"השיש" ו"וראמו": שני ספריו של ססר איירה הם תרגילים בהולכת שולל - פרוזה - הארץ

"השיש" ו"וראמו": שני ספריו של ססר איירה הם תרגילים בהולכת שולל

הסופר הארגנטינאי ססר איירה זוכה לכתרים רבים ומוצג כיוצר חדשני וחתרני, אבל קריאת שני ספריו שתורגמו לעברית מעוררת אכזבה גדולה: קשה להבין מה מתרחש בהם, הם אינם מצליחים לעורר רגש בקורא והאמירה שלהם הולכת לאיבוד בין שלל אפקטים טרחניים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ססר איירה, 1994. כותב במקצב פסיכדלי של התקף פסיכוטי כלשהו
ססר איירה, 1994. כותב במקצב פסיכדלי של התקף פסיכוטי כלשהוצילום: Daniel Mordzinski
איתן גלס
איתן גלס

השיש / ססר איירה, תירגמה מספרדית: רינת שניידובר, עורך: אוריאל קון, עריכה: דיטה גוטמן. הוצאת תשע נשמות וכרמל, 156 עמודים, 79 שקלים

וָרָאמו / ססר איירה, תירגמה מספרדית: רינת שניידובר, עורך: אוריאל קון, עריכה: דיטה גוטמן. הוצאת תשע נשמות וכרמל, 132 עמודים, 79 שקלים

עטיפת הספר "השיש"
עטיפת הספר "השיש"צילום: עיצוב עטיפה: דודי בן הרא״ש / הוצאת תשע נשמות

שורה ארוכה של סופרלטיבים היוצאים מגדרם מקבלת את פני הקוראים בכריכות האחוריות של "השיש" ו"וָרָאמו", ספריו של הסופר הארגנטינאי ססר איירה, שתורגמו עתה לעברית: "איירה הוא סופר שאין אפשרות לעצור אותו", נאמר ב"גרדיאן"; "החשיבות הספרותית של איירה... היא בכך שהוא מביא אותנו לפקפק בקו שבין מציאות ופנטזיה", נכתב ב"לוס אנג'לס רוויו"; "יש שתי אפשרויות: או שאנחנו עומדים לפני אחת הפואטיקות הרדיקליות ביותר של הספרות העכשווית, או שהכל בעצם אי הבנה אחת גדולה", נטען ב"לטראס ליברס"; גם רוברטו בולניו מצוטט שם ("כשמתחילים לקרוא את איירה אין שום אפשרות לעצור") ואפילו פטי סמית תרמה את חלקה ("הסיפורים של איירה נדמים לרסיסים מתוך יקום מחובר ההולך ומתרחב כל הזמן").

עם כל הסופרלטיבים האלה, יצאתי לדרך מלא סקרנות ופתחתי את שני הספרים. אבל לפחות במקרה של "השיש", האכזבה היתה גדולה: לו הייתי בוחר באקראי סדרת שמות במדריך הטלפונים, מצרף אותם לקטעי משפטים אקראיים מהעיתון "המודיע" ומוסיף להם בחירה עיוורת של טקסטים מתוך מדריך הוראות טכניות להפעלת מכונת כביסה, לא מן הנמנע שהיה מתהווה טקסט מסקרן יותר מהמתרחש בספר הזה. וייתכן שצדק מי שכתב ב"לטראס ליברס" שאולי "הכל בעצם אי הבנה אחת גדולה". עם כל הכבוד לבולניו המנוח ול"גרדיאן" רב החשיבות, מתברר שכשמתחילים לקרוא את איירה אפשר בהחלט לעצור, ואולי אף כדאי לעצור.

גם בתום קריאת "השיש" אני עדיין תוהה מה בכלל קראתי ועל מה בעצם הספר. אני יכול להעלות לנגד עיני דוגמאות לא מעטות של וירטואוזיות פנומנלית שמביאה "אותנו לפקפק בקו שבין מציאות ופנטזיה", כדברי הביקורת ב"לוס אנג'לס רוויו" — החל ב"דון קיחוטה", דרך "האמן ומרגריטה", "פדרו פארמו" ו"המספנה" ועד ל"סתיו של פטריארך". האם "השיש" עומד בשורה אחת עם ספרים אלו העשויים מלאכת מחשבת של שזירה לתפארת בין מציאות לפנטזיה? לא. האם הוא גורם לנו לפקפק בקו שבין מציאות לפנטזיה? לא, הוא גורם לפקפק במידת יכולתו של הסופר להבחין בתוצר שיצא תחת ידיו, שבמקרה הטוב הוא טיוטה ראשונית גרועה.

אם התכוון איירה ליצור יצירה חדשנית, פופית, אוונגרדית, סוריאליסטית, שוברת מוסכמות ובודקת גבולות — המתכתבת עם יצירותיהם של מרסל דושאן ואנדי וורהול ועם חוברות קומיקס (כפי שמצוין באחרית הדבר של הסופר והמבקר הספרדי אנטוניו חימנס מורטו), ועושה זאת במקצב פסיכדלי של התקף פסיכוטי כלשהו — הרי שהתוצאה היא יותר תרגיל בהולכת שולל. לו היתה בספר איזושהי התרסה אמיצה באמת, המחזיקה בתוכה גם חוט שני אסתטי כלשהו של חתך זהב שיש לשבור אותו במסגרת שליטה של בעל מלאכה וירטואוז בחומר — ניחא. במקרה כזה יכול היה "השיש" להיות מופע ספרותי פיליפ גלאסי פרקטלי במלים, כמו היה המתמטיקאי בנואה מנדלברוט מצייר בצלילים עלילות המתפצלות לדמיונות עצמיים אינסופיים, או לבטא פרץ כאוטי של העולם המטורף שבו אנו חיים — כמו החיות הבוערת שאפשר למצוא בציוריו של ג'קסון פולוק או ההלם הרגשי שאוחז בך כשאתה צופה בציוריו של מארק רותקו.

ואולם, חדשנות ושבירות של ז'אנרים, או אסתטיקה שבורה ופורצת דרך, נזקקות לשכבה נוספת — וזו נעדרת מהספר הזה. בין שמדובר בקרנבל תופת בארוקי של מבנה משפט ספיראלי או תרגום של סונטה של סקרלטי למרחב של אירוע אווירתי־רגשי־ציורי בשוק או בכיכר ריקה ביום שרבי, ברק של גאונות אסתטית פורצת גבולות ודרכים חדשות חייב לאחוז בלב ביד אחת ובעט ביד השנייה. אפילו אם אין לו נרטיב. ולו כל עילת הכתיבה היא עצם לישת החומר לכדי צורת הבעה חדשה. חדשנות, פריצת גבולות, במופע גאוני ללא סיפור נרטיב כלשהו? עשה זאת באופן מפעים יואל הופמן במרבית ספריו.

César Aira Interview: Literature is the Queen of the Artsקרדיט: Louisiana Channel

גם למופע בדמות התקף טירוף סכיזופרני כביכול, מתוך תשוקה יצירתית להציב במרכז את הצורה ולא התוכן, נדרש לא רק כישרון גדול אלא גם רגש, או למעשה מנעד רגשות שאינו מניח לקורא אלא לופת אותו בגרונו או בלבו וגורם לו להרגיש.

יצירה קרה כשיש

איירה, יליד 1949, החל לפרסם ספרים ב–1975, ומאז חיבר כבר עשרות רבות של ספרים, רובם בפורמט קצר של כ–100 עמודים. הוא עצמו משוכנע שהוא מספק לקוראיו סיפורים: בראיון עמו העיד, "כל מה שכתבתי פונה, אני חושב, לקורא שהוא למעשה אני עצמי. אני כותב תוך כדי אלתור, אני כותב וממציא במהלך הדרך, ואף פעם איני יודע מה ייצא מזה. בתום כתיבת רומן אני מרגיש שלם ככל שההפתעה שלי גדולה וככל שפחותה הבנתי מאיפה זה יצא לי. אני לא אוהב משחקים פורמליסטיים, מכיוון שאין לי כוונות להסיט את תשומת הלב של הקורא ממה שמעניין אותי, כלומר, הסיפור. אני מחשיב את עצמי מחבר מולד, שכל מה שהוא רוצה הוא לספר את סיפוריו בבהירות מקסימלית. תפקיד הרומן והעלילה הוא להפתיע אותי. עם תום הכתיבה העלילה נעשית לבד, קצת באופן עצמאי".

ואולם, את הסיפור והעלילה התקשיתי למצוא ב"השיש". יש בספר גיבורים סינים, כדורי שיש, סופרמרקט הזוי, צפרדע עשויה משיש שאולי טומנת בחובה מפתח למשהו שאיש אינו מבין מהו (כנראה גם לא הסופר) ועוד כל מיני גיבובי שטויות, אך כל אלה אינם מצטברים ליצירה של ממש אלא נותרים בגדר כתב יד גרוע. "היה לי ברור שהמצאה של סיפור באקראי תהיה משימה בלתי אפשרית עבורי", אומר גיבור הסיפור, פקיד מובטל הנשוי לפסיכולוגית ונקלע לשטף מאורעות שלא רק לו אין סיבה להאמין להם, אלא גם לדמויות סביבו ולנו הקוראים. מהקריאה מתחוור כי אמנם אפשר להמציא כתב יד באקראי, אך הפיכתו לסיפור במלוא מובן המלה היא אכן משימה בלתי אפשרית.

הכתרים שהונחו על ראשו של איירה כמי שמשקף ביצירותיו מודרניות, חדשנות וחתרנות התגלו בעיני כמוגזמים בהשוואה ליצירות חתרניות באמת בנות זמננו. אולי אין זה מיותר לחזור לבחינת המושגים הללו כדי להבהיר מדוע.

"סטורן טורף אחד מבניו", ציורו של פרנסיסקו גויה שנוצר בין 1819 ל–1823, הוא מודרניסטי לא רק משום שהיה מודרניסטי לזמנו. סדרת ספרי "גרגנטואה ופנטגרואל" של פרנסואה רבלה מהמאה ה–16 או המחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט, שנכתב בין 1947 ל–1949, אינם חתרניים משום שרק נכון לתקופת כתיבתם היו חתרניים. תאוות ההמצאה המשחקית של רבלה בשבירת כללים, מוסכמות וצורות מתוך חירות מוחלטת לברוא אותן, מתוך חדוות החיפוש אחר צורות חדשות בחומר, היא־היא החתרנות, כשכסותה היא הסאטירה במובנה העל זמני: מרד. ומהו המרד אם לא קריאה לחירות במובנה הבסיסי ביותר? בדומה לכך, גם הרומנים "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק מ–1923 ו"מסע אל קצה הלילה" של לואי־פרדינן סלין מ–1932 אינם מודרניסטיים רק משום שהם אנטי מלחמתיים. הלך הנפש שלהם הוא חתרני מבחינה צורנית, אסתטית, תוכנית והווייתית, וכל ההיבטים האלה כרוכים זה בזה.

פרנסיסקו גויה, "סטורן טורף אחד מבניו", 1823-1819. ציור מודרניסטי לא רק משום שהיה מודרניסטי לזמנו
פרנסיסקו גויה, "סטורן טורף אחד מבניו", 1823-1819. ציור מודרניסטי לא רק משום שהיה מודרניסטי לזמנוצילום: Museo del Prado

האם "השיש" הוא ספר חתרני ואוונגרדי ביחס לזמן פרסומו? האם הוא בכלל חתרני ואוונגרדי? בעיני לא. חתרנות מודרניסטית אינה מסתכמת בהצגה של משהו שונה, והחדשנות אינה תלויה רק בזמנה; יצירה חדשנית שומרת על חדשנותה גם אם עברו עשרות או מאות שנים מאז יצירתה, שכן בלב לבה של חתרנות מודרניסטית עומדים אופן חשיבה והלך נפש הקשורים זה בזה יחדיו: שניהם משקפים עיסוק תמידי בתרגום מחודש להנצחת הרגש של היוצר למול התפעמותו מריבוד המלים, קיבוע האור, נפילתו על הבד, יצירת אסתטיקה לא סימטרית של מלודיות או יצירת אשליה דיסהרמונית בהרמוניה. מדובר בחתרנות של מלאכה. יוצרים מודרניסטים, אוונגרדים וחתרנים אינם פועלים רק מתוך שבירת מוסכמות של רוח זמנם. למראית עין, זהו אולי התוצר הסופי של תהליך בעירה, חיפוש, משחק, ייאוש חסר מנוח, המבקש ליצור מופע חדש של עיסוק בחומר, מתוך אותה רחישה פנימית אותנטית של האמן הנובעת מהמהלך הרגשי של מחשבותיו. ואין מדובר בטעות, אכן זהו מהלך רגשי של מחשבה.

במלים אחרות, אינך יכול לשבור מוסכמות בריק. אינך באמת חדשן וחתרן רק משום שעשית משהו הפוך מאחרים. דרוש הלך נפש פנימי שמבעיר את החיפוש הזה אחר צורה חדשה. והוא לעולם יהיה רגש הכרוך בהגות, בבהייה חוקרת, אך עם רגש פנימי. רק כך אפשר לגרום לקורא להרגיש משהו — בהלה, אימה, שמחה, צחוק, זרות, ניכור, בדידות, קנאה, בוז, משטמה, חרדה מטרידה, נרדפות, התרוממות רוח, התפעלות מפעימה, תדהמה. כל זה אינו קורה ב"השיש" ונדמה ששם הספר נאמן בדבר אחד לתוכנו: הוא קר כשיש. הקורא אינו מרגיש דבר מלבד שעמום קר וטרחנות.

אלא שלא רק מבחינה אסתטית וצורנית החדשנות ב"השיש" היא בלוף, אלא גם מבחינת האמירה: במה מסתכמת הביקורת הנוקבת של איירה על החברה שבה חי הגיבור, על העידן שבו אנו חיים ועל הלך הרוח האנושי בעידן הזה? גם ב"השיש" וגם ב"וראמו" מוזכרים סינים בהקשר של היותם דומים זה לזה לעיני בני המערב. אבל האם כל הביקורת של איירה היא על כך שבני המערב רואים בכל הסינים פס ייצור זהה? או שמא עצם כתיבת ספר "פסיכדלי" היא קריאת התיגר והאמירה על העידן שבו אנו חיים?

בואו נצא מנקודת הנחה שזוהי ה"אמירה". הביקורת שלו היתה יכולה להיות על העידן הזה הריאליסטי־פסיכולוגיסטי להחריד שאנו מואכלים בו, עידן שבו הדמיון הוא מלה גסה ומוקצה. בכל פינה בתרבות הנוכחית, מנטפליקס ועד הרפרטואר המוגש לוועדי עובדים, אנו נתקלים במציאות ריאליסטית־פסיכולוגיסטית בלבד. אפשר היה לחשוב על ביקורת שתצביע על העדר כל דמיון ופיוט בעידן הנטפליקסי ותקשר זאת לרובדי האמנויות והתרבות של העבר — אבל כיצד אמירה כזאת באה לידי ביטוי אצל איירה? לטעמי, עיסוק טרחני והזוי בכדורי שיש אינו מצליח להעביר אותה. הספר הזה, הרווי בדמויות סיניות, היה בשבילי עינוי סיני אמיתי.

עטיפת הספר "וראמו"
עטיפת הספר "וראמו"צילום: עיצוב עטיפה: דודי בן הרא״ש / הוצאת תשע נשמות

ניסיון מזיע לייצר חדשנות

לעומת זאת, בספרו השני של איירה שתורגם עתה, "וראמו", מתקיים איכשהו סיפור. במרכזו פקיד זוטר ששמו וראמו מהעיר קולון בפנמה, הכותב במשך חצי יממה פואמה ארוכה בהבזק אחד של הארה פתאומית, בלי שכתב כל יצירה ספרותית קודם לכן. באותו היום שבו הוא מחבר את הפואמה האוונגרדית והכבירה, שמתוארת כיצירת מופת חד פעמית בספרות הדרום־אמריקאית, הוא גובה את שכרו ממעבידו: שני שטרות מזויפים בשווי 100 פסו כל אחד.

מאחר שגיבור הסיפור אדם מהוגן ושומר חוק, מערכת הערכים המוסרית שלו מונעת ממנו להשתמש בשטרות המזויפים. הוא ירעב חודש ימים כדי שלא להשתמש בהם. וראמו, החי עם אמו, שב לביתו ומעביר את זמנו בתחביבו: חניטת בעלי חיים ושילובם במיצגים. למשל, הוא חונט דג ומציבו מול פסנתר ומתפלא שאין לו ידיים ואצבעות ושאינו מסוגל לנגן בפסנתר.

"מטרת הסיפור הזה היא לגולל בטבעיות את רצף האירועים השלם, כשדבר מוביל לדבר, למן הרגע שבו נטל וראמו את השטרות ועד לתום כתיבתה של הפואמה", נכתב בספר. "לשני הקצוות משותפת תכונת הזרוּת לזרם המחשבות הקבוע שלו. וראמו מעולם לא החזיק בידיו, ואף לא ראה במו עיניו, שטר מזויף; קל היה לו לדמיין זיוף, אך מעולם לא אירע בסביבתו דבר שיניע אותו לחשוב באופן מוחשי על אפשרות כזאת".

חדשנות אוונגרדית? גבריאל גארסיה מארקס עושה זאת באמת באופן נדיר במקוריותו ובעוצמתו עם הערבות המשייטות הנמכרות על ידי הרודן לינקים ב"סתיו של פטריארך" מ–1982 (דוגמה אחת מתוך מאות ביצירה אוונגרדית אמיתית ופורצת דרך שהמציאה מבנה משפט חדש בספרות). אז'ן יונסקו עושה זאת באופן מרהיב וממזרי במחזותיו — "הזמרת הקירחת" מ–1950, "השיעור" מ–1951 ו"הכיסאות" מ–1952. הניכור האנושי, הבדידות, הנכות הרגשית בתקשורת האנושית, הקושי לקיים תקשורת שבה נראה באמת האחר, המציאות השבורה הפרגמנטרית מיסודה — כל אלו באים לידי ביטוי במחזותיו באבסורדיות שאינה שוברת מוסכמות רק ביחס לזמן פרסומם. גבב הקלישאות והדימויים הריקים בשיח חסר התקשורת בין בני האדם תקף גם לימינו אנו, בעידן הרשתות החברתיות וריבוי הערוצים והפטפטת האינסופית המשכפלת את עצמה במילוי מילולי מת. מכאן ועד לפייק ניוז ובחירתם של אזרחי מדינות להסכים למשחק החדש של שיח הפוסט־אמת הפוליטי, המרחק קצר.

אנדי וורהול, דיוקן עצמי, 1986. לפי אחרית הדבר, איירה מתכתב עם יצירותיו של וורהול
אנדי וורהול, דיוקן עצמי, 1986. לפי אחרית הדבר, איירה מתכתב עם יצירותיו של וורהולצילום: אלעד שריג + ©2013 The Andy Warhol Foundation for the Visual Arts, Inc. Artists Rights Society (ARS), New York

בספר לא ברור מדוע הפואמה שכתב וראמו היא מופתית וכבירה. הניסיון לכרוך את הפואמה לשטרות המזויפים נראה תלוש לחלוטין. כמו ב"השיש", גם ב"וראמו" סגנון הכתיבה דומה בטרחנותו ובניסיונו המזיע, הלא אותנטי והלא אמין לייצר "חדשנות".

באחרית הדבר של "וראמו" נכרכים יחדיו מרסל דושאן עם בחינת רגע ההולדה של יצירה והרהורים שונים על מקור והעתק ועל מופשט וקונקרטי — הסברים וניתוחים שבעיני היו מעניינים יותר מקריאת הספר. דומה הדבר למי שמתלהב למקרא סיפור שנכתב כמו במשחק מימי הילדות: ילד כותב שורה, מקפל את הדף כך שהשורה תוסתר, הבא אחריו כותב עוד שורה ומקפלה, וכך הלאה. מכאן נוכל לשדך את הכתיבה האקראית הזאת לניסוי "החתול של שרדינגר", שבו החתול גם חי וגם מת; ברוח זו, אפשר היה גם לטעון שמדובר כאן ב"יצירה שייתכן שהיא חיה, מתה או גם חיה וגם מתה בו זמנית... יצירה קוונטית סופר פוזיציונית המתקיימת כל עוד אינה נקראת".

באחרית הדבר חימנס מורטו מספר גם על פוריותו יוצאת הדופן של איירה, על הדמיון הרב בין ספריו ועל הטענה שמרבית ספריו נכתבים בשטנץ דומה. אף שהוא כותב רק עמוד אחד בכל יום, איירה חיבר כאמור עשרות ספרים ועשה זאת בקצב מסחרר. ואולם, פוריות של סופר אינה בהכרח תכונה מרשימה ואינה בהכרח מעידה על איכותו כסופר. לשם השוואה, גם ז'ורז' סימנון היה סופר פורה, שחיבר בימי חייו כ–200 רומנים וכ–150 נובלות, אבל אצל סימנון יש באמת סופר. בנו, ג'ון סימנון, אמר עליו: "אוהבים לדבר על זה שאבא שלי היה כותב מהר, וזה נכון, אבל צריך להביא בחשבון דבר אחד: זה לא בא מן ההפקר. אבא שלי החל לכתוב בגיל 15, אבל רק לאחר יותר מעשור, אחרי שפירסם מאות כתבים ביותר מתריסר שמות עט שונים, החל לפרסם בשמו, ואז הכתיבה גם התחילה לבוא לו בקלות. הוא התייחס לכתיבה כמו לנגרות או לכל מלאכה אחרת, למד אותה באופן יסודי ורק אז הרשה לעצמו לעמוד מאחורי מה שכתב".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ