות' קסומות הביאה גם לשינוי ביחס לתפקודי הגוף הנשי. כך, לדוגמה, נשים מדברות היום הרבה יותר על לידות טראומטיות, על דיכאון שאחרי לידה, על הפלות וכדומה.

"ספציפית לגבי הווסת, אני עצמי נמצאת בקבוצת הנשים שממש מושבתות ליום או יומיים מדי חודש. היו ניסיונות להסתיר את זה, למלא את עצמי במשככי כאבים ולהמשיך לתפקד, אבל השורה התחתונה היא שמבחינה פיזיולוגית, הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות למען עצמי הוא לנוח באותו יום".

ונחתום כמובן בציטוט מהרשימה המיתולוגית של גלוריה סטיינם "אילו לגברים היתה וסת": או אז, היא כתבה במגזין "מיז" ב–1978, "וסת היתה נהפכת למושא קנאה, לאירוע גברי: גברים היו משוויצים באורך המחזור שלהם ואף חוגגים את תחילת התהליך, שהיה נחשק כהוכחת גבריות, בטקסים דתיים ובמסיבות. הקונגרס היה מממן ארגון לאומי לטיפול בהפרעות וסת. תחבושות היגייניות היו ניתנות בחינם, במימון הממשלה... היו משתמשים בכך כהוכחה לכך שרק גברים ראויים לשרת בצבא (‘עליך לתת דם כדי לקחת דם'), לכהן במשרות ממשלתיות (‘האם נשים יכולות לנקוט עמדה תקיפה בלי המעגל הזה הנשלט על ידי כוכב הלכת מארס?'), להיות כמרים ("איך יכולה אשה לתת את דמה בעבור חטאינו') או רבנים (‘בלי האובדן החודשי של הטומאה, נשים נשארות בלתי מטוהרות'). ואילו גברים רדיקלים, פוליטיקאים מהשמאל ומיסטיקנים היו מתעקשים שנשים הן שוות, רק שונות, ושכל אשה יכולה להגיע לדרגה שלהם אם היא תהיה מוכנה לפגוע בעצמה בפצע חמור כל חודש (‘את חייבת לתת דם למען המהפכה') ולהכיר בעוצמת חשיבותה של הווסת".

בשבוע הבא: ההריון יוצא מהארון

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ