ב"סאלח" יש אמת, אבל לא כל האמת - דעות - הארץ

ב"סאלח" יש אמת, אבל לא כל האמת

אבי פיקאר
אבי פיקאר
"סאלח, פה זה ארץ ישראל"
אבי פיקאר
אבי פיקאר

ייעצתי והתראיינתי לסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", מתוקף היותי היסטוריון שעסק באכלוס עיירות הפיתוח. אירחתי בביתי בירוחם את היוצרים (דוד דרעי, דורון גלעזר ורות יובל) ונפגשתי אתם ועם התחקירניות כמה פעמים. בניגוד, אולי, לציפיותיו של גלעזר, מעולם לא התחייבתי להימנע מלהביע את השגותי על מה שעשו עם החומר שהעברתי להם. להיפך: מכיוון שלכאורה נתתי את הגושפנקה שלי כחוקר לדברים שהסדרה מציגה, אני חש מחויבות לעמוד על העיוותים. המחויבות הזאת גדלה לאחר שהתרשמתי כי רבים מהצופים רואים בסדרה מקור היסטורי מהימן, המציג טקסטים מקוריים כהווייתם, ולא סדרת טלוויזיה שנטלה לעצמה לא מעט חירות יצירתית.

גלעזר הטיח בי האשמות מספקטרום רחב. הראשונה היא, שעל לא עוול בכפה הטחתי בסדרה שהיא מציגה מצג שווא של חיסיון הארכיונים. לטענתו, בתוך הדקות הארוכות שבהן מדברים על ארכיונים חסויים השתחל המשפט "בשנים האחרונות החלו נחשפים חלק מאותם תיקים... חלק אחר נותר בלתי נגיש עד היום". זהו משפט לא מדויק בלשון המעטה. לא חלק מתיקי הנהלת הסוכנות נחשפו, אלא כל התיקים שעוסקים בשנות ה–50, והם פתוחים כבר 30 שנה.

איני היחיד שהבין כי בסדרה נטען שרוב החומר חסוי. כל מי שרואה את הפרק הראשון לא יכול שלא להניח כי תיקי הנהלת הסוכנות, חטיבה 100S בארכיון הציוני, סגורים ל–70 שנה. השיח הציבורי שהיה בנושא מעיד עד כמה כולם קנו את הסיפור הזה. בסדרה דרעי נראה משוטט במרתף הארכיון הציוני, מבקש שיפתחו לו את התיקים שבהם נמצאים הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות בשנות ה–50, ונענה בסירוב.

גלעזר נשען על שבריר משפט, שלכאורה אפשר להבין ממנו שהם לא טענו שהיה חיסיון, אבל בעת שהתחולל דיון ציבורי נרחב, שבמסגרתו שרים וח"כים קראו להסיר את החיסיון מעל תיקי הנהלת הסוכנות, לא נשמעה מטעם היוצרים הסתייגות כאילו הם הובנו לא נכון. רק בעקבות הדברים שלי הם טרחו ומצאו משפט שכאילו מבטל את טענתם על החיסיון או לתלות אותה בתיקי משטרה ושב"כ, שכלל לא עסקו בעלייה ובקליטה.

מדוע היה חשוב ליוצרי הסדרה להציג את תיקי הנהלת הסוכנות כחסויים? מטרה אחת היתה יצירת דרמה. הנה החומר נחשף עכשיו לראשונה לעיני הצופים. מטרה נוספת היתה להציג את הגילויים ב"סאלח" כחשיפה של גלעזר וחבריו. מי שקרא מאמרים על אכלוס עיירות הפיתוח בשנות ה–50, ובהם מאמרים שלי, מודע לכך שברמה העובדתית הסדרה חידשה מעט מאוד. היוצרים רצו להסתיר זאת והחיסיון המדומיין של הארכיונים העצים את טענתם לגילוי ראשוני.

בקריינות בסדרה, במשפט שגלעזר הביא, נאמר בצדק שהתיקים הללו (כמו בכל מקרה של מחקר היסטורי) דורשים נבירה כמעט אינסופית. היוצרים רק השמיטו את העובדה שחוקרים כבר נברו בתיקים האלה. יוצרי הסדרה הלכו אל התוצאות שיצרו אותם חוקרים (ספרים ומאמרים) והביאו בעזרת הפניה להערות השוליים את תוצאות הנבירה.

אילו היו היוצרים אומרים שחלק לא מבוטל מהציטוטים הופיעו בעבר במאמרים אקדמיים (לפי ספירה שלי, מתוך 14 קבוצות ציטוטים בסרט או בשני הפרקים הראשונים של הסדרה 11 פורסמו בעבר, שמונה מהן במאמרים שלי), אפקט החידוש היה נפגע. הצגת התיקים כחסויים, וככאלה שנחשפים לראשונה, איפשרה ליוצרי "סאלח, פה זה ארץ ישראל" להציג את תוצאות העבודה של אחרים כגילוי שלהם.

הנושא השני שבו יש לגלעזר ביקורת עלי הוא ההתייחסות שלי לציטוט שיוצרי הסדרה שמו בפיו של גיורא יוספטל בדבר היותה של העלייה מצפון אפריקה "בעלת רמה מוסרית ירודה העלולה לדרדר את המדינה לרמת השפל של עמי האזור". ראשית, אני שמח שגלעזר מודה כאן שמה שהם הציגו לצופים כצילום של דיון סגור ממארס 1954 הוא למעשה איסוף ושזירה של קטעים ממקורות שונים. זו אמירה חשובה, שעומדת בניגוד לטענה שבסדרה צולמו רק הפרוטוקולים המקוריים.

גלעזר גם מודה שהוא ושותפיו לקחו טקסט ממקום אחד (הביוגרפיה שפורסמה ב–1967) והציגו אותו כחלק אותנטי מפרוטוקול שנכתב שנים לפני שהטקסט פורסם. בהעדר כתובית קטנה, "אילוסטרציה", רוב הצופים בטוחים עד היום שכל המסמכים המצולמים בסדרה הם אכן טקסטים מקוריים. רק בודדים, שמכירים את הטקסטים הללו, יכולים להצביע מתי הסדרה נטלה לעצמה חירות יתר.

גלעזר מטעה את הקוראים כשהוא טוען כי הבעיה שלי היא שהטקסט צוטט מהביוגרפיה האוהדת שנכתבה על יוספטל, והיא אינה אמינה. אני אכן חושב שהביוגרפיה אינה מקור אמין, אבל הבעיה שהצפתי הרבה יותר חמורה: באותה ביוגרפיה מובאים משפטים שיוספטל מתנגד להם, ואילו בסדרה הם מובאים כמשפטים שיוספטל אומר.

בפוסט שלי בפייסבוק הצגתי את הציטוט בסדרה מול המקור וכך כל קורא יכול לשפוט בעצמו. גלעזר מייחס לי הטעיה ופרשנות סלחנית, מכיוון שלטענתו יוספטל הסתייג מהמשפט המרשיע מסיבות תועלתניות. מעבר לעובדה שבאותו מקור הוא גם מסתייג מהמשפט מסיבות מוסריות, עצם ההסתייגות שלו מיחס שלילי ליהודי צפון אפריקה הועלמה כליל מהסדרה.

ושוב, טענתו של גלעזר שאני הבנתי את הציטוטים באופן לא נכון ואילו היוצרים הציגו תמונה נאמנה אינה נתמכת במבחן התוצאה. גלעזר טוען שבסדרה הוצגה תמונה מורכבת של יוספטל. זה לא היה הרושם של רוב הצופים. יוספטל הוצג באופן חד וברור כגזען. איש לא ראה מורכבות בתמונה שהציגו גלעזר ושותפיו.

כמו בסיפור הארכיונים החסויים, כולם הבינו שהאמירה "זו עלייה בעלת משקל מוסרי ירוד" היא ציטוט של יוספטל. יש יותר מ–2,000 תוצאות בחיפוש בגוגל שבהן האמירה הזאת מיוחסת ליוספטל. בעקבות הסדרה הקשת המזרחית קראה לעיריות לשנות שמות של רחובות שנקראו על שמו של יוספטל בהתבסס על הציטוט הזה. אבל זה ציטוט שיוצרי הסדרה שמו בפיו של יוספטל. בכל הסערה הזאת לא נשמעה ולו פעם אחת אמירה של יוצרי הסדרה שהם הובנו לא נכון. רק כאשר פירסמתי את הדברים בדף הפייסבוק הפרטי שלי, והדבר עורר עניין בתקשורת, נכנס גלעזר למגננה ובאקרובטיקה אינטלקטואלית מרשימה טען שהם לא טענו שיוספטל אמר זאת. במאמרו ב"הארץ" ("סאלח: השבט הלבן אמר את דברו", 9.9) הוא כותב שהיוצרים תיקנו את חוסר הבהירות בגרסה מאוחרת של הסדרה (שלא ראיתי). משמע, הביקורת שלי היתה לגמרי במקום. ספק רב אם התיקון הזה היה מתרחש אלמלא הביקורת שמתחתי.

לא ברור לי מדוע, אבל גלעזר מסווג את הביקורת עלי במסגרת הביקורת על חוגי הימין המתנחלי ו"ביטאונם", כדבריו, "מקור ראשון". גם כאן גלעזר מביא עובדות חלקיות ומשמיט את אלו שאינן משרתות אותו. הוא מציין את הביקורת של עורך העיתון, חגי סגל, אבל משמיט את הראיון האוהד שנערך אתו ועם שותפתו שהתפרסם באותו עיתון ממש, ולא מזכיר את החיבוק החם שכמה וכמה מכותבי הטורים נתנו לסדרה.

גלעזר מזכיר מייל פרטי ששלחתי לתחקירניות בתום הקרנת הבכורה, שבו חלקתי להן שבחים. נכון. כל תלמיד שלי שאני בודק עבודה שלו מקבל ממני לעתים הרבה מאוד הערות ולבסוף כמה מלים שמשבחות את עבודתו. לא חשבתי לתת לתחקירניות הערות לאחר הקרנת הבכורה החגיגית. מעבר לכך, רק בצפייה חוזרת ובהשוואה לחומרים הקיימים אצלי ראיתי סילופים שלא יכולתי לראות לאחר צפייה בודדת. הביקורת שלי החלה להיכתב לאחר שהתברר שהצופים בטוחים שמדובר במסמך היסטורי.

גלעזר מצרף לכתב האישום שלו נגדי אשמה חמורה מכל האחרות — הוא מאשים אותי בציונות. במקרה הזה אני מודה באשמה. אבל אני קודם כל חוקר שמשתדל להיות נאמן לאמת. לכן המחקרים שלי כוללים גם ביקורת על הציונות.

בניגוד למה שגלעזר כותב, אני לא מזדהה עם פיזור אוכלוסייה כפוי. ביקרתי את המניפולטיביות שבה פוזרו העולים מצפון אפריקה בפריפריה שנים רבות לפני גלעזר. בחרתי בגיל 18 לקבוע את ביתי בירוחם, כדי להיות שותף ושכן לילדיהם של אלה שנשלחו לשם שלא מבחירה. לכן קצת קשה לי לקבל ממנו, בשבתו בתל אביב, הטפת מוסר.

בתחילת דרכי האקדמית עטתי כמוצא שלל רב על כל ציטוט מרשיע שמצביע על ההתנשאות של מנהיגי המדינה (גם אז הייתי ציוני, בעוונותי הרבים). בהיותי חלק מ"הזועמים" עצמתי עין אחת כדי לא לראות שבאותם מקורות ודיונים שמהם ציטטתי מופיעים גם טקסטים עם רוח אחרת. בחרתי לצטט רק את האמירות שמצביעות על גזענות. עם הזמן (ואולי עם הגיל) ראיתי שמאותם מקורות ממש עולה שלא היתה רק התנשאות. היתה גם סולידריות. אי אפשר להבין את יחסה של הציונות ליהודי ארצות האיסלאם בלי לראות גם את הסולידריות.

אני שותף לביקורת של גלעזר על אלה שמתעלמים מההתנשאות, על אלה שמכחישים כי בתקופות מסוימות היה הבדל בקליטתם של מזרחים ואשכנזים. השליחה לפריפריה, כמו שהראיתי בעבודתי, התמקדה בעולי צפון אפריקה לא רק בגלל תזמון עלייתם. מרכיב המוצא לא נעלם מעיניהם של קברניטי המדינה. הסדרה ממחישה זאת, בין השאר, בעזרת ציטוטים שאיתרתי ושהופיעו במחקרי.

אבל התמונה השלמה של יחסה של הנהגת המדינה ליהודי ארצות האיסלאם מורכבת משתי מגמות סותרות: התרחקות והתקרבות. בספרי על העלייה מצפון אפריקה קראתי לזה "סולידריות מתנשאת". זה ביטוי עם סתירה פנימית, אך בעיני הוא משקף טוב יותר את המציאות ההיסטורית מאשר התמקדות בהתנשאות/גזענות לבדה, או בסולידריות לבדה.

אני חוזר ואומר: הסדרה חשובה ועושה שירות טוב לנושא שאני חוקר 25 שנים. כאדם שגר בעיירת פיתוח רוב חייו (גלעזר כתב 15 שנה, אבל למעשה מדובר ב–28. אני מקווה שהטעות הזאת היא אכן טעות בתום לב) חשוב לי הסיפור הזה ולכן אני עוסק בו. הסדרה עושה שירות טוב, כמו שסרט עלילתי על השואה עושה שירות טוב לזיכרון השואה. רוב הצופים מבינים שבסרט יכולים להיות אי־דיוקים כדי ליצור דרמה.

אני אחד ההיסטוריונים שמכירים את הנושא הנחקר לפני ולפנים (לצערי, אין רבים שעוסקים בכך). בשל כך, אגב, גלעזר וחבריו בחרו להתייעץ אתי ולראיין אותי בסדרה. הביקורת שהבעתי אצלי בפייסבוק היתה סיכה קטנה בבלון ששמו "סאלח, פה זה ארץ ישראל". אני יודע שאני מסתכן במתיחת ביקורת על סדרה שזכתה לפופולריות כה רבה, אבל אני לא מתכוון לשתוק.

הסדרה שמצביעה, בצדק, על המניפולציות שנעשו על העולים, עושה לא מעט מניפולציות לצופים. בניגוד למה שגלעזר כותב במאמר, אין כאן עובדות ממוסמכות מול נרטיב מדומיין, אלא נרטיב שחלקו מדומיין מול נרטיב שחלקו מדומיין שעושה שימוש מניפולטיבי וחלקי במסמכים.

לסיכום, "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מספרת אמת, אבל לא רק אמת ולא את כל האמת.

ד"ר פיקאר, תושב ירוחם, חוקר את עלייתם וקליטתם של יהודי צפון אפריקה בישראל, ומרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ