הילדה הזאת, חיינו שנים בלעדיה. אבל עכשיו, כשהיא כאן, יותר כיף אתה - פרוזה - הארץ
סיפור

הילדה הזאת, חיינו שנים בלעדיה. אבל עכשיו, כשהיא כאן, יותר כיף אתה

"תרשום, תרשום". סיפור מאת ענר שלו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ענר שלו

זה היה עשר שנים מאז שהתחתנו, אז החלטנו לטפס על ההר השחור ולאכול צהריים במסעדה המסתובבת שם למעלה. החלטנו לקחת את הבת שלנו אתנו, אבל לא ידענו איך ילדה בת ארבע תתמודד עם המאמץ של הטיפוס.

הילדה הזאת, חיינו שנים בלעדיה. אבל עכשיו, כשהיא כאן, יותר כיף אתה. היא שקועה בעצמה, מבלה שעות לבד, והיא אף פעם לא מעירה אותנו בלילה.

"אני חושב שאנחנו צריכים לקחת את הבת שלנו אתנו", אמרתי לאשתי. ככה אנחנו קוראים לה. הבת שלנו. כאילו אין לה שם. "היא הרי אף פעם לא היתה במסעדה מסתובבת". "גם אני אף פעם לא הייתי במסעדה מסתובבת", אשתי ציינה.

זה היה יום שני בבוקר, כבר אחרי אחת־עשרה, ואני בדיוק שמתי את המקינטה על הכיריים. אני שונא כשהקפה רותח. הוא לא אמור לרתוח. אז עמדתי שם, בודק שהוא לא רותח, כשאשתי הכינה כמה טוסטים.

"תגיד לי, באיזו שעה הם פתוחים לצהריים?" אשתי שאלה.

"משתיים־עשרה עד שלוש", עניתי לה.

רק אתמול הסתכלתי בתפריט שלהם. מאז הקיצוצים היה לי זמן לטפס על ההר השחור כל יומיים. אבל תמיד טיפסתי לבד. ואף פעם לא אכלתי שם. לא אוכלים במסעדה לבד.

בקבוקי קטשופ של היינץ
בקבוקי קטשופ של היינץצילום: © Arnd Wiegmann / Reuters/ר

"אם הם פתוחים משתיים־עשרה עד שלוש אז אנחנו צריכים להתחיל לזוז", אשתי אמרה, "אי אפשר לדעת כמה זמן ייקח לבת שלנו לטפס עד הפסגה".

"את צודקת", אמרתי לה, "אבל חייבים לשתות קפה קודם".

"כן, נשתה קפה קודם", אשתי אמרה.

הקפה התחיל לרתוח.

"מסעדה מסתובבת?" הבת שלנו קראה, "יש בכלל דבר כזה באחד העולמות?"

היתה לה דרך ייחודית להפוך דברים למלים.

זה מה שאהבנו בה.

"תרשמי את זה", אמרתי לאשתי.

"למה שלא תרשום את זה אתה?" אשתי אמרה.

היה לנו תחביב כזה, לרשום דברים מצחיקים שהבת שלנו אומרת.

"את לא רואה שאני עסוק עם הקפה?" אמרתי לה.

"ואני עסוקה עם הטוסטים. ואני גם לא יודעת איפה המחברת שלי".

לאשתי היה תחביב כזה, לאבד מחברות חדשות בכל מקום. הרבה פעמים שאלתי אותה, לא יותר פשוט להשאיר אותן בחנות?

"היא גם רוקדת?" הבת שלנו המשיכה.

"מה?" קראנו שנינו.

"המסעדה הזאת, היא גם יודעת לרקוד?" הבת שלנו אמרה באיטיות, מדגישה כל הברה, כאילו היינו קשי־תפישה.

"תרשמי את זה, תשכחי מהמחברת, תמצאי איזו חתיכת נייר ותרשמי את זה, מהר", אמרתי לאשתי.

אשתי שלפה מהכיס שלה קבלה מקומטת מהסופרמרקט ורשמה עליה: היא גם רוקדת?

"לא, לא רק את זה", אמרתי.

אשתי נעצה בי את העיניים הירוקות שלה. היה רגע קצר של שתיקה. כשהיא הגישה את הטוסטים בחנתי את הגוף הארוך שלה ואת העיניים הירוקות שננעצו בי. אני מודה: עדיין אהבתי את העיניים האלה. זה מה שאהבתי בה.

"למה לכם יש טוסטים גדולים ולי יש טוסט קטן?" הבת שלנו התלוננה. היה לה תחביב כזה, למדוד דברים. היא היתה יכולה לבלות שעות במדידות, כאילו חייה תלויים בזה. "זה בגלל שאתם גדולים ממני?"

"תגמרי את הטוסט שלך ובואו כבר נצא מפה", אשתי צעקה. היה ברור שהיא מודאגת מטיפוס ממושך ומפרך על ההר השחור רק כדי למצוא שהמסעדה המסתובבת שעליו כבר נסגרה.

"בגלל שאתם גדולים ממני אני צריכה לקבל את הטוסט הגדול, אחרת לא אגדל", הבת שלנו איימה. היא היתה בלתי אפשרית. חייבת תמיד לומר את המלה האחרונה. לא היה לנו סיכוי מולה.

פתחתי את דלת היציאה כדי לבדוק איך שם בחוץ. היה קר. כמעט קפוא. אבל אפילו לא צל של ענן. הימים הבהירים האלה הם המסוכנים ביותר, אמרתי לעצמי. אתה מסתכל בחלון ואין לך מושג.

"את יודעת מה? בואו נעשה הזמנה", אמרתי לאשתי, "בואו נוודא שהם ישמרו לנו מקום". שם, על ראש ההר השחור, על ראש מגדל המתכת עם כל האנטנות, נסכם עשר שנות נישואים. אני אומר לה סוף סוף את מה שרציתי לומר.

"למה לא ניקח מונית למסעדה הרוקדת?" הבת שלנו ניסתה את מזלה.

"כשהכסף יגיע ניקח מונית, היום נלך ברגל", אשתי פסקה.

האמת היא שלא ציפינו שהכסף יגיע. לא ציפינו לשום דבר.

"יש להם קטשופ במסעדה המזמרת?" הבת שלנו שאלה. הסתכלתי בשעון. היה כבר כמעט שתיים־עשרה. פתחתי את ספר הטלפונים כדי לחפש את ההר השחור. לא מצאתי את ההר השחור. לא מצאתי שום דבר.

"תשכח מלהזמין מקום, פשוט תגמור את הקפה השרוף שלך ונעוף מכאן סוף סוף", אשתי קראה. היא עמדה ליד הדלת עם הבת שלנו, שתיהן עטופות במעילים, מוכנות לדרך, לחלוטין בלתי מוכנות. תהיתי איך אשתי תגיב למה שעמדתי לומר לה. תהיתי איך מנסחים דבר כזה.

"עשר שנים זה הרבה זמן", אשתי התחילה לומר שעתיים אחר כך. היה לנו מזל. הגענו לפני שהם סגרו. והיה להם שולחן פנוי. והיה אפילו קטשופ. והארוחה העסקית כללה כוס יין על חשבון הבית.

הושיבו אותנו ליד חלון שהשקיף על אגם בצורת נחש מתפתל לאיטו. המסעדה הסתובבה. עוד עשר דקות האגם כבר לא יהיה שם. "עשר שנים זה הרבה זמן", אשתי ניסתה שוב. לא ידעתי לאן היא חותרת. כוס היין שלי רעדה. "תרשום, תרשום", הבת שלי אמרה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ