סאלח: כשהשבט הלבן אומר את דברו - דעות - הארץ

סאלח: כשהשבט הלבן אומר את דברו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן גוריון עומד במרכזו של קהל רב שמאזין לו
בן גוריון בקריית גת, 1959. בסרט הוצג נרטיב ממוסמך על המרת החלוציות באכלוס כפוי של עולי צפון אפריקה בערי הפיתוחצילום: משה פרידן / לע"מ

לפני כשנה, זמן קצר לאחר יציאתו לאור של הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", הזדמן לי להיות נוכח באחת מההקרנות של הסרט בסינמטק בתל אביב. הקהל, בניגוד למקובל בסינמטק התל אביבי, היה מעורב: אשכנזים ומזרחים, מבוגרים וצעירים. חלק מהם, וגם זה חריג שם, הגיעו מחוץ לעיר. גם הפעם עוררה הקרנת הסרט אצל חלק מהצופים הזדהות עמוקה, לצד זעזוע קשה ואפילו פרצי בכי. אבל כשיצאתי בסיומה אל מחוץ לאולם, שמעתי במקרה שיחה שדווקא אותה אני מתקשה לשכוח. "אפשר לחשוב שיש להם מספר על הידיים", אמרה גברת אחת לחברתה.

אני כותב את הסיפור הזה מפני שהוא מלמד על התגובות הרגשיות הקיצוניות, בעד ונגד, שליוו את הסרט והסדרה (רשת, ערוץ 13) שיצרנו רות יובל, דוד דרעי ואנוכי. התגובות הללו היו, ברובן, אישיות מאוד, מפני שכמעט כל מי שצפה בסרט או בסדרה חש שהם נוגעים בחייו: צופים מזרחים הרגישו שקיבלו לראשונה אישור עובדתי לסיפורים שהתגלגלו במשפחותיהם; אשכנזים רבים, בעיקר צעירים, היו מזועזעים, ואפילו חשו אשמים. אבל רבים מהם, בעיקר מבוגרים יותר, הרגישו לעתים תכופות שמדובר בכתב אישום אישי נגדם.

ואכן, לצד שבחי המבקרים ושלל פרסים, משך הסרט גם לא מעט ביקורת. במשך השנה האחרונה, במהלך עשרות הקרנות ומפגשים עם קהלים מתחלפים, למדתי להבין גם מאין הן באות: הבנתי את כוחו של נרטיב מדומיין על פני עובדות ממוסמכות, את עליונותו של הרגש על ניתוח שכלתני בכל מה שקשור להשתייכויות שבטיות, את מפגש האינטרסים הקריטי בין שמאל לימין בתהליך של בניית אומה, ואת הקושי להבחין, גם עכשיו, בין צורכי הלאום והחברה לבין חירותם ורווחתם של יחידים ומיעוטים מוחלשים, אתניים ולאומיים, הנתפשים בתהליך הזה ככלי שרת ולעתים כאבני נגף. למדתי שקשה מאוד לקיים דיאלוג פורה עם מי שמתקשה להיפרד מהנרטיב שעליו גדל, וממשיך לספר לעצמו ולילדיו.

יכולתי לחיות לגמרי בשלום גם עם מאמרי הביקורת, שפורסמו נגד הסרט (רובם ב"הארץ"), לולא סילפו רבים מהכותבים את תוכנו, וכן את האמירות המשתמעות ממנו. בסרט ובסדרה הוצג נרטיב עובדתי ממוסמך על המרת החלוציות הוולונטרית באכלוס מבוקר, כפוי ואכזרי של עולי צפון אפריקה בערי הפיתוח, כדי לבצר את ריבונותה של המדינה בשטחים שנכבשו במלחמת 48', ולמנוע את שובם של הפליטים לכפריהם החרבים; עולי צפון אפריקה נבחרו למשימה עקב תלותם המוחלטת במנגנוני הקליטה וסירובו של הציבור הוותיק, החל מתחילת שנות ה–50, להמשיך להתנדב אליה. הצלחת הפרויקט היא שיצרה היררכיה מרחבית־אתנית־מעמדית, בין פריפריה "שחורה" לבין מרכז "לבן" בערים הגדולות ובקיבוצים. את הנרטיב הזה מבקרי הסרט לא הצליחו להפריך.

מחפשים את האתמול

בסוף שנות ה–60 ותחילת שנות ה–70 במאה הקודמת התפרסם עודד ליפשיץ, חבר קיבוץ ניר עוז, במאבק ההרואי, העיקש והמסור, שהנהיג נגד גירוש הבדואים מפתחת רפיח לצורך הקמת ההתנחלויות. בשנים האחרונות מתמקד ליפשיץ במאבק ציבורי אחר, נגד מה שהוא מכנה "פעילי הקיפוח המזרחים". בכל המאמרים הרבים שפרסם בנושא בשנים האחרונות, לרבות במאמר שבו תקף את "סאלח" ("הארץ", 10.5), חוזרת אותה טענה: השמאל קלט בשנות ה–50 את עדות המזרח בהצלחה יוצאת דופן; דווקא הליכוד, מאז עלה לשלטון, מעמיק את הפערים הכלכליים־החברתיים בחברה הישראלית.

טענה זו מהדהדת את הכעס של חלק מן השמאל האשכנזי הוותיק כלפי הסדרה. אין זה מקרה שגם אורי אבנרי המנוח, לוחם רב זכויות למען זכויות האדם, תקף את הסדרה ("הארץ", 11.3), ששירתה, לדבריו, "את מסעו של בנימין נתניהו נגד 'האליטות האשכנזיות השמאלניות' המדומיינות". קשה שלא לחוש בכעס של שני הכותבים כלפי יוצאי עדות המזרח בישראל, הממשיכים לתמוך דווקא במי שממשיך, לטענת הכותבים, לפגוע בהם. ועדיין, גם אם הטענה הזו נכונה, המאמרים שלהם מעידים גם על ההכחשה מצד מחנה שלם לגבי התפקיד המשמעותי שהיה לפרויקט פיזור האוכלוסייה בקיטוב האתני והמעמדי בישראל. הם משרטטים בעיקר את התהום שבין מאבקם הנחוש למען שכנינו הערבים לבין עמדתם הרפה במאבק של המזרחים לשוויון.

למעשה, ליפשיץ ואבנרי לא התייחסו כלל לעובדות בסרט או בסדרה, אלא רק לדברים שאמר לכאורה שותפי ליצירת הסרט, הבמאי דוד דרעי, בראיונות ובמאמר שכתב. אבנרי התייחס למלה "קונספירציה", שבה דרעי השתמש, לדבריו, ביחס לתהליך הקליטה של יהודי צפון אפריקה, אף על פי שדרעי כלל לא הזכיר מלה זו בראיון. ליפשיץ התייחס לציטוט מפי פרופ' אלישע אפרת, שהופיע במאמר של דרעי, ציטוט שאינו מופיע כלל בסרט או בסדרה: "לקחו את המסכנים האלה, שלא ידעו אפילו לאן מביאים אותם, ושמו אותם בסְפר, זה איום ונורא". ליפשיץ הסביר ש"סְפר", בניגוד ל"פריפריה", הוא "אזור הנמצא ליד הגבול", אזור שמאוכלס לטענתו רק על ידי הקיבוצים. ערי הפיתוח והמושבים הוקמו רק בקו השני והשלישי מן הגבול, ולכן ההקרבה מצדם היתה פחותה.

הדברים של ליפשיץ הם בקושי חצי אמת. נכון שמיקומם של היישובים שהוקמו לאחר 1948 נקבע על ידי צה"ל, שדרש להושיב בקו הראשון את בני ההתיישבות העובדת והגרעינים החלוציים. אבל ליפשיץ בוודאי יודע שבפועל, החל מתחילת שנות ה–50, לא היו די גרעינים חלוציים להמשך ההתיישבות. רוב תנועות הנוער באירופה הוכחדו בשואה, ובארץ הפכו הוותיקים (כפי שהודה גם אורי אבנרי) למעמד הבינוני החדש: בעלי מקצועות חופשיים, פועלים מאורגנים ופקידי הביורוקרטיה המדינתית, ההסתדרותית והביטחונית החדשה. הבורגנות החדשה הזו, חרף הפצרותיו המוכרות של בן גוריון, סירבה לעבור להתיישבות, מה שהביא לשליחה הכפויה, המניפולטיבית והממושטרת של יוצאי צפון אפריקה, החל מאמצע שנות ה–50, למושבים ולערי הפיתוח. זו לא היתה ההגשמה המוכרת במפעל הציוני; זו היתה הגשמה באמצעות שליח.

בניגוד לטענה של ליפשיץ, מסמכי התקופה מראים דווקא שגם צה"ל ומשרד הביטחון הבינו זאת, ולכן שינו את מדיניות ההתיישבות בסְפר. במכתב מ–1950 הודה אל"מ יעקב פרלוב: "מגמה זו (של התיישבות קיבוצים בקו הראשון, ד"ג) אינה ניתנת עתה בכל המקרים להגשמה, בשים לב ללחץ הגופים המיישבים ומיעוט הגופים החלוציים". במכתב נוסף, מספטמבר 1950, כתב במפורש גם מפקד פיקוד דרום, משה דיין, כי בהיעדר גופים התיישבותיים חלוציים המוכנים להמשיך ולהגשים, יש להקים באזורי הספר מושבי עולים. ואכן, עשרות רבות של מושבי עולים ועיירות הוקמו בשנים הבאות בגבול הצפון ובספר המזרחי, בחבל לכיש ובתענכים. מאותן סיבות, החליטה מערכת הביטחון, לעתים בניגוד לדעת המתכננים, גם על מיקומם הנידח של חלק מערי הפיתוח וגם על תהליך ההקמה החפוז שלהן, ללא מקורות תעסוקה ובלי שירותי חינוך, בריאות ורווחה ראויים לשמם.

הנתונים בעניין הזה חד־משמעיים: רוב הקיבוצים החדשים מאז הקמת המדינה עלו לקרקע ב–1948-9; מ–1950 הלך מספרם וקטן, לטובת מושבי העולים, ואחר כך ערי הפיתוח. בסך הכל הוקמו מאז הקמת המדינה קרוב ל–300 מושבים, רובם מושבי עולים, ו–25 ערי פיתוח, אבל רק בין 90 ל–100 קיבוצים חדשים. הנתונים החל מ–1951 ועד 1960 מובהקים עוד יותר: כ–100 מושבי עולים, 15 כפרי עבודה ו–25 עיירות פיתוח, לעומת 26 קיבוצים חדשים בלבד. גם פרויקט "מן העיר אל הכפר", שיזם משרד ראש הממשלה ב–1951, נחל כישלון חרוץ. מעטים בלבד מן הציבור הוותיק הסכימו להתיישב בספר ובפריפריה, כדי לקבוע עובדות בשטח מול לחץ בינלאומי לחזור לגבולות החלוקה ולהחזיר חלק מהפליטים לכפריהם.

טענה נוספת של ליפשיץ היתה שבניגוד למה שנאמר בסדרה, רוב העולים, גם המזרחים, נקלטו "בין גדרה לחדרה". וזו כבר גניבת דעת ממש. בפועל, כפי שהדגיש פרופ' ארז צפדיה בסדרה, מדובר בשני גלי עלייה שונים בתכלית: 700 אלף העולים בעלייה הגדולה (בשנים 1948–1951), מחציתם מזרחים מאסיה ומארצות ערב הסמוכות, אכן הגיעו למרכז הארץ. רובם, למרות הקשיים, הצליחו למצוא עבודה, לקחת משכנתה ולקנות דירה, שהורישו לאחר מכן לילדיהם, שגם הלכו לבתי ספר ראויים. העולים האלה, ובוודאי ילדיהם, קיבלו הזדמנות שווה לניעות חברתית, גם אם חלקם, המזרחים מביניהם, המשיכו לסבול מתיוג סטריאוטיפי, מהיעדר קשרים מועילים ומייצוג חסר.

לעומתם, 200 אלף יוצאי צפון אפריקה, שהגיעו ארצה רק החל מאמצע שנות ה–50, נשלחו בניגוד לרצונם לעיירות פיתוח נידחות, החסרות מקורות תעסוקה. ההורים הועסקו בעבודות יזומות משפילות, נהפכו לנתמכי סעד ונאלצו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר מקצועיים, שהכשירו פועלים בשכר נמוך למפעלים שיוקמו שם אחר כך — מה שמסביר גם את מיקומם הנמוך בהיררכיה החברתית. במבט לאחור, על העלייה הזו, דור ראשון לאוכלוסייה שעברה בצפון אפריקה מהכפר לעיר, בחלקה בעלת מקצוע או משכילה, נכפה בישראל תהליך של דה־מודרניזציה. לא רק ששללו מהם ומילדיהם את הזדמנות השווה לניעות חברתית, אלא החזירו אותם לאחור, כפי שהוכיח שלמה סבירסקי במחקריו.

אנחנו לא ביקשנו "לשרת במסירות את הרודנות העולה של נתניהו ושות'", כפי שכתב ליפשיץ, אלא להיפך: ביקשנו לבדוק כיצד הביאה התיישבות, הנעשית רק למטרות לאומיות וביטחוניות, להפרת הברית בין המדינה לאזרחיה, ולהתרחקות ממשימת "מיזוג הגלויות" ומהרטוריקה של "כור ההיתוך", לטובת יצירה של הפרדה חברתית חריפה. הדיון הזה חשוב, דווקא מזווית הראייה של השמאל, לא רק מפני שהוא מסביר מדוע הענישו תושבי העיירות את הממסד הוותיק, אלא מפני שהוא מלמד כיצד עושות ממשלות בהווה לתושבי העיירות בדיוק את מה שעשו להם ממשלות מפא"י 50 שנה קודם לכן.

בעוד מפא"י הרחיקה את עולי צפון אפריקה לעיירות הפיתוח כדי לשמור על השטחים שנכבשו במלחמת 1948, הליכוד מזניח מאז 77' את תושבי ערי הפיתוח לטובת מה שנראה בעיניו כצורך הלאומי־הביטחוני הנוכחי: המשך ההתנחלות בשטחים הכבושים וגם הקמת עשרות יישובים חדשים על חשבון חיזוק ערי הפיתוח, כדי להמשיך ב"ייהוד" הגליל והנגב. המנגנון זהה, ומי שמסרב לראות זאת יתקשה ליצור גם היום את האיזון הנכון בין צורכי המדינה והלאום לבין זכויותיהם של מיעוטים — לאומיים, אתניים או תרבותיים — בתוכה או בשכנות לה. לאיזון הזה, תמציתה של חברה מתקדמת, ניסינו — אני ושותפי להכנת הסרט — לתרום את חלקנו.

בשם כל בני ביתם

הביקורת כלפי הסרט והסדרה צורמת במיוחד כשהיא באה מצד מי שבניגוד לאבנרי וליפשיץ, אינם מנסים כלל להתמודד עם הנרטיב בסדרה, אלא רק מבקשים, מתוך אותה נאמנות למחנה, לקעקע את אמינותם, על מנת לשפץ תדמיתם ולטהר את שמם של כמה מן האישים שהיו מעורבים בפרויקט פיזור האוכלוסייה. כאלה הם, למשל, מאמריהם של יואב לביא ("הארץ", 21.6) ושל אבי שילון ("הארץ", 15.3) — מאמרים הבאים להגן על שמו הטוב של לובה אליאב המנוח, שנפגע, לטענתם, מסילוף של ציטוט אחד שלו בסרט.

מדובר בציטוט מראיון שנתן אליאב לתוכנית "מבט שני" בערוץ הראשון בדצמבר 1982, ובו סיפר כי העולים, שהובאו בכחש למושבי חבל לכיש, לא רצו לרדת מהמשאיות ("ובצדק לא רצו", כפי שהודה שם אליאב), ולכן הורה לנהגים להטות את חלקן האחורי של המשאיות, ו"לשפוך" אותם על הקרקע. כבר כששודר, עורר הראיון הזה סערה. שילון ולביא טענו שהשמטנו את המשך המשפט של אליאב בראיון, שבו סיפר לכאורה על כך שלאחר הורדת העולים בכוח, הוא נשאר ללון בלילה במחיצתם. מבחינת לביא, מדובר בלא פחות מ"מעשה נבלה". שילון, ענייני יותר ובעיקר מנומק יותר, טען שהשמטת המשפט הזה מטעה, מפני שהיה אפשר ללמוד ממנו דווקא על המורכבות ההיסטורית: אמנם הקולטים היו אכזריים במידת־מה, אבל הם היו בה בעת גם אידיאליסטים.

אלא שטענתם של שילון ולביא נסמכת על אדנים עובדתיים שגויים. בראיון ל"מבט שני" אליאב לא סיפר כלל שנשאר ללון בלילה עם העולים. רק יותר מ–20 שנה לאחר מכן, כשבראיון טלוויזיוני אחר התייחס המראיין, הסופר אלי עמיר, למהומה שעוררו דבריו הקודמים של אליאב, ושאל אותו, כמעט גער בו: "אני הגנתי עליך לא פעם, אבל למה היית צריך להגיד את זה?", הרחיב אליאב והסביר לעמיר (לא לפני שהשיב לו ביושר: "קודם כל, כי זאת היתה האמת"), שאחרי שנתן את ההוראה הקשוחה הוא גם נשאר ללון עם העולים. לא ברור אם התוספת הזאת נאמרה גם בראיון הקודם והוצאה בעריכה או שאליאב פשוט ביקש לאזן בדיעבד את הרושם הקשה של דבריו.

כך או אחרת, הוויכוח הזה חסר חשיבות ממילא: לובה אליאב היה מנהל פרויקט חבל לכיש, איש השטח האחראי על קליטתם של העולים. בתור שכזה, תפקידו היה להוריד בכוח את העולים מן המשאיות. בתור שכזה הוא גם נשאר אחר כך בשטח, כדי להרגיע אותם. יתרה מכך, הסיפור הזה לא רק שאינו סותר את מה שמוצג בסרט, אלא מחזק אלמנט חשוב שהוזכר בו: עובדי השטח הזדהו פעמים רבות עם מצוקתם של העולים, שנשלחו בעל כורחם למושבים ולערי פיתוח, אבל הם לא הצליחו, ולעתים גם לא ניסו, להסיט ממסלולו את פרויקט פיזור עולי צפון אפריקה בפריפריה. לובה אליאב היה איש מוסרי, אבל לפרויקט שבו נטל חלק, ובהצטיינות יתרה, היו היבטים לא מוסריים. על הפרויקט הזה, ועל רוח הזמן שהולידה אותו, ולא על לובה אליאב האיש, עשינו את הסרט והסדרה.

גם עידו אפרת, בנו של הגיאוגרף פרופ' אלישע אפרת המנוח — איש אגף התכנון ומהמומחים הגדולים בארץ לנושא עיירות הפיתוח, שאישר בעדותו בסרט את כל העובדות שהבאנו — לש לנוחותו את העובדות, על מנת להתאים את עדותו של אביו לנרטיב הממסדי, אף על פי שהוא מגמד בכך את דמותו ופועלו. במאמרו "סאלח, והאיש שלא היה שם" ("הארץ", 26.4) טען עידו אפרת שאביו כלל לא היה מעורב בפרויקט פיזור האוכלוסייה, מפני שהגיע לאגף התכנון רק בשנת 1960, כשעיירות הפיתוח "כבר עמדו על תילן וגלי העלייה ההמונית הגיעו ארצה ויושבו".

אלא שפרופ' אפרת עצמו העיד בראיון המצולם, וכך נכתב גם בהחלטת השופטים שהעניקו לו את פרס ישראל, שכבר בשנות ה–50 היה מעורב במחקר ההתיישבות והפיתוח האזורי, שהביא אותו לאגף התכנון בשנת 1959. כמו כן, בניגוד לטענה של אפרת הבן, ב–1960 חלק ניכר מערי הפיתוח עדיין לא עמדו על תלן, והיו מאוכלסות במעט מאוד תושבים. יותר ממחצית מעולי צפון אפריקה הגיעו לעיירות רק בגל העלייה השני ממרוקו, בין השנים 1961 ל–1965, שנים שבהן פרופ' אפרת, גם לגרסת הבן, עבד כבר באגף התכנון. אגב, בשנים האלו אנשי אגף התכנון והסוכנות התפכחו כבר, ואפילו הזהירו מהמשך ההקמה והאכלוס של ערי פיתוח חסרות תוחלת. על הפסקת הבנייה של ערי פיתוח חדשות הוחלט, אגב, רק ב–1963.

הטענה הניצחת של עידו אפרת היא שציטוט בן 15 שניות מדבריו של אביו — ציטוט שבו אישר פרופ' אפרת את המניפולציות הציניות שהופעלו על העולים — נתפר ובושל מכמה חלקי שיחה שונים, טענה שלו היתה נכונה, אכן היתה מערערת את אמינותה של הסדרה. אלא שבפועל, הדיאלוג שהוצג על ידי אפרת הבן כשיחה אחת מבושלת, הופיע בסדרה כשני קטעי שיחה נפרדים לגמרי, המשובצים בשני מקומות שונים לחלוטין. אפרת, מתברר, בחר להתייחס לטיזר קצר, שהופיע בפתיחת הסדרה ותמצת, כמקובל, את ארבעת פרקיה. הוא לא ידע, או לא רצה, להבחין בין הטיזר בפתיחת הסדרה לבין הראיון המלא והמסודר המופיע במהלכה.

עידו אפרת ויואב לביא לא רק סילפו לנוחותם את העובדות, הם חטאו ללובה אליאב ולאלישע אפרת עצמם, מפני שהתעלמו ממה שהפך אותם בין השאר לאנשים יוצאי דופן: הבחירה המרשימה שלהם לשבור את קשר השתיקה של בני דורם לגבי השיטות השנויות במחלוקת שבאמצעותן הורחקו העולים לאזורי הפיתוח, ובמקרה של אליאב — גם ההחלטה האמיצה שלו לפרוש ממפלגת העבודה, ולהקדיש את חייו למאבק לשלום ולחברה צודקת יותר. זה מצער במיוחד, מפני שהיושרה של אליאב ואפרת מאפשרת לנו להבין את רוח התקופה בעולם שבו היה ניתן, ואפילו היה ראוי, להתעלם מזהותו הייחודית, מצרכיו ומבחירתו של הפרט לטובת ההגשמה של אידיאולוגיית־על, חובקת־כל, של הכלל. וכך, בבואם להציל את שמם הטוב של אפרת ואליאב, טשטשו הכותבים חלק ממעלותיהם הייחודיות של השניים, אלה שדווקא עשויות לסייע ליורשיהם למחנה לעשות תיקון .

אנשי האמונה הציונית

באקלים הפוליטי הסוער, שבו כל מבט על המציאות מחייב בחירת משקפיים של שמאל או ימין, ההתקפה על "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מצד חוגים מסוימים בשמאל הציוני האשכנזי היתה צפויה ואפילו מובנת. ביקורת דומה, שהגיעה מתוך חוגי הימין הדתי־הלאומי, בעיקר המתנחלי, שברה דווקא את החלוקה השבטית האוטומטית. קולם הביקורתי, בעיקר בביטאונם "מקור ראשון", השתקף, לכאורה, כתמונת מראה לביקורת שמתחו משמאל נציגי ההגמוניה הישנה ב"הארץ".

ראש וראשון לתוקפים היה ד"ר אבי פיקאר, היסטוריון מאוניברסיטת בר־אילן, שעבר לפני כ–15 שנים, כחבר הגרעין הדתי־התורני, להתגורר בירוחם. פיקאר התראיין ארוכות לסרט ולסדרה, אבל במפתיע, זמן לא רב לאחר שחלק להם שבחים רבים ("סדרה משובחת העושה שירות חשוב לסוגיה העדתית", "תחקיר היסטורי מעמיק שחשף אותי לטקסטים חדשים"), יצא למתקפה נרחבת: פעם הרגיזה אותו האג'נדה הביקורתית מדי של הסדרה, פעם הטענות שדבריו הוצאו מהקשרם כדי לשרת את אותה אג'נדה, ופעם החידושים שיש או שאין בה, ביחס למה שהוא עצמו פרסם כבר במחקריו. אחר כך נתפס פיקאר לעניין של המשפט שהשמטנו כביכול מדבריו של אליאב, וכן לכמה אי־דיוקים נוספים שייחס לסרט. הקמפיין הזה, ובעיקר הלהט שבו נעשה, מזכיר את הקמפיין שניהל אותו פיקאר נגד חקירת "פרשת היעלמות ילדי תימן והבלקן". דומה שאג'נדה דומה מניעה אותו בשני המקרים.

שני טיעונים של פיקאר זכו לקשב תקשורתי. הראשון הוא נושא הארכיונים. פיקאר טען, בהסתמך על סצינה שצולמה בארכיון הציוני, שבסרט עלתה טענה לא נכונה, ולפיה חלק הארי של המסמכים שעליהם הסתמכנו היו חסויים. לנוחותו התעלם פיקאר מהקריינות המובילה לסצינה הזאת, שבה נאמרו הדברים הבאים: "בשנים האחרונות החלו נחשפים חלק מאותם תיקים, המכילים תיעוד של תכתובות ופרוטוקולים. חלק ניכר מהחומרים חבויים עדיין במחסני הארכיונים, ודורשים נבירה כמעט אינסופית. חלק אחר מן התיקים נותר בלתי נגיש גם היום". המשפט הזה משקף את עמדתנו בעניין הארכיונים: מסמכי הארכיון הציוני של שנות ה–50 שוחררו אמנם לפרסום, בסייגים של ענייני ביטחון ופרטיות, אבל מסמכים משנים מאוחרות יותר עדיין חסויים. מסמכי המשטרה והשב"כ בארכיון המדינה, בעניין הפיקוח על המזרחים בשנות ה–50, סגורים עד היום לחוקרים, למרות עתירה שהוגשה בעניין לבג"ץ.

פיקאר טען גם שאחד מן הציטוטים של ראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, בסרט ובסדרה ("הספק חי ומנקר גם בראשם של אנשי הקליטה..."), מובא למעשה מביוגרפיה שנכתבה עליו, מה שמוריד בעיניו מאמינותו. הציטוט, הוסיף, אינו אלא פרפראזה של יוספטל לדעות הגזעניות, שהשמיע בשנות ה–50 העיתונאי אריה גלבלום נגד עולי מרוקו ("לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת"). דעות, שלהשמעתן התנגד יוספטל בציטוט שהבאנו.

נכון, הציטוט אכן הובא מביוגרפיה שנכתבה על ידי מקורבו ועוזרו האישי של יוספטל (חוסר הבהירות הזה תוקן בגרסה מאוחרת יותר של הסרט), אבל הפרשנות הסלחנית שנתן פיקאר לדבריו של יוספטל מופרכת. פיקאר תלש את הציטוט מתוך הקריינות המובילה אליו, והשמיט את סופו — משפטים שמבהירים את ההקשר שבו נאמרו הדברים: יוספטל, ושאר ראשי הסוכנות, היו שותפים לחששות נוסח גלבלום, אבל גם הבינו היטב את היתרונות התועלתניים של העלייה החדשה מצפון אפריקה לפיזור האוכלוסייה, ולכן חשבו שאסור לתת לדברים האלה פומבי. במלים אחרות, בסרט ובסדרה הצגנו עמדה אמביוולנטית ומורכבת יותר של יוספטל מכפי שייחס פיקאר לו, וגם לנו.

מדוע תקף פיקאר סרט וסדרה, אף על פי שהוא אינו חולק (גם לגרסתו) על העובדות המובאות בהם, ואף היה חלוץ בחשיפה של חלקן? מדוע מי שמביא במאמריו האקדמיים את העובדות, יוצא מגדרו, בסיכומם של המאמרים האלה, כדי למצוא נקודות זכות במעשיהם של הקולטים, וגם לטעון שלמרות הכל התקבלו יהודי ארצות האיסלאם באהבה, כשותפים שווי זכויות למפעל הציוני?

התשובה לטעמי ברורה: פיקאר מזדהה ללא סייג עם פרויקט פיזור האוכלוסייה לצורך ייהוד המרחב המדינתי, ולכן הוא מנסה להצדיק את הקולטים. מאותה סיבה, גם אם הוא מסכים לכך שהם התנשאו על העולים, הוא טוען שהם היו גם סולידריים איתם. פיקאר קיווה שנאמץ את הפרשנות המשלבת הזאת ונכפה אותה הר כגיגית על העובדות בסדרה, והתבדה. לטעמנו, העובדות מלמדות דווקא שהקליטה של עולי צפון אפריקה היתה אינסטרומנטלית בעיקרה, וגם היתה כרוכה, במודע, באפלייה אתנית, בסגרגציה ובהקרבת זכויותיהם, רווחתם וחירותם של הנקלטים.

הוויכוח הזה אינו רק ויכוח על העובדות או על הפרשנות להן. זהו ויכוח ערכי מהותי, שהדהד ממאמרי ביקורת נוספים של המתנחלים, ושל חברי הגרעינים התורניים בערי הפיתוח. "סאלח, אל תיתן להם להפוך את מפעל העלייה וההתיישבות למעשה פשע", כתב עורך "מקור ראשון", חגי סגל, שהסביר כי "אי אפשר היה ליישב את העולים בכפפות של משי", ושהעולים "הועברו מהנמל לפריפריה במסגרת מיזם חלוצי, לא כתעלול אשכנזי נואל". "'סאלח, פה זה ארץ ישראל' צבע את מפעל האדירים החלוצי ההוא בצבעי אפרטהייד", קבע סגל, הרואה בסרט חלק מהביקורת, המאיימת "להמשיך את רצח האופי הרטרואקטיבי שנעשה למעשים כבירים אחרים בתולדותינו, כמו מלחמת העצמאות שהפכה ל'נכבה', ומלחמת ששת הימים הנתפסת היום כאסון כבד".

כשסגל כותב ש"התכלית העיקרית של הסרט היא הכחדת שאריות האמונה בצדקת הדרך הציונית", הוא מבקש לשמר בשלמותו את הנרטיב הציוני הכוזב, שנלמד כאן לאורך שנים, להימנע מלבדוק את שיניה של הפרה הקדושה או לחשוף כמה מן המנגנונים שעמדו מאחורי "המעשים הכבירים בתולדותינו". כך פוסעת ההגמוניה החדשה של הכיפות הסרוגות לתוך נעליה של ההגמוניה הוותיקה, ומבקשת למצב את עצמה כיורשת הטבעית של המיישבים.

סגל, כמו פיקאר, וכמו רבים מחבריהם לציבור הזה, מאמינים שהאינטרס המדינתי היה, ועודנו, חשוב יותר מצורכי היחיד, לא כל שכן מצורכיהם של הלא־יהודים הגרים בתוכנו. כל ניסיון לדה־קונסטרוקציה של המפעל הציוני למנצלים ומנוצלים, או לחשיפת האמת לגבי האופן שבו נעשו הדברים מערער, מבחינתם, את צדקת המעשה הציוני עצמו.

כשם שכמה מצאצאי השמאל רואים באכזריותה של ההנהגה הציונית בעבר כלפי האחרים — המזרחים, הערבים, ואפילו כלפי יוצאי השואה — התנהגות מוצדקת לשעתה, מבקשים נציגי ההגמוניה הדתית־הלאומית להמשיך להחיל את אותן הגנות־ינוקא על מדינה בת 70, כאילו היתה עדיין מפעל בהרצה, "ראשית צמיחת גאולתנו". בדיון הטלוויזיוני שהתקיים במסגרת המשדר שחתם את ההקרנה של ארבעת פרקי הסדרה, אמר האלוף (מיל') גרשון הכהן, המכונה בחוגי המתנחלים "האלוף הפילוסוף": "אני לא מתרגש מלקרבן אנשים, כי תפישת העולם שלי היא פרויקט גאולה לאומי... תודעת היסוד שלי היא מאבק מתמיד". כשפרופ' ארז צפדיה העיר לו בהפסקת הפרסומות שזוהי תפיסה פשיסטית, נפנף הכהן בידו בביטול.

תבנית נוף תקופתם

מי שהקימו את מדינת ישראל היו רק תבנית נוף תקופתם — תקופה שבה הפרט וזכויותיו נדחקו גם על ידי הזרם המרכזי בשמאל, מפני מה שנתפש אז בעיניו כהכרח לאומי היסטורי. זו הסיבה שהוא דחק אל מחוץ לשבט הישראלי את הקהילה הערבית המוחלשת, שנותרה פה אחרי 1948, וגם השתמש בעולי צפון אפריקה לצורך מה שראה כצורך לאומי־ביטחוני משלים.

גם אם הוא קשוב יותר כיום לזכויות אדם ומיעוטים, ולכן גם קורבן להסתה, אסור לשמאל להתעלם מכך שחלק מן היסודות שערערו את צדקתו של הפרויקט הציוני נוצקו כבר בתקופת שלטונו. ההזדהות איתו מצד המחנה הדתי־לאומי והמתנחלים חייבת לשמש תמרור אזהרה מפני הקו הישר שעובר בין הדרת המזרחים והערבים. מי שאינו מכיר בעוול שעשה בשנות ה–50 למזרחים, יתקשה מוסרית למתוח ביקורת על העוול שממשיכה הממשלה הנוכחית לעשות לתושבי ערי הפיתוח, לא כל שכן לאזרחי המדינה ולשכנינו הערבים.

הכותב הוא אחד מיוצרי הסרט והסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל"

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ