שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השעה מתקרבת, רַעֲדִי וול־סטריט

ב-17 שנותיו האחרונות חי נפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון "התקווה", בארה"ב, שם הצטרף לתנועה הפופוליסטית שהתריעה נגד העיוותים של הקפיטליזם הפיננסי שהלך והתחזק אז. בקונטרסי התעמולה שכתב לתנועה טען שעקרונות הפופוליזם נטועים במקרא ובתלמוד

אדם רז
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אדם רז

מחבר ההמנון הלאומי "התקווה" נפתלי הרץ אימבר היה ידוע לבני זמנו בעיקר כפייטן המכור לטיפה המרה. אורחות חייו הבוהמיים ועיסוקיו הרבים (משירה ועד מיסטיקה) הפכו אותו לדמות צבעונית בנוף היהודי והציוני בארץ, באירופה ובארה"ב, שם בילה את 17 שנותיו האחרונות עד מותו ב-1909. לא פלא שדמותו העסיקה רבים ולא מעט חיבורים נכתבו על "המשורר הלאומי". אחת הפרשיות היותר מסקרנות בחייו כמעט ולא זכתה להתייחסות. הכוונה לקשריו עם התנועה הפופוליסטית בארה"ב בשנים האחרונות של המאה ה-19 ולביקורתו הנושכת על המשטר הקפיטליסטי, ובפרט הקפיטליזם הפיננסי ונציגיו, האוליגרכיה הפיננסית.

אימבר הגיע לארה"ב ב-1892 לאחר ארבע שנים שהתגורר בלונדון שבה קנה לו שם של בוהמיין וטיפוס מפוקפק. הנה למשל דבריו של הסופר והמוציא לאור האמריקאי יהודה דוד אייזנשטיין (הידוע בכינוי "בעל האוצרות") מ-1893: "אימבער נהפך לבוז המין האנושי בשתותו לשכרה, והיה להוט להתחקות על משוררי הגויים". היה זה אחרי חמשת שנות שהותו של אימבר בארץ (1887-1882) בחסותו של ידידו ומעסיקו לורנס אוליפנט, מה שלא מנע מאימבר לנהל רומאן עם אשתו אליס.

כשהגיע אימבר לארה"ב ב-1892 סייר בה, בלשונו, "מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס, מאל־פאסו לדנוור, ברגל", ובדרך התוודע לתנועה הפופוליסטית שהלכה והתבססה שם. אחת הראיות לכך היא שבין 1893 ל-1895 מושל טקסס, לורנזו ד. לואלינג (Lewelling), קיבל לידיו קונטרס ושמו "נפילת ירושלים: הרהורים על מצבה הנוכחי של אמריקה", מאת אימבר. לואלינג היה אחד משלושה מושלים שהשתייכו לתנועה הפופוליסטית ושנבחרו ב-1892, שנת שיא בפעולתה של התנועה. עוד אנו יודעים ששנים ספורות לאחר מכן, ב-1899, פירסם אימבר קונטרס נוסף בשם "היסטוריה של הממון", כשכותרת המשנה שלו היא "היחס של 16 ל-1 בתלמוד היהודי".

חדרו המשוחזר של אימבר במרתף בית הייסמן בראשון לציון
חדרו המשוחזר של אימבר במרתף בית הייסמן בראשון לציון צילום: אילנה שקולניק

הקונטרס "נפילת ירושלים" נגאל מאלמוניותו שמונים שנה לאחר כתיבתו ופורסם באנגלית ב-1975 בכתב העת "מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות". עותק נדיר ויחיד של "היסטוריה של הממון" נמצא בספרייה הלאומית בירושלים ולא ראה אור מאז פירסומו לראשונה (למיטב ידיעתי הדיון הרציני היחיד בו מצוי במאמרו של גד נחשון משנת 1980).

ועתה לתנועה הפופוליסטית, שעל אף הפופולריות שלה באחרונה, לאחר שנים רבות של התעלמות גורפת בהיסטוריוגרפיה הכלכלית והפוליטית, בעקבות תנועת ה-99% בארה"ב, היא אינה מוכרת בארץ.

התנועה צמחה בעשור השמיני והתשיעי של המאה ה-19 ובסיסה הסוציאלי הורכב מחוואים וחקלאים מאזור מערב ודרום ארה"ב, שהיו הנפגעים העיקריים מהמשברים והעיוותים של הקפיטליזם הפיננסי שהלך והתחזק באותן השנים וכרעו תחת עומס החוב שנשו בהם קומץ בנקאים מן החוף המזרחי.

מתוך הצורך להגן על האינטרסים שלהם הוקמה "מפלגת העם", שהתמודדה ב-1892 לנשיאות וב-1894 לקונגרס ונחלה הפסדים בשתי מערכות הבחירות. תוך זמן קצר הבינו מנהיגי התנועה שאת המאבק אין לנהל כמפלגה שלישית אלא יש לשאוף לעשות זאת במסגרת המפלגה הדמוקרטית.

שאלת המטבע, החוב והבנקאות לא היו שאלות תיאורטיות באותן שנים ועמדו במרכז השיח הציבורי. נציין שהתנועה הפופוליסטית לא לחמה נגד התיעוש והעיור אלא נגד הניצול המובנה בשיטה הקפיטליסטית, ובפרט נגד השררה של ההון הפיננסי (המערכת הבנקאית הפרטית) והתבססותו שהלכה ורוששה את האיכרים והתעשיינים שכרעו תחת מגף הברזל של הפלוטוקרטיה.

אחד ממאבקיה הנודעים של התנועה הפופוליסטית ניטש נגד אימוץ בסיס הזהב של הדולר על ידי הסנאט האמריקאי ונגד הגישה המכונה מונו־מטליסטית שתמכה במטבע קשה המבוסס על זהב. אסכולה זו היתה קשורה בקשר גורדי לבורסת הכספים בלונדון (הסיטי) ובניו יורק (וול סטרייט) ועיקר תומכיה היו רפובליקאים מהמזרח, אולם גם דמוקרטים צידדו בה וזכו לכינוי "דמוקרטאי הזהב". הבנקאים העיקריים שצידדו בה היו שתי משפחות ששלטו בעולם הכספים באירופה ובארה"ב: משפחת רוטשילד ומשפחת מורגן.

אסכולה מנוגדת, הבי־מטליסטית, נאבקה למען כסף "רך" וחייבה את הוזלתו. בעוד שתומכי הזהב חייבו כסף "יקר" (כלומר, ריביות גבוהות), מחייבי הכסף רצו להגדיל את כמות המטבע במחזור הכספים ודגלו בהצמדת הדולר לזהב ובהנפקת מטבעות הצמודים לכסף לצד הזהב. במצע סן־לואיס (פברואר 1892) של המפלגה הפופוליסטית נכתב: "קונספירציה נרחבת נגד האנושות" של תומכי הזהב אורגנה בשתי יבשות ו"מטרתה להקריב את בתינו, חיינו וילידינו על מזבח הממון".

המאבק נגד הדולר המוצמד לזהב שהונפק על ידי בנקים פרטיים ובעד החזרת הדולר המוצמד למתכת הכסף המונפק על ידי המדינה עמד במרכז מערכות הבחירות לנשיאות באותן השנים. נאום "צלב הזהב" של איש מרכזי בתנועה הפופוליסטית, ויליאם ג'נינגס בריאן, בוועידת המפלגה הדמוקרטית לאחר שנבחר כמועמד המפלגה לבחירות לנשיאות (1896), נהפך במהרה לאחד הנאומים המכוננים בהיסטוריה האמריקאית: "מעולם בהיסטוריה של ארץ זו לא התחולל מאבק כזה שאנו עורכים עתה [...] לא ניתן לקומץ אילי הממון הפיננסיים לאגור בחדר אטום את ממון העולם [...] בסיס הזהב הכה ברבבותיו [...] כאשר נחזיר את הממון [לשליטת המדינה] כפי שמצווה חוקת ארצות הברית, כל רפורמה אחרת תהיה אפשרית; אך עד אז שום רפורמה אחרת לא תהיה אפשרית. [...] אתם לא תשפילו את מצחה של העבודה בכתר קוצים זה. אתם לא תצלבו את האנושות על צלב של זהב".

בשני הקונטרסים שכתב אימבר הוא חתר להראות ש"תורת משה" היא המקור לעקרונותיה וערכיה של התנועה הפופוליסטית ומשה היה, הלכה למעשה, המחוקק הפופוליסט הראשון; וכשם שהפופוליסטים חתרו ל"רפובליקה הקדושה של החוואים", גם משה חתר לכינונה של חברה המבוססת על המעמדות היצרניים של עובדי האדמה.

בקונטרס "נפילתה של ירושלים" טוען אימבר שמשה "חוקק חוקים המגנים על עובדיה מלהיות טרף למונופוליסטים שודדים ולספסרי קרקעות" וחוקי הקרקע הרבים (שמיטה, יובל, הארץ לא תימכר לצמיתות ועוד) נועדו להציל את האומה היהודית המתגבשת מידי "ערפדי הבנקים" המוצצים את דמו של האיכר התמים.

נפתלי הרץ אימבר ואשתו אמנדה קטי. "אתם לא תצלבו את האנושות על צלב של זהב"
נפתלי הרץ אימבר ואשתו אמנדה קטי. "אתם לא תצלבו את האנושות על צלב של זהב"

אימבר הראה שהחוב ההולך ותופח של האיכרות הזעירה, הריביות המאמירות וניצול האיכרים על ידי בעלי הקרקע הם שהביאו למלחמת האזרחים ביהודה ובסופו של דבר לחורבן. משה (וממשיכיו: ישו, יעקב ואחרים) הגן על העם מפני "טפילים" דומים לאלו שחנקו את העובדים בארה"ב: אילי ההון ששלטו ברכבות ובתחבורה, הבנקאים במזרח שריכזו את הזהב בידיהם וייקרו את מחיר הכסף, מונופוליסטים שהביאו לפשיטות רגל של היצרנים הזעירים ואנשי המנגנון הפוליטי שתמורת שלמונים פעלו כנגד הבוחרים.

אימבר כותב שהשטן הצליח לחדור לירושלים בדמות שלטון בעלי הזהב: "מקדש ממון בצורת בורסת כספים נבנה ליד היכל האלוהים" והפועלים הם "עבדים לאביריו השודדים של הממון". שליחי השטן הפרו את "תורת משה", הכניסו את נוהג הריבית שמשה אסר, ובאמצעות מניפולציות פיננסיות שיעבדו את כלכלת האומה. "כסף מייצג עבודה, ומשום כך המיליונים שנצטברו בלעדיה אצל הספסרים זיעזעו את השוק, והפועל נעשק מפרי עבודתו מבלי שיקבל תמורה כלשהי. גורל האומה נחתם לחורבן ברגע שחתם השטן על אותם ניירות ערך מקוללים [...] מלווה הכספים הוא העכביש, הנשך, רשתו הטוויה, והפועל או האיכר, הזבוב". הדברים האחרונים נכתבו זמן קצר לאחר שבמצע אומהה (יולי 1892) של המפלגה הפופוליסטית נכתב בעיקרון השני: "עושר הוא קניינו של זה שייצר אותו וכל דולר הנלקח מהתעשייה [כלומר מהיצרנים] ללא נתינת שווה ערך הוא גנבה. 'האיש שלא יעבוד, לא יאכל'".

ב"היסטוריה של הממון" אימבר כתב שהכנסייה טוענת שהשטן שחור, אולם "ההיסטוריה מוכיחה שהוא צהוב ושמו זהב". אימבר הסביר ש"הדוד סם סובל מהסרטן הצהוב, בסיס הזהב הבלעדי, המאיים על חייו" וקרא לאמריקאים ללמוד מההיסטוריה היהודית ולצפות למה שעתיד להתחולל, "שפיכות הדמים האכזרית אשר תגרום הכנופייה המושחתת של וול סטרייט". הוא גרס שמאז ומעולם חייבה היהדות לעמוד לצד הכסף ונגד הזהב, ועל השאלה "האם אפשר להצילו [את הדוד סם] ממחלה אנושה זו ובעוד מועד... מבלי למכור את נפשו למפיסטופלס הרוטשילדי?" הוא עונה את התשובה שנתנה התנועה הפופוליסטית: הדרך היחידה היא הצמדה של הדולר לכסף והנפקה חופשית של מטבעות כדי להגדיל את נפח הייצור והמסחר.

התנועה הפופוליסטית דרשה במצע אומהה הצמדה של הדולר לכסף הנפקה חופשית וללא הגבלה של מטבעות כסף וזהב לפי שער החליפין החוקי שקבע הממשל של 16 ל-1, כלומר שאונקיית זהב אחת שווה ל-16 אונקיות כסף. הצמדת הדולר למתכת הכסף היתה מוזילה מאוד את האשראי ומאפשרת להרחיב את הייצור ולצאת מהדפלציה והסטגנציה. אימבר הסביר שהשער 16 ל-1 הוא בסיס מוניטרי ביהדות ו"התלמוד תומך בשישה עשר לאחד". ההכרעה על עתידה הכלכלי של ארה"ב, הסביר, צריכה ליפול בקלפי וקרא להמונים לתמוך בתנועה הפופוליסטית.

עם הזמן נטען שהתנועה הפופוליסטית היתה כר פורה לדעות אנטישמיות בשל הביקורת הקשה שמתחה על משפחת רוטשילד. בנאום לפני קהל יהודי אמר הפופוליסט ויליאם ג'נינגס בריאן שהצטרף למפלגה הדמוקרטית: "אנחנו מתנגדים למדיניות הפיננסית של ג'יי פירפונט מורגן כשם שאנחנו מתנגדים למדיניות הפיננסית של הרוטשילדים. אנחנו לא תוקפים את הגזע, אנחנו תוקפים את תאוות הבצע והחמדנות שאיננה מבחינה בין גזע ודת".

את סלידתו של אימבר מן הרוטשילדים הביע גם כששהה בארץ שנים קודם לכן. "מה יהיו חלומותיו של האדון", כתב בשיר "פותר חלומות", "השותה דם ישראל כמים?" ועל נציגיו של הברון כתב שהם "מוצצים דם עמים כפרעושים". דברים ברוח זו אנו מוצאים אצל הרצל, שכתב ביומנו: "אני מתנגד לבית רוטשילד משום שבעיני הוא אסון לאומי ליהודים", ובמכתבו למקס מנדלשטאם (אוגוסט 1901) כתב: "עד עייפה התרוצצתי ולא זכיתי אפילו שאותו אספסוף, החולש על הממון, ישמע לאשר אני מציע לפניו. צריך שירדו אש וגופרית מן השמים, עד שיתרככו לבות האבנים הללו. לא נשמע עוד כדבר בזה, ובעוד חמישים שנה יירקו על קבריהם של האנשים האלה, כי אני היית כמעט קרוב לגמר עם הסולטן, ורק לא יכולתי להשיג את הכספים הנקלים".

ב"נפילת ירושלים" כתב אימבר: "השעה מתקרבת, רעדי וול־סטריט [...] נפילת ירושלים תועלה שוב". כידוע, תוך שנים ספורות נגרף העולם למערבולת של משברים כלכליים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ