שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מבט שני

האם "משפחת קוסבי" עדיין מצחיקה?

"משפחת קוסבי" היתה אבן דרך בייצוג טלוויזיוני של שחורים. צפייה כיום בכוכבה הראשי, שהורשע בשלוש תקיפות מיניות, משאירה ארשת מטרידה של נורמליות | צפייה חוזרת בסדרות פורצות דרך

נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ביל קוסבי. האבא הכיפי של אמריקה
ביל קוסבי. האבא הכיפי של אמריקהצילום: ASSOCIATED PRESS
נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ

אם ביל קוסבי היה מת בגיל 77, הוא היה נחקק בזיכרון התרבותי כאגדה, לא פחות. האבא הכי כיפי של אמריקה. אחד הקומיקאים המוכשרים בכל הזמנים. מלך הרייטינג הבלתי מעורער של שנות ה–80. האיש והסוודרים. ואז נפתחה קופת השרצים שלו. בעידן שלפני MeToo#, אי אז ב–2014, נדרשו עשרות עדויות עד שהתקשורת החלה לסקר ודעת הקהל החלה להתהפך. רק השנה הורשע קוסבי בשלוש תקיפות מיניות, ועונשו יינתן ב–24 בספטמבר.

מורשת קוסבי עוברת שכתוב רציני, אם לא מחיקה של ממש. המסיכה הוסרה, הגיבור התגלה כמפלצת. השאלה כעת היא מה יעלה בגורל אמנותו ואם היא בכלל טובה מספיק כדי לכלכל דיון על ההבדל בין יוצר ליצירה. הרי טענות לפדופיליה לא העלימו את "בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון, או את "אליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול. נטיות אנטישמיות לא מנעה מ"דהרת הוולקירות" של וגנר להיות לנכס צאן ברזל, וכרטיס חבר במפלגה הנאצית לא סילק את "הוויה בזמן" של היידגר מלימודי הפילוסופיה. האם "משפחת קוסבי", שהיא בעצם משפחת הקסטבל, יכולה לשרוד את ביל?

"מבט שני", צפייה חוזרת בסדרות פורצות דרך:"אלו הם חיי", חן חדד | "אחיות", גילי איזיקוביץ | "הפוך", איתי שטרן | "אביר על גלגלים", אמיר ענבר

כשקומדיית המצבים נראית כמו שריד ארכיאולוגי, קל להמעיט בחשיבות התרבותית של "משפחת קוסבי" בזמן אמת, בין 1984 ל–1992. זה היה עולם טלוויזיוני פשוט, לפני שהכבלים והאינטרנט הגדירו מחדש את המסך הקטן עם מגוון רחב של אפשרויות. המשפחה השחורה והאמידה מניו יורק ניצבה לבדה בראש טבלת הרייטינג השנתית, במשך חמש שנים ברציפות. זה שיא שטרם נשבר וכנראה גם לא יישבר. קוסבי עלה בשלהי מדורת השבט, כשכולם ראו את אותן התוכניות ודיברו עליהן סביב ברזייה מטפורית. לא היה צורך לשאול "האם ראית", כי יכולת לדלג ישר ל"מה חשבת".

צפייה חוזרת ב–2018 מלווה בחריקות הסתגלות. קודם כל, זה הפורמט. שלוש מצלמות, צחוקים מוקלטים, עונה ארוכה מדי ששוחקת גם תסריטאים מוכשרים — כל אלה מגבלות קשות. אם מתגברים עליהן, אפשר לראות מדוע הצליחה הסדרה שיצרו אד וינברגר ומייקל ליסון יחד עם הטאלנט. התוכנית נתפרה למידות ההומור של קוסבי, שמגיע לשיאו כשהוא מאלתר, בעיקר עם ילדים. הפרקים הטובים ביותר בסדרה, ויש לא מעט, מתחילים ביעד צנוע של הורה — לצפות בטלוויזיה, להכין כריך — ואז הילדים משבשים את התוכנית. אם האב הטלוויזיוני בשנות ה–50 ידע הכי טוב, ובשנות ה–70 ידע הכי פחות טוב, קוסבי הוא האב שיודע הכי טוב, אבל לא מקשיבים לו.

קוסבי אינו רק קומיקאי, אלא בעל יומרות חינוכיות. בראשית הסדרה הוא אף הקפיד להזכיר את הדוקטורט שלו בחינוך, דרך הקרדיט בפתיח: "ד"ר ויליאם קוסבי, Ed.D". ואכן, הדיאלוגים בין ההורים לילדים ובין הילדים לבין עצמם, מבריקים כשהם עובדים. קוסבי מביא עמו אידיאולוגיה סדורה על הורות, לצד פרקטיקה שמעודדות ילדים לחשוב בעצמם ולפתח עצמאות. לכן הוא מחנך גם הורים להתגבר על חרדותיהם ועל הרצון לגונן כדי לאפשר לילדים לצמוח דרך טעויות וכישלונות. בעיניו, לפעמים ילד חייב ליפול כדי ללמוד, גם כשזה משאיר צלקות. גם הורה יכול לראות בילדיו לפעמים מכשול בדרך לשנ"צ או סקס, אבל הוא עדיין הורה טוב.

כמו הפתיח של העונות המאוחרות, שבו כל דמות מקבלת ריקוד קטן לצלילי ג'ז, התחושה שעולה מ"משפחת קוסבי" היא שהכל טבעי וזורם. זה בולט בעיקר ביחסים עם הילדים, אבל גם בכל היבט אחר. נונשלנטיות היא סוד הקסם של "משפחת קוסבי", וזה גם מה שהפך אותה לפורצת דרך בשעתה. "משפחת ג'פרסון" אמנם הקדימה אותה בתיאור סיפור הצלחה שחור באמריקה, אבל היא עסקה בגזע ומעמד ללא הרף. "משפחת קוסבי" היתה תוצר של ימי רייגן השמרניים. הרופא, עורכת הדין וחמשת ילדיהם רק רצו ליהנות מהחיים הטובים שהרוויחו ביושר, ולבלות את ימיהם בסלון הנעים בשכונת ברוקלין הייטס. בחיים עצמם, מצב השחורים באמריקה היה אז כמו חבית נפץ שרק חיכתה לניצוץ, ובשכונת קראון הייטס הסמוכה היא אפילו התפוצצה ב–1991 במהומות. משפחת קוסבי, למזלה, היתה אז בפגרת קיץ.

גם הביקורת שהטיחו בקוסבי באייטיז, על התעלמותו ממצב השחורים באמריקה, איבדה רלוונטיות. כיום נחשבת הסדרה לאבן דרך לייצוג שחורים — דווקא בגלל ההתעלמות מהעולם שבחוץ. כששחורים הוצגו בטלוויזיה רק כעניים, נחשלים וללא משפחה מתפקדת, היה משהו חתרני בייצוג של משפחה שהיא אמידה ומאושרת עם אב מתפקד. מעניינת עוד יותר היא דמות האם, קלייר, שאותה משחקת פלישה רשאד הנהדרת. עורכת דין מצליחה שיוצאת מדי בוקר למשרד יוקרתי במנהטן, בזמן שבעלה עובד מהבית ומגדל את הילדים. היא חכמה ונעימה, אך לא מהססת להעמיד כל אדם או ילד במקומו, ומקבלת חלק נכבד משורות המחץ. גם אצלה היופי הוא באגביות. לא קלייר, לא משפחתה ולא סביבתה בכלל מהרהרים בעובדה שהיא אשה מצליחה, חזקה והמפרנסת העיקרית. זה פשוט מובן מאליו.

המסקנה המצערת אחרי צפייה מחודשת היא שאם "משפחת קוסבי" לא שורדת את מבחן הזמן, זה רק חלקית בגלל מגבלות הסיטקום, ובעיקר בגלל הכוכב, שאישיותו היא חלק חשוב בהומור שלו. זו כנראה היתה טעות לחשוב שלא יתעוררו בי אסוציאציות אקטואליות בצפייה חוזרת, שכן הוא מגלם רופא מיילד שמקבל מטופלות מדי פעם, אבל גם זה לא רציני. למעשה, מטרידה עוד יותר ארשת הנורמליות שמלווה את הצפייה. איך ההיכרות שלי אתו, שנמשכת כבר שלושה עשורים, ומרגישה כל כך אישית, לא משנה את התובנה הבסיסית שבמשפחת קוסבי אין כתובת על אף קיר. כל אדם הוא תעלומה, גם האבא הכיפי של אמריקה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ