שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רוחמה אלבג
רוחמה אלבג

אמרת יצחק למדן אמרת "מסדה". אמרת יצחק למדן אמרת גם כתב העת "גיליונות" שהוא היה עורכו במשך כשני עשורים. מה שידוע פחות הוא שלמדן היה אביו הרוחני של ס' יזהר, מחבר הנובלה "אפרים חוזר לאספסת", שאף העניק לו את שמו הספרותי והשנה מציינים שבעים שנה לפרסומה. אולם, לאחר ששבתי וקראתי בפואמה המוכרת, בשירי הקובץ "ברתמה המשולשת" ובעיקר בקובץ "במעלה עקרבים", נוספה עוד קומה לדמותו של למדן (1954-1897): הוא היה משורר געגועים וכאב שהפליא לתאר את הפרידה הבהולה משם, את האכזבה מכאן והמפגש המאוחר עם "בֵּית מְכֹורָה עָצוּב".

נפתח ב"במסדה" הכורכת הכל יחד ומבארת גם מה הניע את למדן לטפח צעיר לא מוכר, יזהר סמילנסקי.

"מסדה" שהתפרסמה ב-1927 חוללה מהפך תודעתי בקרב היישוב בארץ ומחוצה לה וקוראיה "זיהו את עצמם זיהוי אישי ופרטי", כדברי שמעון הלקין במבוא לכל שירי יצחק למדן. חוקר הספרות אבידב ליפסקר הוסיף בהקשר זה כי למדן הצליח "להיעשות לקול הייצוגי של בני דורו — אלה שכונו לאחר מכן חלוצי העלייה השלישית. במשך ארבעים שנה כבשה הפואמה הזו מקום הגמוני לגבי הייצוג הספרותי הציוני".

יצחק למדן, 1924
יצחק למדן, 1924 צילום: באדיבות מכון גנזים

ואכן רוח גבורה מנשבת בין אותיותיה. "אין עייף במחנה... אש יוקדת בזרועות... בני מסדה במחולות־יְקוד יצאו". החלוצים הרוקדים באקסטזה מתלכדים עם האבות הקדמונים ומבקשים לשנות סדרי עולם: "עֲלִי, שׁלְשֶׁלֶת הַמָּחוֹל, שֵׁנִית מֶסָּדָה לֹא תִּפֹּל!"

דור האבות הביולוגי מומר עם זה ההיסטורי והיצירה מטיפה לחיים חדשים נטולי פשרות, גבורה והקרבה עצמית למרות הכישלונות והקשיים שנועדו לחשל את רוחם. הכל כדאי בדרך אל הגאולה וההגשמה. אולם למרות הממד הטרגי וההרואיקה הגלויה הסתננו גם שורות אחדות שדיברו ללב המהגרים שזה מקרוב באו, אלה שבניהם ה"צברים" דיקלמו את הפואמה בפתוס גדול.

כולם גם הכירו אז את נוסחת הפרידה שעיצב למדן, יליד העיירה מְלינוב (Mlinov), עזיבת "בֵּית מוֹלֶדֶת הָרוּס", הניתוק ההכרחי מההורים, "אַבָּא — יְחִידִי נִצְמָד לַמְּזוּזָה הַמִּתְפַּלֶּשֶׁת בְּאֵפֶר", ויציאה בהולה "עַל דַּרְכֵי־אוּקְרַיְנָה סְמוּרֵי־קְבָרִים", אך גם את השבר שבעקבותיה. למדן עצמו היה אחד משורת העולים־נמלטים אחרי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה, שבה נרצח אחיו הבכור מֹשה.

המפגש הראשון עם הארץ היה קשה ומטריד. כדברי אבידב ליפסקר, "כאן נכווה לראשונה במגע עם נוף שלא היה יכול ליצור כל חיבור ממשי אליו, בייחוד לאחר שהכין את עצמו לנוף ישראלי מדומיין במתכונת הכפר האוקראיני". נופי העיירה שבמחוז ווהלין, שדותיה, יערותיה ונהר איקְבָה החוצה אותה, באחד מהאזורים הפוריים והיפים באוקראינה, היו היפוך גמור למראות שנגלו לו כאן.

בית המרקחת במלינוב
בית המרקחת במלינוב צילום: דפנה שאשא

לבטי החלוץ במקום החדש והגעגועים למולדת הישנה הפכו אותו לאדם שסוע, לפליט התלוש המתוודה ב"מסדה": "וַאֲנִי פֹּה אָנָה אני בָּא? / בְּדָמַי עוֹד לֵילוֹת חֹרֶף רְחוֹקִים מְיַלְלִים / וּמַנְגינַת תְּהִלִים קוֹבֶלֶת של אָבִי הוֹמָה בָּם". על חוויותיו המוקדמות בארץ כתב בגילוי לב ביומנו האישי: "מרגיש אני כבר את עצמי פועל בכל המובנים... אבל אין זאת אומרת כי מצאתי פה את הסיפוק לנפשי ... (העבודה) שוללת ממני את החופש של התפתחותי הרוחנית".

עשור לאחר פרסום "מסדה" התוודע למדן כעורך "גיליונות" לדיוקן חדש וחריג בנוף הספרותי והקרוב במשהו לעמדה הנפשית שלו, מעין "אחיו" של דמות הפליט מ"מסדה". אפרים, הדמות המרכזית בסיפורו של יזהר סמילנסקי, נגע ללבו של העורך והוא יכול היה להזדהות עמו באופן מלא. אפרים החלוץ המתוסכל מבקש לעבוד בפרדס של הקיבוץ ולאחר אסיפת חברים מתבשר כי אי אפשר להיענות לרצונותיו וכי עליו להתמיד בעיסוקו הבלתי רצוי. אפרים המובס ממלמל לעצמו: "בודדים אנו וגלמודים, נטושים לנפשנו, אין מבין ואין אח, אך לנצח מוכרחים את המאוּס בתוך המאוּס, לא מחוצה לו. לא תמלט עצמך. לחזור, לחזור. לשקוע בעבודה, ומעצם עצמה של זו, מתוך הווייתה הכואבת... לצאת מחדש כעוף חול זה מתוך אפרו".

הסיפור, שזכה לשבחי הביקורת והתקבל באהדה רבה, מתחיל בדלת חדר האוכל הנפתחת בצוויחה ומרמזת על אפשרות של בשורה, אך היא נטרקת בפרצופו של אפרים (ושל הקוראים). הסיפור נחתם במשפט "דלת חדר האוכל ספקה מאחור בטפיחה, ולפנים היתה דוממת האפילה". בעוד אפרים זה נאלץ כידוע לחזור לאספסת, למדן חזר לעיירתו ואת הביקור הנדיר תיעד ביצירה המרגשת "בֵּין זְמַנִּים", שאיפשרה לו לשוב אל הבית שנעזב ולדון בסיכויי השתלבותו במקום החדש שיחסו אליו לא היה שלם. שירה זו נפתחת בנימה אלגית: "שָׂא בְּרָכָה נוּגָה, בֵּית מְכוֹרָה עָצוּב, / פְּתַח דַּלְתְּךָ לַבָּא שְׂרִיד עֲבָרוֹ לִפְקוֹד!"

לפני שלוש שנים התפרסם מסמך נדיר בחשיבותו ומרתק בתוכנו, יומנו עב הכרס של למדן המכיל עשרים פנקסי יומן שכתב בשנים 1924-1914 והמצטרף ל"איגרות יצחק למדן", שניהם בעריכתו של ליפסקר. ביומן נפרשות תחנות חייו מנעוריו במלינוב בחיק משפחתו, על גסיסת אמו ומותה, נדודים ושהות בערים ועיירות בסביבה, גם של בני המשפחה שנאלצו לעזוב את מלינוב במלחמת העולם הראשונה, האירועים שפקדו את העיירה, פרשות אהבים, עיסוקו כמורה לעברית בעיירה ברסטיצ'קה, שבה היה גם מדריך תנועת "החלוץ", ועד עלייתו לארץ והשנים הראשונות בה, כולל ניסיונותיו לעבוד בקבוצות שונות וכן מסכת קשריו המורכבת עם סופרים בני דורו.

למלינוב, עיר הולדתו של למדן, נקלעתי לגמרי במקרה בעת נסיעה לעיר רוֹבנו בעקבות "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז. בני הזוג דפנה ושאול שאשא (מי שהיה מנהל בית החולים גליל מערבי בנהריה) שהשתתפו במסע הציעו לי להצטרף אליהם לביקור בעיירת משפחתה של דפנה. בעוד אנו חולפים על פני שדות מוריקים ושדות חמניות אינסופיים שהיו בשיא פריחתן, דפנה סיפרה את סיפור בני משפחתה שחיו במלינוב ונספו ביום אחד ביוני 1942 יחד עם כל בני העיירה בבקעה שליד הגשר, שהיתה לקבר אחים. בית המרקחת ששירת את תושבי העיירה היה שייך לדודהּ.

בית הכנסת של מלינוב שהוקם בשנת 1897
בית הכנסת של מלינוב שהוקם בשנת 1897צילום: אפרים תמרי

כשסטינו לשביל עפר הבחנו בתבליט אבן המכריז בשלל צבעים "מלינוב", המשכנו בדרך עטורת פרחים, שורת בתי עץ ואבן, כיכר ריקה, גישושים אחדים ומישהו המתין לנו בפתח בית המרקחת שכיום משמש את משרד הרווחה. מנהלת המקום הוסיפה על מה שידענו, הכפר נוסד במאה ה-16 ושמה של העיירה נגזר מהמלה הפולנית "מלין", כלומר טחנה. בעבר היו בה ארבע טחנות קמח, שנשרפו בדליקה שפרצה במקום, וכיום נותרו מהן עמודים שחורים שמבצבצים בעיקר בחורף על רקע השלג. הגישו לנו תה והשיחה הלכה והתארכה.

בעוד בני זוג שאשא מבררים פרטים יצאתי לשיטוט לאורך שורת בתי עץ עתיקים וגינות ירק מטופחות. באחת החצרות זהרה בכתום־ירוק ערימת דלועים וילדה זהובת שיער בשמלה ורודה נימנמה עליה בשלווה. היא התעוררה ואמרה לי בטבעיות "פריווייט" (שלום לך). בני הבית יצאו לקראת האורחת הלא קרואה והזמינו אותי להיכנס אליהם. תינוק נולד להם, שולפים אותו מעריסת עץ עתיקה חנוט בשמיכת טלאים ססגונית, כמו בובה קטנה. הם כמה דורות כאן. "זוכרים יהודים", וזהו. סבתהּ של הילדה זהובת השיער הצביעה מהחלון לעבר ה"סינגוגה", בית הכנסת, מבנה גדול בצבע ורדרד בעל גג אסבסט, "עכשיו זה מחסן נעליים". על הכיריים התבשל בורשט כרוב, מזמינים אותי להצטרף לסעוד אתם.

את הדי מלחמת העולם הראשונה שמע למדן בוקר אחד כשמאה פצועים הובאו לעיירה ושוכנו בסביבת בית המרקחת ובאולם המבואה ששימש גם דירת מגורים, ואשר בו הקשבנו לסיפורם של דייריו. היומן השלים את החסר: "כמעט כל אנשי העיירה רצו אל מקומות חניית הפצועים והביאו להם מאכלים ומשקאות... נאקת מחאה תוססה בקרב לבבי... נאקת מחאה נגד המלחמות... ושלא ניסתה ה'קולטורה' ה'נשגבה' לעצור בעדה", כתב מי שבקרוב ימלאו לו 18 ותיאר את החיילים הרוסים שחנו באזור, "העיירה מרוויחה מהם הרבה מפני שצורכי האוכל נצרכים להם הרבה", אם כי פחד, יגון ודאגה מרחפים בין בתי העיירה.

חיילים יהודים מקייב אוכלים ושותים בבית משפחת למדן, בית נאה בן שתי קומות שהיתה בו גם חנות ולעתים שימש כאכסניה. רגע לפני היציאה לשדה הקרב הם מבקשים מאמו שתכין להם צידה לדרך ולמדן תוהה: "נורא הדבר נורא עד מאוד, בני אדם יוצאים להילחם עם אחים בני אדם כמוהם... היכן היושר".

קבר ר' אהרן מקרלין
קבר ר' אהרן מקרלין צילום: אפרים תמרי

דפי היומן הנוגעים לענייננו הם ימיו האחרונים במלינוב ומהם ניתן לעמוד מקרוב אחר הציפייה הדרוכה לצאת מהעיירה המדכדכת ולידתו כביכול של "אדם חדש", מעין גלגולו הקרוב של יצחק קומר גיבורו של עגנון ב"תמול שלשום" שבא, כרבים לפניו ואחריו, לבנות ולהיבנות. שנות מלחמת עולם הראשונה הותירו ביצחק למדן חותם קשה כשהוא ובני משפחתו נאלצו לנטוש את ביתם ולחפש מקלט בעיירות בסביבה, וכן מותו של אחיו. בעקבות כך נהפך למדן לציוני מובהק המבקש להשליך את "העצמות היבשות", גם על רקע ההתוודעות למאות אנשים שנתקל בהם במהלך המנוסה. הללו נטולי חזון שגזרת ריקבון מרחפת מעל ראשיהם, והוא דורש "ניצור עם חדש, קיבוץ חדש, הכל מחדש... וניצור עם קטן בכמותו אבל גדול ורב באיכותו".

בתום המלחמה גמלה בו ההחלטה לעזוב. הוא השתהה בסביבה וערב צאתו לארץ פקד את ביתו שבמלינוב בערב חג פסח 1920. הוא כותב על אביב קריר, עצבות שורה בכל. "כבר אין קשר רוחני כל שהוא ביני ובין עיירה זו, עיירת מולדתי. כלום אין כבר. תלוש אני לגמרי מקרקע זו. ולקרקע אחרת איני מחובר עדיין, אבל בנדודים, בנכר קל לי ביותר". הוא מדוכא ועולות בו מחשבות אובדניות אך מיד נסוג מהן. "אין כדאי... אבל מעציבה היא העובדה כשהיא לעצמה שהרהורין כאלו מנקרים לפעמים במוח". בחול המועד הוא מבקר בעיר דוּבְּנָא ה"מעירה בי הפעם רק גועל נפש". אחרי החג היה טרוד בהכנות לעלייה, השגת מסמכים ותעודות, ובהגיעו לווינה נחתם היומן בשורה: "ואני עכשיו בדרך לארץ ישראל... ואני כה סובל ומתענה". הדפים הבאים ייכתבו כעבור שנה בסג'רה.

אך גם בארץ מציקה לו המציאות נעדרת הקדושה שהוא חי בה. במחזור השירים "בְּפָנִים מוּלָטִים", שנכתב כשנתיים לאחר עלייתו, הוא מתנצל בפני אביו ומכה על חטא חיי החולין וזניחת אורח החיים הדתי־אינטימי שהיה מעין ברית סתרים בינו לבין אביו הנערץ. "כִּי שָׁכַחְתִּי תְפִלַת הַדֶּרֶךְ לִי שִׁנַּנְּתָּ... רָצִיתִּי אִתְּךָ שֶׁבֶת וְתַקֵּן סְעֻדָּה שְׁלִישִית / כִּי יָרְדוּ דִּמְדּוּמִים עָלַי וְגַם עָלֶיךָ, אַבָּא: / ...מֵתָה לָנוּ הַמְּנוּחָה וְנִשְׁכַּח שִׁיר עַרְשִָׂהּ הַמְיַשֵּׁן".

למדן זכה לחזור לעיירה שלו ביוני 1931 בדרכו לקונגרס הציוני ה-17. לימים סיפר לשמעון הלקין כי ביקר "בבית אבא... הדלות החומרית והרוחנית כאחת איומה היא בפולין". בקהילת מלינוב היו קרוב לאלף איש ורובם השתייכו לחסידות קרלין־סטולין. בפרברי העיירה נמצא אוהל הצדיק ר' אהרון מקרלין (1872-1802), שנקבר בה בעת שהיה בדרכו לחתונת נכדתו ומת במלינוב, שנהפכה בעקבות כך לאתר עלייה לרגל לחסידיו. במלינוב גם נולד שלמה מנדלקרן (1902-1846), משורר ומחבר הקונקורדנציה לתנ"ך.

ראיתי את בית הכנסת הגדול שאליו נהג ללכת אביו וכיום הוא מחסן נעליים. ואולי התפלל דווקא בבית הכנסת של חסידי קרלין בעל מדרגות הברזל, שנראה שמור למדי וניכרת בו תנועה. נהר האיקבה המתעקל בלב העיירה יוצר מעין אגם תכול מרהיב שעצי ערבה נושקים את גדותיו, שהיה קופא בחורף ונערי העיירה נהגו להחליק בו. הגבעה הנראית למרחוק, זו המכונה "הר סיני", והארמון, פנינה ארכיטקטונית נדירה בסביבת בתי עץ שנשתמרו עשרות שנים.

מבחינת למדן, המפגש עם בני עיירתו שהתרגשו לראות פנים אל פנים את מחבר "מסדה" שהיתה שגורה בפיהם, האיחוד עם אביו והשהות בביתם ובחדר שהוקצה לו בבית ילדותו היו בבחינת שיא. בנשף שערכו לכבודו קרא את שירו "עברית", מתוך ספרו "ברתמה המשולשת", טייל לאורך הנהר, בסמטאות, בחורשות ובגנים.

את המגע המחודש עם מחוזות הולדתו האהובים־דחויים תיעד למדן כאמור בצרור שירים מרגש, "בין זמנים", שנכתב בנימה מפויסת לחלוטין מזו שביומן. בפרק הפותח "פרקי מסע" מוצאים הד לביקור המטלטל במלינוב הכורעת תחת שמי אביב לנוכח עצי ערמונים, לבלוב אילנות, "צינת מים טרייה" והאדמה הדשנה ש"לחמה שחור וטעים". שירה אוקראינית מהדהדת ממרחק. "כך תרנין רק מולדת היודעת את כוחה", יכתוב מי שנדון להיקרע בין שתי מולדות. בתשובה לשאלת אביו "הטוב לך באמת ובחלקך תשמח?", הבן־האורח עונה "טוב", אך פיו ולבו אינם שווים: "הַאֲסַפֵּר עַל פַּת־חַיֵּינוּ הַנִקְשָׁה וּמָרָה מְאֹד... כִּי כִּצְבִי כּוֹשֵׁל נֶאֳחַזְתִּי בִּסְבַךְ הַנּוֹףְ / אֲשֶׁר שָׁמָיו נְחֹשֶׁת וְאַדְמָתוֹ יְקוֹד?"

כל ההפניות להלן מתוך: כל שירי יצחק למדן — מבוא שמעון הלקין, הוצאת מוסד ביאליק. יומן למדן — ההדיר אבידב ליפסקר, הוצאת אוניברסיטת בר אילן. איגרות יצחק למדן — מבוא, עריכה והערות אבידב ליפסקר. ספר מלינוב־מרוויץ — עורך מנדל זינגר, חיפה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ