שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ביקור יום בפנימית

חמישית מהמטופלים במחלקות הפנימיות לא משוחררים גם אחרי שהטיפול מסתיים

הצוותים במחלקות הפנימיות התרגלו להתמודד עם העומס והצפיפות, ולמרות השחיקה הגבוהה, רבים מהם מספרים שהם עדיין מוצאים סיפוק במקצוע. ביקור באחת מהמחלקות מגלה כי בה, כמו גם בשאר הפנימיות, כ–20% מהחולים נותרים מאושפזים זמן רב ללא צורך, בהמתנה למסגרות טיפוליות אחרות

עידו אפרתי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מחלקה פנימית ט' בבית החולים שיבא תל השומר
מחלקה פנימית ט' בבית החולים שיבא תל השומר. אנטי-היגיינה כדרך חייםצילום: מוטי מילרוד
עידו אפרתי

בשעת בוקר מוקדמת, במחלקה פנימית ט' בבית החולים שיבא תל השומר, עומד ד"ר גדי סגל ליד עמדת האחיות ומנסה למצוא את המלים הנכונות שיגדירו את המצב במחלקה שהוא מנהל. "אנחנו לא יחידת עילית. אנחנו החיילים מהגדודים, הפריפריה", הוא אומר. "ובכל זאת, אנחנו ראש החץ של הרפואה הציבורית. במחלקות הללו מאושפזים רוב הישראלים, וזה המקום שבו הרופאים המתלמדים לומדים מה המשמעות האמיתית של הרפואה. אנחנו לא בוכים ולא מתלוננים, אבל צריך לומר את האמת - קשה פה".

סגל נחשב לזן נכחד במערכת הבריאות. מנהל מחלקה שלא מחזיק בתת-התמחות נוספת, ותופס את עצמו כ"פנימאי בנשמה", בימים בהם המחלקות הפנימיות שרויות במשבר מעשי ותדמיתי. בשעה זו של הבוקר הספיק להשלים סיבוב ראשון בין 40 המאושפזים במחלקה, הכוללת תקן ל-36 מיטות בלבד. הוא מספר שרק לפני כמה ימים טיפל הצוות ב-46 מאושפזים - הכנה לקראת ימי החורף המתקרב.

"אין לי שליטה על מי שנכנס למחלקה", הוא אומר. "אני לא יכול להגיד, 'את החולה הזה אני לא מוכן לקבל'. מתוך מדיניות אין אצלנו חולים במסדרון, אבל אנחנו נאלצים להחזיק שלושה חולים בחדרים שמיועדים לשניים". בביקור של יום אחד במחלקה התברר שרבים מהם נשארים מאושפזים במחלקות ימים רבים לאחר שהסתיים בהם הטיפול הראשוני, ואין להם צורך ממשי באשפוז.

זהו יום בחייה של מחלקה פנימית, אחת מ–110 המחלקות הפנימיות בבתי החולים בישראל שבהן מאושפזים מדי שנה כ–330 אלף ישראלים. לכל אחת מהן אופי משלה, הנובע במידה רבה מסגנון הניהול ו"רוח המפקד" — אבל למרות השוני, הקשיים בהן דומים. עולם האסוציאציות שנקשר במחלקות כולל עומס תמידי וצפיפות, מחסור מתמשך בציוד וכוח אדם ונזק תדמיתי אשר יוצר דחיפות בקרב המטופלים ובני המשפחה המלווים אותם, אשר מעוניינים יותר מכל לעזוב את המחלקה כמה שיותר מהר. הביתה או למחלקה אחרת, רק לא להישאר בפנימית.

"כולם מתנקזים לכאן. חולים אונקולוגיים, חולי לב, חולים נוירולוגיים, המגוון רחב", אומר סגל. "מדי פעם יש גם חולים שדורשים בידוד, ובעיקר, יש כאן המון מחלות מדבקות". בדלפק הקבלה נקלט חולה נוסף, מבוגר בכסא גלגלים. "נצטרך לשים אותו בחדר עם חולה בבידוד ולתדרך את המבקרים באמצעי הזהירות. אין לנו ברירה, אין מקום", מסביר מוחמד אגבאריה, סגן האחות האחראית במחלקה. "הפעם המשפחה קיבלה את זה בהבנה. במקרים אחרים המשפחה צועקת ועושה בלגאן, ואז אנחנו בבעיה".

ד"ר גדי סגל. "יש כאן חולים שמאושפזים מאות ימים, פשוט כי לא נמצאו להם פתרונות להמשך טיפול"
ד"ר גדי סגל. "יש כאן חולים שמאושפזים מאות ימים, פשוט כי לא נמצאו להם פתרונות להמשך טיפול"צילום: מוטי מילרוד

על קירות המחלקה תלויים אמנם מכתבי תודה מרגשים, אבל גם אנשי הצוות מסכימים שהתנאים במחלקות הפנימיות לא מוציאים את המיטב מהמטופלים ובני משפחותיהם. כמו במקומות אחרים במערכת הבריאות, המתח, הכאבים וההמתנה המתמשכת עושים את שלהם. "אנשים מגיעים למחלקה עצבניים, לפעמים אחרי שעות של המתנה במיון", מספרת עדן עזרא־גיל, עובדת בעמדת הקבלה. "לפעמים זה מגיע לקללות ואיומים. אנשי הביטחון מכירים היטב את הדרך לכאן".

אחד החששות הגדולים ביותר של המטופלים ובני המשפחות המלווים אותם הוא הידבקות בזיהומים, סימפטום שהפך למזוהה עם המחלקות הפנימיות, אולי בשל הצפיפות הרבה בהן. בבית החולים ובמחלקה בפרט עושים מאמצים לצמצם את התופעה באמצעות קמפיין אגרסיבי שקשה להתעלם ממנו, הכולל תצלומי ענק של עובדי בית החולים מחזיקים בקבוקי חיטוי וקוראים לעשות בהם שימוש. "כשאנחנו עוברים במחלקה מאה ימים ללא זיהומים בחיידקים עמידים הנרכשים בבית החולים אנחנו מקבלים פיצה", מספר סגל.

"אוכלוסייה מורכבת"

השעה 8:00 בבוקר. תוצאות בדיקות הדם שנאספו מהחולים בסיבוב המוקדם הגיעו ונבדקו. בחדר הישיבות של המחלקה נערכת ישיבת הבוקר, בהשתתפות סגל, שתי רופאות בכירות, כמה רופאים מתמחים, סטז'רים ורופאים המשתלמים במחלקה. פרטיו ומצבו של כל אחד מהחולים מוקרנים על מסך גדול והמשתתפים מתייעצים באשר להמשך הטיפול בהם. הדיון, אותו מנהל סגל, מהווה גם מעין שיעור עבור המתמחים שנדרשים לענות על שאלות, כל אחד בתורו. לאחר כשעה הצוות מתפזר שוב, כל אחד למשימותיו ומטופליו.

צילום: מוטי מילרוד

באחד החדרים שוהה ג', גבר בן 62. בערב הקודם שתה יותר מדי בחתונת בתו, נפל ונחבל בראשו. כעת הוא יושב על מיטתו, עם תחבושת שמכסה תפרים בלסת, ממתין לשחרור כשלצדו אחת מבנותיו. כמה רופאים נכנסים לחדר, מתעניינים בהרגלי השתייה שלו, מנסים להבין מה גרם לנפילה, ובין השורות מנסים לגלות אם הוא שותה באופן קבוע ובאילו נסיבות.

בחדר אחר מאושפז גבר בשנות ה–50 לחייו, במצב קשה. הוא נמצא ברחוב מחוסר הכרה וללא תעודה מזהה לפני כחודשיים לאחר שככל הנראה הוכה נמרצות. הוא מאושפז במחלקה 58 ימים, וסובל מפגיעות בחלקי גופו ומדימום מוחי. עד לפני כמה ימים עוד הונשם בצורה מלאכותית, וזוהה רק כ"אלמוני 1771". לצד מיטתו עומדות שתי אחיותיו, שהצליחו לאתר אותו רק בימים האחרונים. "אנחנו לא יודעות מה קרה ומי רצה לפגוע בו", מספרת אחת מהן. "הוא מתקיים מקצבה של ביטוח לאומי. אנחנו בקשר טוב, אבל לפני חודשיים הוא פשוט הפסיק לענות לטלפון. לקח לנו זמן להבין מה קורה ולאתר אותו".

מרבית המטופלים במחלקה לא נפגעו בתאונות, אלא כאלה הסובלים ממחלות מורכבות. חברי הצוות מדגישים גם שבניגוד למה שנדמה, לא כולם קשישים. "אנשים קושרים את העומס והאתגרים במחלקות הפנימיות עם הזדקנות האוכלוסייה, אבל זה לא מדויק", אומר סגל. "הגדרה קולעת יותר תהיה 'אוכלוסייה מורכבת'. הרפואה המתקדמת לא רק מאריכה את תוחלת החיים של המבוגרים, היא גם מאפשרת למקרים קשים שבעבר לא יכלו לשרוד להמשיך ולחיות.

"יש לנו מטופלים בשנות ה–30 וה–40 לחייהם וחולי סרטן ששורדים בזכות טיפולים אימונותרפיים (טיפולים המתמקדים במערכת החיסון — ע"א). היום יש לנו מאושפזת בת 38, ומאושפזים בני 43 ו–44 במצב דומה", אומר סגל. "בכל הפנימיות בארץ אפשר למצוא צעירים עם מחלות מורכבות וגם אנשים מבוגרים יותר, אבל כאלה שרחוקים מההגדרה 'קשישים'. יש לנו חולה בן 65, מושתל כבד עם אפילפסיה, הפרעות קצב לב, אי-ספיקת כליות סופנית וסרטן. לאדם במצב רפואי כזה לא היה סיכוי לשרוד עד לא מזמן, אבל הוא עדיין איתנו. זו לא הזדקנות — זו מורכבות שלא הכירו בעבר, ורק במחלקות הפנימית מסוגלים להתמודד איתה".

תקועים במחלקה

מדי יום נקלטים במחלקה בין 15 ל–20 מטופלים חדשים, כשברקע לחץ תמידי לשחרר מאושפזים ותיקים יותר. רשימת המועמדים לשחרור מעסיקה את סגל כבר משעות הבוקר המוקדמות. משך השהייה הממוצע במחלקות פנימית בישראל נע בין שלושה לארבעה ימים, אבל מתברר שמאחורי הנתון הסטטיסטי מסתתרת תופעה — קבוצות חולים שנשארים מאושפזים זמן רב לאחר סיום הטיפול בהם, ללא צורך ממשי באשפוז.

"יש לנו חולים שמאושפזים כאן עשרות ואפילו מאות ימים, פשוט כי לא נמצאו להם עדיין פתרונות להמשך טיפול", אומר סגל. "הסיבות רבות — אחד יכול להמתין למקום במוסד שיקומי או מסגרות סיעודיות, והרפואה הקהילתית לא יכולה להתמודד עם המורכבות שלו. חולים אחרים לא עומדים בקריטריונים שקבעה המדינה למצב סיעודי מורכב ולכן אינם זכאים למימון, ולמשפחה אין את היכולת לממן בית אבות באופן פרטי, או את היכולת לטפל בהם בבית.

ד"ר גל גולדהבר
ד"ר גל גולדהברצילום: מוטי מילרוד

"כל זה מוביל לכך ששוכבים כאן במחלקה מטופלים שאין לנו איך לעזור להם, ולמעשה הם לא אמורים להיות כאן, אבל פשוט אין להם לאן ללכת", הוא אומר. "בינתיים תהליך השיקום שלהם מתעכב, והפוטנציאל להידבקות במחלות אחרות גדל". ברשימות של סגל באותו היום נמצאו שבעה חולים שעדיין מאושפזים במחלקה ללא הצדקה ממשית, אשר ממשיכים להמתין לשחרור.

המחלקה של סגל אינה יוצאת דופן. "זו תופעה מערכתית שקיימת בכל המחלקות הפנימיות בכל בתי החולים בישראל", מאשר יו"ר האיגוד הישראלי לרפואה פנימית, פרופ' אבישי אליס. "להערכתנו, בכל רגע נתון כ–20% מהחולים במחלקה פנימית הם חולים שהטיפול בהם הסתיים, והם ממתינים לעזוב את המחלקה. זמן ההמתנה נע בין כמה ימים לשבועות ואפילו חודשים", הוא אומר. כאשר מתרגמים את שיעור האשפוזים העודפים למספרים מגיעים ליותר מ–60 אלף אשפוזים בשנה. רבבות ישראלים שמאושפזים ללא צורך במחלקות הפנימיות, במצב של המתנה.

לדברי אליס, במרבית המקרים הסיבה היא אינה נטישה או חוסר מסוגלות של המשפחה, אלא דווקא מצוקת מקום במסגרות סיעודיות שונות שאמורות להמשיך את הטיפול. "בחלק מהמקרים מדובר בחולים הזקוקים למחלקות התאוששות ושיקום אחרי אשפוז ממושך, אחרים הם חולים כרוניים, וקיימים גם חולים סופניים שאמורים להמשיך מהמחלקות להוספיס, אבל אין מקום עבורם", הוא מסביר.

המשמעות של תקופת ההמתנה יכולה להיות קריטית — גם עבור המערכת וגם עבור המטופל. מנהל המחלקה לא יכול "לגרש" מטופל שלא נמצא לו פתרון ראוי, ונאלץ להתמודד עם ירידה במספר המיטות הפנויות ובתחלופת המאושפזים. הפגיעה במטופלים מובנת מאליה. "חולה שעבר שבץ מוחי ונמצא בהמתנה מתמשכת במחלקה לא זוכה לטיפול מתאים, וגם עלול להידבק בדלקת ריאות מסוכנת", אומר אליס. לדבריו, ככל שמתרחקים מהמרכז לפריפריה המצב נעשה קשה יותר בשל מיעוט במסגרות טיפוליות.

אל המחלקות הפנימיות זורמים חולים מכל מחלקות בית החולים ולא רק מהמיון. "כולם מגיעים לכאן. לפעמים התפקיד שלנו הוא 'לעשות בייביסיטר' על חולים שאין לנו מה לתרום להם מבחינת רפואה פנימית", סיפרה אחת מהרופאות במחלקה.

המחסור במסגרות חלופיות מייצר עבור אנשי הצוות אתגר נוסף, ליווי חולים סופניים שלא נמצא להם מקום בהוספיס. "לי יצא כבר ללוות לא מעט חולים ומשפחות", מספרת ד"ר גל גולדהבר, רופאה מתמחה במחלקה בחצי השנה האחרונה. "הטיפול בחולים עצמם הוא טיפול תומך, של תרופות נגד כאבים וטשטוש, אבל האנרגיה האמיתית מוקדשת לשיחות וליווי של בני המשפחה. זה דורש המון זמן ותשומת לב שקשה לגייס בזמני עומס".

במחלקה של סגל מאפשרים לבני המשפחה להישאר בזמן ביקורי הרופאים ולשאול שאלות, אפשרות לא מובנת מאליה במחלקות מהסוג הזה. סגל מקפיד גם לייחס חשיבות יתרה לשיחות עם המשפחות בנוגע למצב יקיריהם. "אנשים יודעים שאי אפשר לפתור להם את כל הבעיות", הוא אומר, "אבל הם צריכים לדעת ולהרגיש שיש אנשים שאכפת להם, שמשתדלים בשבילם. חשוב שיידעו שאנחנו בצד שלהם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ